BeChol Beisi Ne'eman Hu·Chapter Fifteenבכל ביתי נאמן הוא·פרק חמישה עשר

אפרק חמישה עשר

במרה

גבעיצומה של יחידות, אחת מני רבות מספור להן זכה

דר' זלמן במרוצת ימי חייו, בעוד הרבי משוחח עמו ומדבר על לבו לבל ייפול שוב ושוב לנמיכות

ההרוח ולמרה שחורה שהילכה עליו אימים כל העת, קם הרבי ממקומו, פנה לארון הספרים אשר

ובחדרו הקדוש ושלף ממנו אחד מכרכי ספר הזוהר. הרבי פתח בדף מסוים והושיט את הספר הפתוח

זלעיניו הקרועות מתדהמה של ר' זלמן.

חר' זלמן חזר כמה פעמים על התיאור באוזני בני ביתו

טוסיפר: בספר הזוהר שבו פתח הרבי נאמר להדיא כי מי שמראה לה' יתברך פנים שוחקות, הוא

ייתברך מראה לו פנים שוחקות. וכן להפך חס ושלום. מי שמגלה פנים זועפות, אף הקדוש ברוך

יאהוא מראה לו פנים זועפות, רחמנא ליצלן.

יבבהזדמנות אחרת, הרהיב ר' זלמן עוז ואמר לרבי: מבקש

יגאני שהרבי ייקח ממני את המרה השחורה. שלא תהיה לי יותר מרה שחורה.

ידפניו הקדושות של הרבי הרצינו באחת שעה שיצאו מפיו

טוהקדוש המילים הבאות: "מרה שחורה נעמט מען ניט אראפ, מרה שחורה איז א ניסיון. און

טזאין א ניסיון דארף מען שטייעהן און הארעווען אויף זיך נאכאנאנט מ'זאל שטייעהן אין דעם" (מרה שחורה אין

יזלוקחים. מרה שחורה היא ניסיון. ובניסיון יש לעמוד ולעבוד על עצמו כל העת שיעמוד בו).

יחמאורע זה הוא ציון דרך במסכת ארוכה שנעה כציר על

יטפני שנים של מהמורות, קשיים והתמודדויות שחווה ר' זלמן שכולן נעו על ציר קבוע של דאגה

כמתמדת, ספקות ולבטים מרים, חששות וחיבוטי נפש. בכל אחת מהדאגות היה משתף את הרבי ומגלה

כאלבו ללא היסוס או העלם. על כל גילוי לב שכזה היה מקבל, שוב ושוב, על פני עשרות רבות

כבשל מענות קודש ושלל התייחסויות פרטניות בכתב ובעל פה.

כגהגיעו הדברים לידי כך שבהזדמנויות שונות הקדיש הרבי,

כדבעיצומן של התוועדויות בפני כלל החסידים, שורה של שיחות קודש שכל כולן התמקדו במרה

כההשחורה של בחיר חסידיו, במגמה לנערו ולקוממו מעפר ולהלבישו בגדי תפארת, בדמות מחשבה,

כודיבור ומעשה חיוביים ואופטימיים של אמונה וביטחון.

כז•

כחדומה כי הפעם הראשונה בה התייחס הרבי בכתובים לתכונתו

כטזו של ר' זלמן הייתה במכתב ששיגר אליו ביום י"ג במנחם אב תשי"ב, כשנה וחצי

לבלבד לאחר קבלת הנשיאות.

לא"זה עתה", כותב הרבי, "קיבלתי מכתבו

לבמערב שבת קודש, וכנראה שעוד הפעם נפל ברוחו וכו'. ולמה לו להחליש את מעמדו ומצבו על

לגידי המצאות כמה מיני מחשבות וסברות שלא לטוב ח"ו. זה כמה פעמים עוררתיו על דבר

לדזה, וכנראה שעדיין לא הגיעו, וכפי הפירוש בליקוטי תורה פרשת שמיני בתחילתה, ניט אנגערירט.

לה"חזק יהיה בביטחונו – שיהיה גביר", כותב

לוהרבי וממשפט זה נמצאנו למדים אודות פשר הדאגה הספציפית שאפפה את ר' זלמן באותן שנים

לזבהן חיפש, ככל הנראה, את דרכו בעולם העסקים. "ולא מופרך הדבר", ממשיך הרבי

לחבמכתב נדיר ומאלף זה, "אשר מפאת הבלתי סדרים שאצלו איז ער שוין א גביר, והוא אינו

לטיודע על דבר זה. ובכל זאת בטח יבוא הדבר בעתו ובזמנו. ובלבד שיקבל עליו תוכן פתגם כ"ק

מרבנו הזקן ששמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר, אז הקדוש ברוך הוא גיט אידן גשמיות

מאאון זיי מאכן פון גשמיות רוחניות".

