Ahavat Chesed, Introduction/אהבת חסד·פתיחה לעניני מדת החסד

אאמרו חז"ל (סוטה י"ד.): דרש ר' שמלאי, תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחלתה גמילות חסדים, דכתיב (בראשית ג' כ"א): "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב (דברים ל"ד ו'): "ויקבר אתו בגי". הנה חז"ל גלו לנו את גדל הענין של חסד, שרמזה לנו התורה עליה בתחלתה ובסופה. אבל באמת, לאו דוקא באלו המקומות לבד, דכמה פרשיות של תורה מלאות מזה, כאשר נבאר בעזרת ה' יתברך.

בתחלת הכל, צריך האדם לידע שגדר גמילות חסדים אינו מונח דוקא על הלואת ממון, כמו שסוברין איזה אנשים, אלא הוא מונח על כל עניני הטוב, שאדם עושה חסד ומיטיב לחברו בחנם. יש שמתחסד עמו בממונו, כגון: שמשאיל לו בהמה, או כלי, או הלואת ממון, וכל כיוצא בזה, שהוא עושה בממונו טובה לחברו. וזה נקרא בפי חז"ל (סכה מ"ט:) בשם 'גמילות חסדים שבממונו'. ויש שמתחסד עמו בגופו, וגם זה יפל תחת שני סוגים: יש שהוא מיטיב לחיים, ויש שהוא מיטיב למתים. לחיים, כגון: שמכניס אורחים לביתו, ומטריח עצמו לפניהם. וכן מצות לויה, שמלוה אותם, וכן שמחת חתן וכלה, בקור חולים ונחום אבלים, וכל כהאי גונא דברים שמיטיב בגופו לחברו החי. [ואבאר אם ירצה ה' לקמן בפרקים הבאים כל אלו הדברים וכיוצא בהם]. ויש גמילות חסדים שבגופו, שעושה למתים, הינו הוצאת המת וההתעסקות בכל צרכי הקבורה; לשאת המטה ולילך לפניו ולספד ולחפר ולקבר. כל אלו, הכל מכנים בשם גמילות חסדים. [עין בסכה דף מ"ט:, וברש"י שם וברמב"ם פרק י"ד מהלכות אבל, ותמצא כל דברינו]. וכל זה נכנס בכלל מצות עשה של (ויקרא י"ט י"ח): "ואהבת לרעך כמוך", הינו, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותם לאחיך.

גועתה נעריך לפני הכל, איך שכל התורה מלאה מעניני החסד, כדי שיתבונן האדם כמה יקר הוא ענין החסד בעיני השם יתברך. תחלת הכל במה שכתוב (בראשית ב' כ"ב): "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח וכו"; ודרשו חז"ל [ברכות ס"א.] מלמד שקלעה הקדוש ברוך הוא לחוה. וגם במה שכתוב (שם): "ויבאה אל האדם", דרשו, מלמד שנעשה הקדוש ברוך הוא שושבין לאדם, עין שם בגמרא. וגם בפרשת נח שספרה לנו התורה (בראשית ט' כ"א): "וישת וכו' וישכר ויתגל וגו' ^*; וירא חם וגו' ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וגו' ויכסו את ערות אביהם וגו'". [שלא היו מצוים על זה, כי אין זה משבע מצות בני נח, ורק מצד מדת החסד]. וגם ספרה לנו את הברכה שברכם נח, ונתקים לבסוף להראות לנו את גדלת המדה, שצריך האדם להתחסד עם חברו ולחפות על קלונו בכל כחו, כמו שהוא חס על כבוד עצמו. וגם בפרשת לך, שספרה התורה מלחמת ארבעה מלכים, ואיך שטרח אברהם בכל כחו, וגם הוליך עמו שאר אנשים לזה, והם ענר אשכל וממרא ^**, והכל כדי להציל את לוט ורכושו מן הצרה. ואף שלוט היה פושע בדבר, וכמו שכתוב (בראשית י"ד י"ב): "והוא ישב בסדם". [וכמו שפרש רש"י: מי גרם לו זאת? ישיבתו בסדום]. אף על פי כן התחסד אברהם עמו כדי להצילו.

