A New Israeli Commentary on Pirkei Avot 6/פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ו׳

אשונה הוא הפרק השישי של מסכת אבות מחמשת הפרקים הקודמים לו. לא נמצא אותו בכתבי היד הטובים והקדומים של המסכת, וראשוני מפרשיה, כגון הרמב"ם, לא עסקו בו כלל.

במתברר כי במסכת אבות המקורית, זו שיצאה מתחת ידיו של רבי יהודה הנשיא, היו חמישה פרקים בלבד. והנה, בתקופת הגאונים, בבבל של המאה השמינית או התשיעית, נולד המנהג לקרוא את מסכת אבות בציבור בשבתות שבין פסח לשבועות, כהכנה לקראת חג מתן תורה ומתוך רצון להדגיש את הקשר שבין התורה שבכתב, אשר ניתנה בסיני, ובין התורה שבעל־פה, שמסכת אבות היא מייצגת מובהקת שלה. יש בסיס להשערה, שמנהג זה נולד כתוצאה מפולמוס כנגד הקראים, אשר כפרו בסמכותה של התורה שבעל־פה. כיוון שבין פסח לשבועות חלות תמיד שש שבתות, נוצר הצורך בפרק שישי, בנוסף על החמישה שהיו במסכת מלכתחילה, ועל כן אסף מי שאסף מאמרים שונים של חכמים שונים העוסקים בעיקר במעלתה של התורה ובשבחם של לומדיה, וכך בא לעולם הפרק השישי.

גפרק שישי זה קרוי במקורות העתיקים בשם "פרק קניין תורה" או "פרק רבי מאיר". את השם הראשון קיבל הפרק משום שהוא עוסק בין השאר בדברים אשר התורה נקנית בהם (משנה ו), ואף רואה את התורה כאחד מקנייניו של האלוהים (משנה י), ואילו השם השני ניתן לו בשל הזכרת ר' מאיר סמוך לפתיחתו. בין כך ובין כך לפנינו תוספת מאוחרת למסכת אבות, גם אם חלק מן האמור בה הוא קדום.

דואכן, נקל לראות שמאמריו של פרק זה שונים בהרבה ממאמרי שאר המסכת. חלקם ארוכים ומפורטים עד מאוד, סגנונם רחב ורוּוי בחזרות והם משובצים בפסוקי מקרא רבים. נמצא ביניהם גם סיפור (משנה ט), שאין כדוגמתו בכל המסכת, ונזכרים בו חכמים שלא נזכרו בחמשת פרקיה הקדומים יותר. מרבית נושאיו של פרק זה כופלים לדברים שכבר נאמרו במסכת בעניין האלוהים, עם ישראל, ובעיקר מעלת התורה ולומדיה.

הפירושנו לפרק השישי שונה יהיה מן הפירוש לחמשת הפרקים המקוריים שבמסכת אבות, ועיקרו ביאור לשונותיו של הפרק ודיונים קצרים בתכניו ובחכמים הנזכרים בו.

ושָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם. זו כותרת הפרק השישי, והיא קובעת כי כל האמור בו – למרות היותו תוספת למסכת אבות – גם הוא יצירתם של חכמים, אשר אמרו את דבריהם בלשון הקרובה ללשון המשנה. הזכרת החכמים מביאה בעקבותיה דברי ברכה לאלוהים אשר בחר בהם ובתורתם.

זרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. על חכם זה ראו לעיל ד, יב.

חכָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה. כל מי שעוסק בתורה, הוגה בה יומם ולילה, מלמד אותה לאחרים ומקיים את מצוותיה, מבלי לצפות לשכר או לטובת הנאה אחרת – זוכה לדברים רבים אשר יפורטו בהמשך.

טוְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַי הוּא לוֹ. זאת ויותר מזאת: העולם כולו ראוי היה שייברא בזכותו של אדם זה בלבד. והולך ר' מאיר ומפרט מה הם אותם "דברים" שזוכה להם העוסק בתורה לשמה, חלקם בתחום שבין אדם למקום וחלקם בתחום שבין אדם לחברו:

ינִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת. אדם כזה זוכה להיות הן ידידו של האלוהים (הוא "המקום"), אהובו ואוהבו, והן אוהב הבריות, ומי שמשמח בהתנהגותו אלוהים ואנשים גם יחד.

יאוּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת. התורה עוטה על אדם זה תכונות טובות כגון ענווה, יראת שמים ויראת חטא, וגורמת לו ללכת בדרך הישרה והכשרה אשר עיקרה צדק, חסד, יושר ואמת, ואף מרחיקה אותו מן החטא ומרבה את זכויותיו.

יבוְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה" (משלי ח, יד). מן הפסוק בספר משלי, הנאמר מפי החכמה, היא התורה, לומד ר' מאיר כי ההוגה בה זוכה לבינה ולגבורה, וכן יש בכוחו לייעץ לאחרים עצות טובות ומועילות.

יגוְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין. ועוד זוכה העוסק בתורה לשמה במעמד חברתי מלא־הדר ובתפקידי הנהגה, וכן בידע המשפטי המאפשר לו לחקור את הדין לעומקו, בשבתו כשופט את בני האדם.

ידוּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק. ועוד הוא זוכה שמן השמים מגלים לו את סודותיה הנסתרים של התורה, וחכמתו הולכת ומתרבה, עד שהוא נעשה כאותם מעיין ונהר השופעים בלא הפסק ונותנים מטובם לעולם כולו. ואחרונה:

טווְהֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ. וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים. אדם כזה הוא צנוע, סבלני ואינו ממהר להיעלב, ובזכות תורתו הוא זוכה לגדוּלה מעל לכל הברואים, והריהו כנזר הבריאה וכשיאה.

אאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. מגדולי אמוראי ארץ ישראל שבדור הראשון לאחר חתימת המשנה.

בבְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת: אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁלַּתּוֹרָה. בכל עת ועת נשמע מהר סיני (הוא חורב [ראו למשל שמות ג, א]) קול המכריז כי רע ומר יהיה גורלם של האנשים שאינם עוסקים כיאות בתורה, ובכך הריהם פוגעים ועולבים בה.

גשֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם" (משלי יא, כב). התורה כמוה כתכשיט מפואר ("נזם זהב"), אך מי שאיננו יודע להעריך אותה, ועל כן גם איננו עוסק בה כראוי, הריהו כאותו בעל חיים משוקץ ששמים נזם באפו, דבר המביא לביזויו של הנזם, או (להבדיל) כאישה יפה אך חסרת דעת, שאין ליופיה כל ערך וטעם. וברקע הדברים משחק מילים בין "נזם זהב באף" ובין "נזוף". וממשיך ר' יהושע בן לוי ומדבר בשבחה של התורה ובמעלת לומדיה, ברוח מה שנאמר בשם ר' מאיר במשנה הקודמת,

דוְאוֹמֵר: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז), אַל תִּקְרָא "חָרוּת" אֶלָּא "חֵרוּת", שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. על יסוד משחק מילים המשנה את ניקודה של התיבה "חרות", הנזכרת בקשר ללוחות הברית שניתנו בסיני, לומד ר' יהושע כי חוקי התורה ומצוותיה הם המאפשרים לאדם להיות בן חורין, אדם חופשי של ממש, שאיננו כפוף ליצריו הרעים ולתאוותיו. ובכלל:

הוְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה תָדִיר, הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת" (במדבר כא, יט). כל העוסק בתורה דרך קבע מתקדם ועולה במעמדו, והראיה מובאת מדרשת פסוק הכולל על פניו רק שמות מקומות שעברו בהם בני ישראל בדרכם לארץ. לפי דרשה זו, העיסוק בתורה שניתנה בסיני (היא ה"מתנה") הופך את האדם כביכול לנחלתו של האלוהים ("נחליאל"), דבר המעלה אותו בסופו של דבר אל דרגה נשגבת ("במות"), שכן התורה "מרוממתו על כל המעשים" (כאמור בסוף משנה א בפרק זה). קישור הפסוק מספר במדבר אל עניין לימוד התורה נעשה ככל הנראה בהשפעת הפסוק הקודם לו ("במחוקק במשענותם וממדבר מתנה") הנדרש כעוסק בענייני חוקים שניתנו במדבר.

אהַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד, אוֹ הֲלָכָה אַחַת, אוֹ פָּסוּק אֶחָד, אוֹ דִּבּוּר אֶחָד, אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת – צָרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד. לאחר שתי משניות שעסקו בעיקר במעלת לימוד התורה ובחשיבות העיסוק בה, עוסקות המשניות הבאות בדרך הראויה ללומד התורה, וראשית לכול בחובה לחלוק כבוד למי שלימד את האדם דבר מה, אפילו מועט: פרק או הלכה (בתורה שבעל־פה), פסוק, דיבור (כנראה: ביטוי) או אפילו אות אחת (בתורה שבכתב). והראיה מובאת מדוד המלך:

בשֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבַד. במסכת כלה רבתי (ה, ד) מסופר כי אחיתופל, יועץ דוד (שמואל ב טז, כג), לימד אותו שאין טעם רב בלימוד תורה ביחידות, וראוי לעשות זאת בחברותא, וכי יש להתפלל בדביקות גדולה. בזכות דברים אלה

גקְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי" (תהילים נה, יד). הפסוק במזמור, שנאמר מפי דוד, נדרש גם במקורות נוספים (מדרש תהילים ג, ד ועוד) כפנייה אל אחיתופל בכינויים מכובדים.

דוַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבַד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד, אוֹ הֲלָכָה אַחַת, אוֹ פָּסוּק אֶחָד, אוֹ דִבּוּר אֶחָד, אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד. וממשיכה המשנה וקובעת כי אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ" (משלי ג, לה), "וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב" (שם כח, י), וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (שם ד, ב). הכבוד שדובר בו עד כאן הוא הכבוד שיש לחלוק לחכמים הלומדים ומלמדים את התורה, המכונה בשני הפסוקים מספר משלי בכינוי "טוב".

א משנתנו ממשיכה את המשנה הקודמת ועוסקת אף היא בדרך החיים הראויה ללומד התורה, תוך שהיא תובעת ממנו חיים של מסירות נפש.

בכָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁלַּתּוֹרָה: פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל, וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה. את התורה יש ללמוד מתוך חיים של צניעות קיצונית, אכילה מועטת של מזון בסיסי ("פת במלח" בלבד), שתייה בכמות מדודה (על "משורה" ראו יחזקאל ד, יא), שינה שאין בה נוחות וחיי צער, ולמרות כל אלה:

גוּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. מתייגע וטורח על לימודהּ.

דוְאִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵן, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא. ביסוד הדברים פסוק מספר תהילים, "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (קכח, ב), הנדרש כעוסק ביגיעה בתורה ובשכר הרב המובטח לעמלים בתורה, בעולם הזה ובעולם הבא גם יחד (והשוו לביטוי דומה לעיל ד, א).

א גם משנה זו ממשיכה בתיאור דרך החיים הראויה ללומדי התורה, אלא שבניגוד לקודמתה, שהציעה כיצד לנהוג, מצביעה משנה זו על דברים שיש להימנע מהם.

באַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד. אסור שלומד התורה ירדוף בשל הצלחתו והישגיו אחר מעמד של שררה ("גדוּלה") או יתאווה לכבוד (והשוו לעיל ד, ז).

גיוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ עֲשֵׂה. שהרי למדנו כי "כל שמעשיו מרובין מחכמתו – חכמתו מתקיימת" (ג, יב), וראוי ללומד התורה לא רק נאה לדרוש אלא גם, ובעיקר, נאה לקיים ולעשות.

דוְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁלַּמְלָכִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם. אל לו לאדם להתאוות לא לחיי פאר, כנהוג בארמונות, ולא לסממני השלטון והגדוּלה, כגון הכתר, כיוון שמה שנזקף לזכותו, היינו תורתו ולימודו, גדולים מהם בערכם, וכתר תורה (ראו ד, ז) חשוב ועדיף על כתר המלוכה.

הוְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶך. מובטח לו ללומד התורה שהקב"ה ישלם לו את שכרו במלואו (לביטוי זהה ראו לעיל ב, יט). אף לומד התורה איננו חסין בפני הפיתויים שאליהם נחשף כל בן אנוש, כגון השררה, הכבוד וחיי המותרות, ועליו לחזור ולהזכיר לעצמו מה הם הדברים החשובים באמת.

אמשנה ארוכה זו מונה "ארבעים ושמונה דברים", היינו תכונות אופי ודרכי התנהגות ההולמות את לומד התורה האמיתי וכן יתרונות ומעלות שהוא זוכה בהם. חלק מן הדברים הם המאפשרים לקנות ידע עמוק בתורה, וחלקם נובטים ומשתרשים באדם מעצם לימודו, ובזה עולה התורה על המלכות והכהונה, שלגביהן ניתן למנות פחות מעלות כגון אלה (וראו גם לעיל ד, יז).

בגְּדוֹלָה תוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. ובמסכת כלה רבתי (ה, ו) מונים את שלושים המעלות הכרוכות במלוכה (כגון כסף, זהב, בתים וכרמים, סוסים וכלי מלחמה, אך גם משפט וחסד וכיוצא באלה) ואת אלה הכרוכות בכהונה (תרומה מן המעשר, פדיון הבן, חלה ועוד דברים שהכוהנים זוכים בהם מעצם תפקידם).

גוְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה דְבָרִים. ואלו הם:

דבְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם, בְּבִינַת הַלֵּב. למידה, הקשבה, חזרה על הדברים בקול רם ("עריכת שפתים"), לב נבון.

הבְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה. והן ארבע תכונות אופי ראויות.

ובְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב. והן ארבע דרכי התנהגות נכונה: שירות החכמים ולימוד מדרכם, בדיקה מדוקדקת יחד עם החברים לספסל הלימודים את מה שנלמד (ויש גורסים: "דיבוק חברים", לימוד בחברותא), פלפול ודיון בחומר הלימוד יחד עם החברים ויישוב הדעת (או ישיבה ממושכת בבית המדרש).

זבְּמִקְרָא, בְּמִשְׁנָה. לימוד תורה שבכתב ותורה שבעל־פה גם יחד.

חבְּמִעוּט שֵׁנָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ. המעטה בשעות השינה או בזמן המוקדש לשיחה בענייני חולין, לתענוגות, לשחוק ולעמל כפיים.

טבְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, בְּקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין. מלומד התורה נדרשים סובלנות, לב טוב, שמיעת דברי החכמים ואמונה בהם וקבלת ייסורים באהבה.

יהַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ. ועוד צריך שיהיה לומד התורה אדם צנוע שאינו נדחק למקום שאינו ראוי לו, שמח במה שנפל בגורלו, דבריו זהירים ומסויגים ואין הוא מתגאה בתורה שלמד.

יאאָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים. הוא אהוב על רבים, וגם אוהב את האלוהים ואת הבריות, את מעשי הצדקה, את דברי התוכחה שמשמיעים באוזניו ואת מעשי היושר.

יבמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגֵס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, מַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, מַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, מַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם. לומד התורה האמיתי בורח מן הכבוד ואינו מתייחס בגסות לב אל מה שהוא לומד, איננו שש לקבוע הלכה לאחרים אך נושא יחד עם חבריו בעול הרבנות, מחפש תמיד את הדרך להכריע את חבריו לכף זכות, ויחד עם זה מצביע לפניהם על דרך האמת והשלום.

יגמִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד, וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ. ותכונותיו בעת הלימוד: לומד ביישוב הדעת ובסבלנות, שואל את שאלותיו כהלכה ומשיב עליהן כראוי, מפנים מה שלמד ואף מוסיף משלו, לומד כדי להפיץ תורה לאחרים וכדי לקיים את מצוותיה, מחכים את רבו בשאלותיו, מוסר בדייקנות את מה ששמע ואף מודה מפי מי שמע הלכות או מאמרי חכמה שונים ומביאם בשם אומרם.

ידהָא לָמַדְתָּ, כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי" (אסתר ב, כב). אסתר הודיעה לאחשוורוש בשם מרדכי על תוכניתם של בגתן ותרש להרוג אותו. הדבר נרשם בספר דברי הימים של מלכי פרס ומדי, הוא הספר שקרא אחשוורוש בשעה שנדדה שנתו (אסתר ו, א). באירוע זה החלה גאולת ישראל מגזירת ההשמדה שיעץ המן עליהם.

א משנה זו מצטטת שמונה פסוקים הבאים ללמד כי קיום התורה ומצוותיה מבטיח לאדם חיים טובים וארוכים בעולם הזה, ואף חיי אושר בעולם הבא. הפסוקים כולם לקוחים מספר משלי והם מדברים במקורם בחכמה ובמעלתה. חז"ל זיהו את החכמה שספר משלי מדבר בה עם התורה, ומכאן השימוש בפסוקים אלו להוכחת טענתם. בפסוקים השונים חוזרות התיבות "חיים" או "אורך ימים" ונזכרים ענייני רפואה והגנה.

בגְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעוֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (משלי ד, כב) וְאוֹמֵר: "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ. [=הוא הטבור, המסמל את בשרו של האדם]

גוְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ" (שם ג, ח), וְאוֹמֵר: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (שם ג, יח), וְאוֹמֵר: "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים. [=תכשיטים לצוואר]

דלְגַרְגְּרֹתֶיךָ" (שם א, ט), וְאוֹמֵר: "תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ. [=תגן עליך]

ה" (שם ד, ט). וכן הלאה פסוקים נוספים.

א משנה זו מצביעה על שבע או שמונה מעלות המפארות את בני האדם אשר זכו להן.

ברַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא מִשֻּׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר. ר' שמעון בן מנסיא חי בסוף המאה השנייה לספירה והיה בן דורו של ר' יהודה הנשיא (בבלי, ביצה כו ע"א). על ר' שמעון בן יוחאי ראו לעיל ג, ד. ויש גורסים כאן "רבי שמעון בן יהודה", אף הוא מבני דורו של ר' יהודה הנשיא. ואלה שמונה המעלות:

גהַנּוֹי וְהַכֹּחַ וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד וְהַחָכְמָה וְהַזִּקְנָה וְהַשֵּׂיבָה וְהַבָּנִים – נָאֶה לַצַּדִּיקִים וְנָאֶה לָעוֹלָם. טוב הוא לצדיקים וטוב הוא לעולם בכלל אם מתגלות מעלות אלו בלומדי התורה ומקיימי מצוותיה. וממשיך ר' שמעון ומדגים מקצת מדבריו על יסוד פסוקי מקרא שונים המזכירים בקשר לחכמה או לצדקה את התפארת, השיבה, הכוח, העושר, הבנים והכבוד.

דשֶׁנֶּאֱמַר: "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא" (משלי טז, לא). ופסוקים נוספים כיוצא בזה. ומתברר שגם מידות "ארציות" (כגון נוי, עושר או כוח) אינן זרות לאיש החכמה, המוסר והצדקה; אדרבא, האדם השלם מאגד בתוכו שמים וארץ, קודש וחול. ולסיום נאמר כי כל המידות האלה אכן נתקבצו בדמויות היסטוריות ידועות (ומשום מה נזכרות כאן רק שבע מידות, ונראה שעמדה לפני אומר הדברים רשימה קצרה יותר של מידות).

הרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אֵלּוּ שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים לַצַּדִּיקִים, כֻּלָּם נִתְקַיְּמוּ בְּרַבִּי וּבְבָנָיו. והם דברי שבח מופלגים לעורך המשנה, ולצאצאיו.

א משנתנו מביאה כעת סיפור מעשה – היחיד המצוי במסכת אבות – המדגים את העקרונות שנידונו עד כה במה שנוגע ליחס הראוי אל התורה ולומדיה.

באָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא. חכם ארץ ישראלי שחי במחצית הראשונה של המאה השנייה לספירה.

גפַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּפָגַע. [=פגש]

דבִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם. אָמַר לִי: רַבִּי, מֵאֵיזֶה מָקוֹם אָתָּה? אָמַרְתִּי לוֹ: מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָנִי. הסופרים לא היו רק כותבי ספרי תורה, אלא גם מלמדיה ברבים.

האָמַר לִי: רַבִּי, רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת? אָמַרְתִּי לוֹ: אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה. והשוו לעיל ד, יח: "הווה גולה למקום תורה". וממשיך ר' יוסי ומנמק את החלטתו לוותר על העושר המופלג שהוצע לו:

ולְפִי שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁלָּאָדָם אֵין מְלַוִּים לוֹ לָאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד. בערבו של יום, כשהולך האדם לבית עולמו (וכדברי קהלת: "כאשר יצא מבטן אמו, ערום ישוב ללכת כשבא" [ה, יד]), מתברר לו כי התורה היא בת הלוויה היחידה שראוי ללכת עמה במהלך החיים ואף לאחריהם, ור' יוסי מביא ראיה לדבריו מדרשת פסוק העוסק בחכמה־תורה:

זשֶׁנֶּאֱמַר: "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ" (משלי ו, כב). "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ" – בָּעוֹלָם הַזֶּה. "בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ" – בַּקֶּבֶר. "וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ" – לָעוֹלָם הַבָּא. התורה מנחה את האדם בדרכו בעולם הזה ("בהתהלכך"), שומרת עליו בהיותו בקבר ("בשכבך") וממשיכה "לשוחח" עמו ולגלות בפניו את צפונותיה גם עם תחייתו מן המתים ("והקיצות"). ועוד ממשיך ר' יוסי ומביא שני פסוקים שמהם הוא למד כי טובה התורה מכל אוצרות תבל, כי האלוהים יכול לתת לאדם הרבה יותר ממה שיכולים בני אדם להעניק לו:

חוְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וזאת על יסוד המסורת שדוד הוא מחברו של ספר זה (ראו לעיל ג, ח).

ט"טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" (תהילים קיט, כב), וְאוֹמֵר: "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב, ח).

