Halachah · Acharonim
Ahavat Chesed, Part III 5/אהבת חסד·
אבו יבאר ענין החסד שעושין עם המתים, וענין נחום אבלים
הנה ענין קבורת מתים, מלבד שהיא מצות עשה דאוריתא, כמו שנאמר (דברים כ"א כ"ג): "כי קבור תקברנו", גם הוא בכלל גמילות חסדים ויפה ממנה. ונקראת חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול ממנו. וכן הוצאתו לקבורה ונשיאת מטתו והלויתו והספדו ושאר צרכי המת - כלם בכלל גמילות חסדים למתים הן, ומפרש ענינן בתורה בפרשת חיי שרה ובפרשת ויחי. וראה את גדל הענין שיש בזה, שאמרו חז"ל (מועד קטן כ"ז:): מת בעיר - כל בני העיר אסורין במלאכה. אף שיש לו קרובים, ועקר חיוב הקבורה מטל על הקרובים, מכל מקום מצוה על כל בני העיר להשתדל בזה. ולפיכך אסרום במלאכה, כדי שישתדלו כל בני העיר להכין כל צרכי הקבורה [אם לא שיש חבורות בעיר, שכל אחת מתעסקת ביומה, בענין זה מותרים השאר במלאכה. ובמקום שאצל החברה קדישא אין מתחלק זה לימים, וכל החברה נקראים לעסק אודות מת, יש להם לזהר מלעשות מלאכה; והוא הדין כל שום עסק עד שיגמרו פעלתם וימסרו לכתפים]. ואפילו אם המת לא קרי ותני (לא למד מקרא ומשנה), גם כן דינא הכי, דאסורים במלאכה; אבל מתלמוד תורה אין צריך לבטל, כל זמן שאין מוציאין אותו לקבורה, אפילו למאן דקרי ותני. אבל בשעה שמוציאין אותו לקבורה, צריך לבטל מתלמוד תורה ללוותו למאן דקרי ותני, אפילו יש הרבה אנשים בלתו עד ששים רבוא, דנטילת התורה [דהינו בשעה שמת האדם, שהתורה שוב מתבטל ממנו], צריך להיות כנתינת התורה שהיה ששים רבוא. ואפילו היה זקן מחכמי הדור, אין נפטר ממצות לויה, כדאיתא בגמרא (כתבות י"ז.) * על ר' יהודא ברבי אלעאי, שהיה מבטל מתלמוד תורה להוצאת המת, והוא למאן דקרי ותני, וכל שכן למאן דמתני (למי שמלמד) לאחרים; אבל למאן דלא קרי ותני, אין מחיב לבטל תלמודו בשביל זה, אם יש מתעסקין אחרים שילווהו ויקברוהו; והוא שיש עשרה, כדי שיוכלו לאמר קדיש וברכת אבלים [שלחן ערוך בסימן שס"א סעיף א']. ותמיהני על איזה מקומות שאינם זהירין בזה, שתכף כשמקימין מעט מצות לויה, חוזר כל אחד לביתו, והולך המת לבית עולמו גלמוד באיזה יחידים, ולא יוכלו לאמר קדיש וברכת אבלים; הלא בודאי מטל על כל אנשי העיר לראות שיהיה מנין בלויתו עד אחר הקבורה, ואף שלפעמים הוא טרחה רבה, כגון, בימות החרף ובית הקברות רחוק מן העיר, צריך שיהיה זה לפי הגורל. וכל זה אפילו אי ידעינן דלא קרי ותני; וכל שכן בימינו, שכמעט אין לך אדם מישראל, שאין לו ידיעה במקרא או במשנה, כמבאר בשלחן ערוך (שם), בודאי יש לאדם להדר אחרי זה מאד, ועין בהג"ה. גם יש לחברה קדישא תמיד להיות זריזים בדבר, שלא יבוא לבסוף [אחר הרשיון מהממשלה לקברו (מחמת הצנזורה)] לידי הלנת המת, כי הוא צער גדול למת, כמו שכתוב בזהר הקדוש; ובפרט שיש על זה לאו בתורה, אם מלין אותו בחנם; אם לא בדבר שעל פי דין מתר להלין אותו עבור זה, כמבאר הכל בשלחן ערוך (סימן שנ"ז סעיף א'). וכבר ראינו פעמים רבות, שמפני איזה סבה קלה ונקלה, או מפני עצלות השמשים, בא לידי -הלנת -המת, ויש לזהר בזה מאד.