דופרשת וירא כולה מלאה ממדת החסד. כי בפסוק א' מיירי מענין בקור חולים, ואחר כך מענין הכנסת אורחים וגדל זריזותו של אברהם אבינו לזה וכל זה הוא בכלל גמילות חסד. [כדאיתא בבבא מציעא ל': ובשבת קכ"ז.]. ואחר כך הודיע לנו הכתוב שחבת השם יתברך לאברהם היה בעבור (בראשית י"ח י"ט): "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמר דרך ה' לעשות ^* צדקה ומשפט". וידוע שהחסד הוא גם כן בכלל צדקה וגדול ממנה, כמו שאמרו חז"ל (סכה מ"ט.). וגם ממה שבקש אברהם לפני השם יתברך על סדום, שישא עונם, ולא יכלה אותם, והרבה והפציר בענין זה, למדנו איך שצריך האדם להיטיב לבני אדם בכל מה שיוכל, הינו אף להתפלל עליהם להצילם מצרתם, ואפילו אם הולכים בדרך לא טובה. וגם מענין הפיכת סדום נוכל לידע את גדל מדת החסד, כי עקר עונם היה בזה, כי היא היתה (יחזקאל ט"ז מ"ט): "גאון שבעת לחם וכו' ויד עני ואביון לא החזיקה" ורצו למנע רגל זר מתוכם, וכמו שהאריך בזה הרבנו יונה ביסוד התשובה שלו. וגם ספרה התורה, איך לוט קרב את האורחים בכל כחו, אף שהוא לא ידע כלל שהם מלאכים. וגם בששי (בראשית כ״א:ל״ג) פסוק ל"ג: "ויטע אשל בבאר שבע", עין ברש"י שם.

הופרשת חיי שרה גם כן מלאה ממדת החסד. בתחלתה מיירי מענין השתדלות קבורה והספד, שהוא בכלל גמילות חסדים כדאיתא בגמרא (ב"מ ל':). ואחר כך ספרה לנו התורה בכמה פרשיות ההזדמנות שנזדמנה רבקה ליצחק, והעקר היה על ידי מדת החסד שבה, וכדכתיב (שם כ"ד י"ד): "אתה הכחת לעבדך ליצחק", וכמו שפרש רש"י, ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי לכנס בביתו של אברהם. ובששי (שם כ"ה) פסוק ט': "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו". וגם בפסוק י"א: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו", הינו שנחמו תנחומי אבלים, כמו שאמרו חז"ל (סוטה י"ד.). וגם בפרשת ויצא (שם כ"ח כ'): "וידר יעקב נדר לאמר וגו'; וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (שם כ"ב), ומסתמא המעשר היה לצדקה וחסד. ובפרשת וישלח (שם ל"ה) בחמישי פסוק ח' מענין קבורת דבורה מינקת רבקה, ובפסוק ט': "וירא אלהים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם ויברך אתו", הינו ברכת אבלים כפרוש רש"י שם. ובחמישי פסוק י"ט מענין קבורת רחל ומצבה על קבורתה. ובפסוק כ"ט מענין קבורת יצחק. ובוישב בשלישי (שם ל"ז) פסוק ל"ה: "ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וגו'". וגם מענין ראובן ויהודה, שהתחזקו להציל יוסף מן המיתה, ועל זה אמר אחר כך יעקב ליהודה (שם מ"ט ח'): "יודוך אחיך" [וכפרוש רש"י. וכן המעשה דתמר, שנתרצתה להשרף, ולא לגלות הדבר, כדי שלא להלבין פני יהודה, וכל זה מענין הטובות אשר בין אדם לחברו]. וכן בשביעי (שם מ') פסוק י"ד: "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד וגו'". כי כל זה הוא מכלל גמילות חסדים להזכיר איש לטובה ולשבח לפני מי אשר היכלת בידו להיטיב לו, וכאשר נבאר אם ירצה ה' לקמן בפרקים הבאים. ובמקץ בחמישי (שם מ"ב) פסוק כ"ה: "ויצו יוסף וגו' ולתת להם צדה לדרך וגו'", כי כן ראוי לעשות לאורחים, [עין סנהדרין ק"ג:]. וכן בויגש פרשה שביעי, שמדברת מענין יוסף לאנשי מצרים, היא כלה מענין חסד שבין איש לרעהו, שצריך לראות כל אחד להחיות אנשים ולכלכלם כפי כחו. כי מי היה כופה ליוסף, שישתדל לקנותם, אם לא דבר זה.