אחֲמִשָּׁה קִנְיָנִים קָנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ. חמישה דברים ברא האלוהים והם לדידו כרכוש היקר יותר מכול. השורש קנ"ה כולל בתוכו הן את המשמעות של יצירה ובריאה, והן את המשמעות של רכישה וסיגול.

בוְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה – קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ – קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם – קִנְיָן אֶחָד, יִשְׂרָאֵל – קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – קִנְיָן אֶחָד. ותביא המשנה ראיה לכל הקביעות האלה מפסוקי מקרא שנמצא בהם השורש קנ"ה.

גתּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז" (משלי ח, כב). אלה הם דבריה של החכמה, המזוהה בידי חז"ל עם התורה, הקובעת כי ה' קנה־יצר אותה עם בריאת העולם, בראשית מפעלות הבריאה. נראה שהתורה נזכרת ראשונה בעקבות המסורת אודות יצירתה עוד קודם לשאר הדברים, המנויים להלן על פי סדר התגלותם בהיסטוריה העולמית.

דשָׁמַיִם וָאָרֶץ מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" (ישעיה סו, א), וְאוֹמֵר: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶך" (תהילים קד, כד). הפסוק מספר תהילים מלמד כי הארץ היא קניינו של האלוהים, ואילו הפסוק מספר ישעיה מזכיר בצד הארץ את השמים, ועל שניהם הוא קובע שהם נועדו לשימושו של האלוהים, כרכושו הבלעדי.

האַבְרָהָם מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, יט). במילים אלה בירך מלכיצדק מלך שלם את אברהם, ולפי פשוטו של מקרא "קונה שמים וארץ" הוא האלוהים. קשה להבין כיצד ניתן להציג לפי פסוק זה את אברהם כקניין, ואכן במקבילות (כגון מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ט) נמנים רק ארבעה קניינים, ואברהם איננו אחד מהם. עם זאת בדוחק אפשר לטעון, כי הזכרת אברהם בפסוק זה באה לומר שגם הוא, כמו השמים והארץ, קניינו המיוחד של האלוהים.

ויִשְׂרָאֵל מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות טו, טז), וְאוֹמֵר: "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם" (תהילים טז, ג). הפסוק הראשון, משירת הים, קובע מפורשות שעם ישראל הוא קניינו של האלוהים, בעוד שהפסוק השני מובא כדי ללמד שה"קדושים אשר בארץ", הם ישראל, הריהם כחפץ שיש לאדוניו עניין מיוחד בו.

זבֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טו, יז), וְאוֹמֵר: "וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ" (תהילים עח, נד). ובפסוקים אלו נאמר כי את ההר שעליו נבנה המקדש אכן "קנה" האלוהים, ובמו ידיו כונן עליו את המקדש.

א המשנה החותמת את הפרק השישי של מסכת אבות מוסיפה על חמשת הקניינים שנמנו במשנה הקודמת, ואומרת כי לא רק הם אלא

בכָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, לֹא בָּרָא אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו, יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיה מג, ז). והבריאה כולה שרה את שבחו של האלוהים ומפארת אותו ואת כבודו,

גוְאוֹמֵר: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח). שכן תכלית הבריאה היא המלכת האלוהים על העולם כולו ועל כל ברואיו. אכן, חתימה חגיגית לפרק כולו.

דמאז ימי הביניים נהוג להוסיף בשעת לימוד מסכת אבות בסוף כל פרק ופרק את דברי ר' חנניה החותמים את מסכת מכות שבמשנה. על כך מעיד הפירוש המיוחס לרש"י האומר, "ולפי שיש בה [=במשנה זו] סיום נאה, נהגו כל העם לאומרה בסוף כל פרק ופרק", אף שאין היא חלק מן המסכת. לסיום זה ראוי להשוות את המנהג (המתועד אף הוא רק מימי הביניים) להוסיף לפני לימוד כל פרק ופרק את המשנה שבראש הפרק העשירי של מסכת סנהדרין, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכו'", ומנהג זה כבר נזכר לעיל, בסוף המבוא לפירושנו זה.

הרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר. חכם ארץ ישראלי שחי בסוף המאה השנייה לספירה.

ורָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָך הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶנֶאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב, כא). ה' שחפץ להרבות את זכויותיהם ואת שכרם של ישראל, הגדיל והאדיר את התורה ומצוותיה, על ידי ריבוי המצוות ועל ידי התביעה להקדיש זמן רב לשם לימוד התורה על מלוא היקפה. העיסוק התמידי במסכת אבות הוא דוגמא אחת להגדלת תורה ולהאדרתה.