הנה ענין קבורת מתים, מלבד שהיא מצות עשה דאוריתא, כמו שנאמר (דברים כ"א כ"ג): "כי קבור תקברנו", גם הוא בכלל גמילות חסדים ויפה ממנה. ונקראת חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול ממנו. וכן הוצאתו לקבורה ונשיאת מטתו והלויתו והספדו ושאר צרכי המת - כלם בכלל גמילות חסדים למתים הן, ומפרש ענינן בתורה בפרשת חיי שרה ובפרשת ויחי. וראה את גדל הענין שיש בזה, שאמרו חז"ל (מועד קטן כ"ז:): מת בעיר - כל בני העיר אסורין במלאכה. אף שיש לו קרובים, ועקר חיוב הקבורה מטל על הקרובים, מכל מקום מצוה על כל בני העיר להשתדל בזה. ולפיכך אסרום במלאכה, כדי שישתדלו כל בני העיר להכין כל צרכי הקבורה [אם לא שיש חבורות בעיר, שכל אחת מתעסקת ביומה, בענין זה מותרים השאר במלאכה. ובמקום שאצל החברה קדישא אין מתחלק זה לימים, וכל החברה נקראים לעסק אודות מת, יש להם לזהר מלעשות מלאכה; והוא הדין כל שום עסק עד שיגמרו פעלתם וימסרו לכתפים]. ואפילו אם המת לא קרי ותני (לא למד מקרא ומשנה), גם כן דינא הכי, דאסורים במלאכה; אבל מתלמוד תורה אין צריך לבטל, כל זמן שאין מוציאין אותו לקבורה, אפילו למאן דקרי ותני. אבל בשעה שמוציאין אותו לקבורה, צריך לבטל מתלמוד תורה ללוותו למאן דקרי ותני, אפילו יש הרבה אנשים בלתו עד ששים רבוא, דנטילת התורה [דהינו בשעה שמת האדם, שהתורה שוב מתבטל ממנו], צריך להיות כנתינת התורה שהיה ששים רבוא. ואפילו היה זקן מחכמי הדור, אין נפטר ממצות לויה, כדאיתא בגמרא (כתבות י"ז.) * על ר' יהודא ברבי אלעאי, שהיה מבטל מתלמוד תורה להוצאת המת, והוא למאן דקרי ותני, וכל שכן למאן דמתני (למי שמלמד) לאחרים; אבל למאן דלא קרי ותני, אין מחיב לבטל תלמודו בשביל זה, אם יש מתעסקין אחרים שילווהו ויקברוהו; והוא שיש עשרה, כדי שיוכלו לאמר קדיש וברכת אבלים [שלחן ערוך בסימן שס"א סעיף א']. ותמיהני על איזה מקומות שאינם זהירין בזה, שתכף כשמקימין מעט מצות לויה, חוזר כל אחד לביתו, והולך המת לבית עולמו גלמוד באיזה יחידים, ולא יוכלו לאמר קדיש וברכת אבלים; הלא בודאי מטל על כל אנשי העיר לראות שיהיה מנין בלויתו עד אחר הקבורה, ואף שלפעמים הוא טרחה רבה, כגון, בימות החרף ובית הקברות רחוק מן העיר, צריך שיהיה זה לפי הגורל. וכל זה אפילו אי ידעינן דלא קרי ותני; וכל שכן בימינו, שכמעט אין לך אדם מישראל, שאין לו ידיעה במקרא או במשנה, כמבאר בשלחן ערוך (שם), בודאי יש לאדם להדר אחרי זה מאד, ועין בהג"ה. גם יש לחברה קדישא תמיד להיות זריזים בדבר, שלא יבוא לבסוף [אחר הרשיון מהממשלה לקברו (מחמת הצנזורה)] לידי הלנת המת, כי הוא צער גדול למת, כמו שכתוב בזהר הקדוש; ובפרט שיש על זה לאו בתורה, אם מלין אותו בחנם; אם לא בדבר שעל פי דין מתר להלין אותו עבור זה, כמבאר הכל בשלחן ערוך (סימן שנ"ז סעיף א'). וכבר ראינו פעמים רבות, שמפני איזה סבה קלה ונקלה, או מפני עצלות השמשים, בא לידי -הלנת -המת, ויש לזהר בזה מאד.