ווכן בסדר ויחי, כמה פרשיות מדברים בה מענין חסד, כי בהם נתפרש פטירת יעקב, ענין קבורתו והבכיה והספדו ונשיאת מטתו והלויתו, שכל זה הוא מענין חסד וכנ"ל, וכמו שכתוב (שם מ"ז כ"ט): "ועשית עמדי חסד ואמת", וכמו שפרש רש"י שם. ובשמות פרשה ראשונה: "ותירא המילדת וגו' ותחיי את הילדים". ראו החסד שעשו עמהן, כי הלא היה ביכלתן לצאת ידי שמים וידי המלכות, דהינו לפ מלהיות עוד מילדות, אך שהיו יראות, פן אחרות כשתהיי מילדות, תשמענה לעצת פרעה מיראה, על כן התחסדו עם בנות ישראל ומסרו עצמן לסכנה בשבילן, ולא עוד אלא שהיו מספיקות מים ומזון להיולדות העניות כפרש רש"י. ובשלישי (שם ב') י"א: "ויצא אל אחיו וירא בסבלתם, הינו שנתן לבו להיות מצר ודואג עליהם כפרש רש"י. וזהו ממדת החסד, שצריך אדם להתבונן בצרת חברו, אולי יוכל להושיעו בדבר מה. ובפסוק י"ב: "ויך את המצרי וגו'", כדי להציל המכה. ובפסוק י"ז: "ויקם משה ויושיען וגו'". ובפסוק י"ט: "ותאמר וגו' וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן". ובשביעי (שם ה') פסוק י"ד: "ויכו שטרי בני ישראל וגו'". וכמה מהחסד יש בזה, שלא רצו לדחק את עושי המלאכה, וקבלו עליהם הכאות, עין שם ברש"י. ובפרשת בשלח (י"ג י"ט): "ויקח משה את עצמות יוסף וגו'", שזה שלם הקדוש ברוך הוא ליוסף עבור החסד שעשה ליעקב בקבורתו, כדאיתא בסוטה ט':. ובפסוק (ט"ו ב'): "זה אלי ואנוהו", איתא בשבת קל"ג:, אבא שאול אומר: הוי דומה לו. מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום. [אנוהו דריש לשון אני והוא]. ובפרשת יתרו (שם י"ח ז'): "ויצא משה לקראת חתנו וגו'", וכמה פסוקים שאחריו. והוא הכל בכלל הכנסת אורחים, שהוא ממדת החסד. וגם בפסוק כ': "והודעת להם את הדרך וגו'", ודרשו חז"ל (בבא מציעא ל':): את הדרך זו גמילות חסדים. ובעשרת הדברות (שם כ') פסוק ו': "ועשה חסד לאלפים וגו'", וצריך לילך במדותיו. ובמשפטים בשלישי (שם כ"ב) פסוק כ"ד: "אם כסף תלוה את עמי וגו'". ובפסוק י"א מצות השבת העבוט, שהוא נובע גם כן ממדת הצדקה כמבאר במשנה תורה (דברים כ"ד י"ג). וכן פרשת בהר סיני, הרבה ענינים שיש בה, כלם בנויים על מדת החסד, כגון: גאלת קרובים (ויקרא כ"ה ל"ו): "וחי אחיך עמך" וכיוצא בזה.

זואחר כך התבוננתי, שבאמת אין קץ לעניני החסד שיש בתורה, כי כמה וכמה מצות עשה וכן לאוין שיש בתורה, הכל נובע ממדת חסדו יתברך, כגון: דיני לקט שכחה ופאה, וכן מעשר עני, וכן עניני השמטה, מלבד מה שהוא שבת לה'. עוד כתיב (שמות כ"ג י"א): "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך וגו'". וגם מצות השבת אבדה, שהזהירה התורה לחוס על ממון ישראל, אפילו על שוה פרוטה לטרח על זה ולהשיבה אליו, וכן מצות פריקה וטעינה, וכיוצא בזה הרבה מצות. והכל הוא ^* מצד טובו וחסדו צונו גם כן להיות לעזר לרעינו בכל מה שנוכל. על כן מנעתי את עצמי מלחשב עוד בפרוש כל המקומות שדברה התורה בהן, והמשכיל יתבונן מכל מה שהערכנו למעלה, כיון שכל כך גדול קדשת מדת החסד, שכל התורה מלאה מזה, כמה יש לו לאדם להחזיק במדה הקדושה הזו, שלא להתרפות ממנה כל הימים אשר הוא חי על האדמה. ולזה כתיב בתורה [שפטים, חמישי (דברים י״ט:ט׳), פסוק ט']: "וללכת בדרכיו כל הימים", דהינו שלא יסתפק במה שעושה חסד פעם אחת בחדש, או בשבוע, וכאשר נבאר אם ירצה ה' בחלק ב' פרק י"ב.

חגם צריך לידע כל עניני הדינים שיש בהנהגת המדה הזו בכל פרטיה לכל הענינים שהזכרנו בתחלת הפתיחה. אך קדם הכל נחוץ לבאר עניני גמילות חסדים של הלואה, כי על זה יש מצות עשה מיחדת בתורה (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה וגו'", וכמו שיתבאר לקמן (פרק א'). רק קדם שנתחיל לבאר את הדינים שיש בזה, נבאר בדרך כלל, כמה לאוין רגיל לעבר מי שהוא איש כילי ומרחיק עצמו ממדת החסד:

טא. כתוב בתורה (דברים ט"ו ט'): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו'". ואיתא בספרי (פרשת ראה פסקה קי"ז) "השמר" הוא לא תעשה, ו"פן" הוא לא תעשה. הרי שנצטוינו בתרי לאוין שלא למנע מהלות לרענו בעת צרכו מיראת דבר השמטה, וקראו הכתוב בשם בליעל עבור זה, אף כי בזמן שלא יפסיד חובו, כי יגדל חטא הקופץ ידו מלהלות לרעהו, כשיש ביכלתו להיטיב עמו.

יב. ולפעמים שהוא עובר גם כן על ידי מניעת הטובה על לאו ד"לא תקם" כגון, שהוא בקש ממנו לעשות לו טובה בדבר שאילת ממון, וכיוצא בזה, ולא היטיבו, ועבור זה כשבא אחר כך הוא אצלו ומבקש ממנו איזה טובה, נוקם ממנו וגומל לו כמפעלו, עובר על ידי מניעת הטובה ההיא על הלאו ד"לא תקם", וכל שכן אם משנאתו אותו מפרסמו בעיר שאיננו בטוח, כדי שגם אחרים לא ילווהו, בודאי מלבד שהוא עובר בזה על אסור נקימה ונטירה, עוד הוא עובר בזה על אסור לשון הרע גמורה, שהוא יורד בזה לחייו ממש. ועין ב'חפץ חיים' הלכות לשון הרע כלל ה' סעיף ה', ובסוף הספר בציור השני בבאר מים חיים סעיף קטן ב'. ויותר מזה, דאפילו אם הוא מיטיב עמו, אך שהוא משיב לו 'איני כמותך, שלא הטיבות עמדי', עובר על הלאו ד"לא תטר", דבזה מורה שהוא נוטר, עדין השנאה בלבו. אלא ילונו בלב שלם וימחה הדבר מלבו, ויתבונן שכל דברי העולם הזה הבל והבאי, ואינן כדאי לנקם ולנטר עליהם, ועין לקמן בפרק רביעי באות ד' וה'.

יאג. ואם חברו המבקש ממנו ההלואה, נוגע לו דבר זה לסכנה, אם לא ילוהו, כגון: שעל ידי זה יהיה יכול להנצל מלסטים הבאים עליו וכהאי גונא, והוא מונע עצמו מלהיטיב עמו, עובר עוד על לא תעשה, והוא מה שכתוב בתורה (ויקרא י"ט ט"ז): "לא תעמד על דם רעך", דהזהרנו בזה מלהתרשל, כשנראה לחברנו בסכנת מות, ויהיה לנו יכלת להצילו באיזה אפן שנוכל. ויותר מזה, דלפי מה דאיתא במכילתא (בספרא פרשת קדשים פרק ד', ח'), והובאה בספר המצות להרמב"ם במצוה רצ"ז, דהלאו ד"לא תעמד וגו'" כולל נמי אם רואה לחברו איזה ענין הפסד, והוא יכול להועילו ומתעצל, דעובר על "לא ת -עמד וגו'", עין שם. אם כן, הוא הדין בעניננו. אם הוא רואה לחברו, אפילו הוא עשיר, שעלול לאיזה הפסד גדול [כגון, מה שמצוי בזמננו, כשבא זמן פרעון המעות כידוע], ובהלואה שילוהו עתה, יצילהו מזה, והוא מתעצל בזה, עובר על לאו זה.