בועתה נדבר אודות הספד על המת, שזה הוא גם כן בכלל חסד עם המתים, דיקרא דשכבי (דכבוד המתים) הוא, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין מ"ו:) [וכן פרש רש"י בסכה מ"ט:, עין שם]. מצוה גדולה להספיד על המת כראוי, ומצותו שירים קולו עליו לאמר דברים המשברים את הלב כדי לעורר בכי, כי מצוה לבכות ולהצטער על אדם כשר שמת. וכבר אמרו חז"ל (שבת ק"ה:): כל הבוכה על אדם כשר שמת - מוחלין לו על כל עונותיו. עוד אמרו (שם): כל המוריד דמעות על אדם כשר שמת, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. וענינו, כי כל זה הוא מורה על הבוכה שהוא אדם כשר, ומתאונן על שנחסר עבודת ה' מן העולם, לכך חשוב בעיני השם יתברך כל דמע ודמע. והמתעצל בהספדו של חכם, יש לו ענש חס ושלום, כמו שאמרו חז"ל (שם), שאינו מאריך ימים, וראוי לקברו בחייו; על כן יש לזהר בזה מאד.
גועתה נדבר אודות נחום אבלים, שכל זה הוא בכלל חסד, כמו שכתב הרמב"ם פרק י"ד מהלכות אבל (הלכה ז'), ואחר כך מצאתי כן בהדיא בפרקי דרבי אליעזר פרק י"ז, שנחום אבלים הוא גמילות חסדים. גם מרמז עקרו בתורה, במה שכתוב (דברים י"ג ה'): "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכמו שאמרו חז"ל (סוטה י"ד.), והעתקנו לעיל בפרק ג' עין שם.
דגם מצינו זו המדה כמה פעמים בתורה ובנביאים אצל יעקב ואצל דוד וכיוצא בהם. גם הוא נכנס בכלל (ויקרא י"ח י"ט): "ואהבת לרעך כמוך", הינו כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים [בין שי-סיעו אותם לך בעניניך בכל מה שאתה צריך, או כשאתה בדאגה וברב צער, שיפיגו אותך מדאגתך], כן תעשה אותם גם אתה לאחיך. על כן יש לזהר בזה, אם ארע איזה אבל רחמנא לצלן.
ה[ובעונותינו הרבים הרבה מקלין במצוה זו; ובפרט כשארע אצל עניים, מצוי הוא שאין איש פותח דלתו. ובאמת נהפוך הוא, שאבלותו וצערו של עני הוא יותר מהעשיר, שאין לו בדבר אחר לשמח כי אם בבניו, כדאיתא סברא זו בגמרא (מועד קטן כ"ד: לענין הספד, עין שם). והתבוננתי שסבת הדבר, מפני שהעני אין לו רעים ואהובים בעולם הזה, וכמו שאמר הכתוב (משלי י"ט ד'): "הון יסיף רעים רבים ודל מרעהו יפרד". אבל באמת רק מרעהו יפרד, ואצל השם יתברך הוא קרוב יותר מאחרים. וכמו שכתוב (תהלים ל"ד י"ט): "קרוב ה' לנשברי לב וגו'". על כן, מה גדול שכר המנחם אותם ומדבר על לבם].
ווהנה יסוד ענין נחום אבלים הוא כדי לנחמו מצערו. והמנהג הוא אצל העולם, שאומרים: המקום ינחם וכו'. ואם שבזה יוצא מצות נחום אבלים, מכל מקום יותר טוב אם יכול לדבר על לבו ולהפיגו מצערו באיזה דבורים, שזהו עקר הנחום. ועין לקמן בפרק ז' מה שכתבנו בענין כיוצא בזה.