יבועתה נבאר, איזה מצות עשה רגיל לעבור, מי שהוא איש כילי ומרחיק עצמו ממדת החסד:

יגא. עובר על ידי זה על מה שכתוב בתורה (דברים כ"ח ט'): "והלכת בדרכיו", שהיא מצות עשה הכוללת, שנצטוינו בזה לילך במדותיו של הקדוש ברוך הוא, אשר הם כלם רק לטוב. וכמאמרם ז"ל (שבת קל"ג:): מה הוא רחום, אף אתה רחום; מה הוא חנון, אף אתה חנון וכו'. וכיוצא בזה בשאר מדות טובות, וכמו שמפרש ברמב"ם בספר המצות מצוה ח' [ונכפלה המצוה הזו דללכת בדרכי השם יתברך בשמונה מקומות בחלק דברים לבד, וכנ"ל בהקדמה]. וזה שמונע עצמו מלהיטיב לרעהו בלי שום סבה המעכבתו מזה, עובר במצות עשה זו, שזרז השם יתברך עליה בכמה מקומות בתורה וכנ"ל.

ידב. ועובר עוד על מה שכתוב בתורה מאמר מיחד לענין חסד, והוא מה שכתוב [בפרשת יתרו (שמות י"ח כ')]: "והודעת להם את הדרך ילכו בה". ואמרו חז"ל (בבבא קמא ק'. ובבא מציעא ל':): את הדרך - זו גמילות חסדים. ובאורו, מדכתב סתם את הדרך בה"א הידיעה, ולא באר אין הדרך, מסתמא היא הדרך הכבושה אשר דרך בה אבינו הראשון, הוא אברהם, שהיה דבוק כל ימיו במדת החסד, כידוע. ובמאמר זה כלול כל עניני החסד, שיש בין איש לרעהו, ואף גמילות חסד שהאדם עושה בגופו, כגון: בקור חולים וקבורת מתים וכהאי גונא, וכדאיתא שם בגמרא, ועל כל פנים גמילות חסד שבממון גם כן לא נפיק מכלל זה.

טוג. ואם הלוה הוא איש שמטה ידו, ובהלואה זו שילוהו עתה, הוא יכול להחזיקו שלא יתמוטט לגמרי ויצטרך לבריות, והוא מונע עצמו מזה, עובר עוד על מה שכתוב בתורה (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", ונאמר (שם ל"ו): "וחי אחיך עמך", שנצטוינו במצות עשה הזו להחזיק ביד אחינו שמך ולתן לו מתנה, או הלואה, או לעשות עמו שתפות, או להמציא לו מלאכה, כדי שיתחזק בזה, ולא יפל ויצטרך לבריות, והמונע עצמו מכל זה, עובר מצות עשה זו.

טזד. ועל כלם עובר על מצות עשה המפרשת בתורה לענין הלואה גופא, והוא מה שכתוב בתורה (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", וקבלו חז"ל (מכילתא משפטים פרשה י"ט), דהאי "אם" אינו רשות אלא חובה, שנצטוינו בזה להלוות לאחינו בעת דחקם. ונכפלה האזהרה הזו גם כן בפרשת ראה, שכתוב שם (דברים ט"ו ח'): "והעבט תעביטנו", דהוא קאי על הלואה. [ומה שכתוב פה בלשון "אם", נראה דהוא משום דקאי על סיפא דקרא (שמות כ"ב כ"ד): "לא תהיה לו כנשה", דהוא דוקא כשמלוה לישראל ולא לכנעני. ועין מה שכתבתי עוד בזה לקמן בפרק א' בנתיב החסד סעיף קטן ב', עין שם]. ופרטי הדינים שיש בזה, יבאר לקמן בפרקים הבאים אם ירצה ה'.

יזהרי שחשבנו כמה וכמה לאוין ועשין, שרגיל לעבר מי שהוא איש כילי ומרחיק עצמו ממדת החסד. ואף שכל הלאוין והעשין אין רגיל לבוא בענין אחד, כמבאר להמעין, אף על פי כן מי שהוא רגיל חס ושלום במדה רעה הזו, בהמשך הזמן יבוא לכלן. על כן, השומר נפשו ישמר את עצמו ממדה רעה הזו מאד, וילך בדרכי השם יתברך, שהוא הטוב והמיטיב, וכדכתיב (דברים י' י"ב): "ללכת בכל דרכיו" ^*. ועבור זה תבוא עליו ברכה מאת השם יתברך, ויקים בו מה שאמר הכתוב (ישעיה ג' י'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו וגו'". ועתה נתחיל בעזרת ה' לבאר את המצות עשה של הלואה בכל עניניה ופרטיה.