מבאת מכתבו מסיים הרבי בעוררו את ר' זלמן "להיות

מגבטוח בהקדוש ברוך הוא ולא רק בדרך מקיף".

מדלא חלפו אלא שבועיים ימים ושוב נדרש הרבי לסוגיה

מהזו במכתב נוסף אל ר' זלמן, הנושא את התאריך כ"ז במנחם אב תשי"ב.

מו"במענה על מכתבו", פותח הרבי, "שבו

מזנראה שעדיין לא פעלתי עליו רוממות הרוח, וכמדומה שכבר אמרתי לו כמה פעמים שעל פי המבואר

מחבספרים – לאו דווקא בספרי חסידות – הנה אין לחדש סברות של מרה שחורה בעולם, שזהו סגולה

מטשלא יבוא הדבר לידי פועל. ולא רק שאין לחדש בדיבור – ועל דרך המובא בדא"ח (כמדומה

נשנדפס בסוף סידור מאה שערים) שהרב המגיד כשהיה נופל לו סברא היה אומרה בדיבור כדי להמשיכה

נאבעולם – אלא שאפילו במחשבה אין לחדש סברא כזו, והטעם כנ"ל. והוא מובן גם כן מפתגמי

נבכ"ק נשיאינו רבותינו הקדושים שסיפר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר שהיו אומרים:

נגטראכט גוט – וועט זיין גוט".

נד"בטח נדמה לו", יורד הרבי אל חדרי לבו

נהשל ר' זלמן, "שקשה במאוד לפעול על כוח המחשבה בהנ"ל ובלית ברירה ילביש כוח

נוהמחשבה במחשבה דתורה. ומהטוב ברוחניות יומשך גם כן טוב בגשמיות. והמורם מכל הנ"ל,

נזאשר ככל מה שיתחזק בביטחונו עד שיפעול גם על המחשבה דיבור ומעשה שלו, הרי יתגשם הדבר

נחבמוחש יותר – לפרנסה בהרחבה בגשמיות וגם ברוחניות".

נט•

סבנקוף השנים, פינתה דאגת הפרנסה שממנה הוטרדה מנוחתו

סאשל ר' זלמן בשנות היו"ד לצרות תכופות ורבות שהומטו עליו בזו אחר זו. היו אלו בעיות

סבהבריאות הבלתי פוסקות מהן סבל ללא לאות כמו גם חמש השנים התמימות שהדידו שינה מעיניו

סגבשל הסאגה המשפטית שנחתה עליו והשביתה את משוש לבו.

סדאם כל אדם היה מתקשה לתפקד ולשמור על שיווי משקל

סהנפשי לנוכח תכיפות כה גבוהה של ייסורי גוף ונפש, לדאגה מהלכת בדמותו של ר' זלמן, היה

סוהדבר קשה שבעתיים. כלפי חוץ היה נראה לכול כארי וכלביא מי יקימנו. בינו לבין עצמו,

סזובהתבטאו בכתב כלפי הרבי, היה הוא מבוהל, נרעש ונפחד עד אימה. שוב ושוב, כמו במחזוריות

סחקבועה ונצחית, שאין לה תחילה ולא תכלית, איימו צרות אמת אלו לשבור את רוחו

סטולהפילו שבי לזרועות הייאוש שארב לו כל העת.

עבמאות הרבות של מענות הקודש להן זכה במרוצת השנים

עאכמות עצומה ובלתי נתפסת של נוסחאות שנכתבו על-ידי הרבי בהתייחס לעננת דאגה זו של ר'

עבזלמן שלא משה ממנו, יומם ולילה קיץ וחורף. לעתים מענהו של הרבי כמוהו כטללי תחי על

עגנפשו הסוערת של ר' זלמן. עתים יפנה אליו הרבי בטון נמרץ של הפצרה או שמא תחינה שיחדל

עדמדאגותיו. ולעתים יהיו אלו דברי תוכחה גלויים הפורצים מלבו הטהור של הרבי כלפי חסידו

עהכבנו.

עואת המילים "הנני מודאג" שכותב ר' זלמן

עזבאחד ממכתביו מקיף הרבי בעיגול, מותח ממנו חץ אל החלק הריק בשולי הדף וכותב:

עח"כי זהו טבע חללו השמאלי קראצען

עטבכל עניין, אולי ימציא עניין דדאגה, אפילו היפך לגמרי דשכל הפשוט ובלבד כו'".

פרבים מספור הם הפתקים הקצרים והנמרצים שאת כל תוכנם

פאמקדיש הרבי לתזכורת התביעה לקיים את מאמר רבותינו הקדושים, חשוב טוב, יהיה טוב. כאלו

פבהם אחדים מהם: "אזכיר על הציון שכן יבשר טוב גם לעתיד, כולל גם כן שמתחיל לקיים

פגפקודת כ"ק מו"ח אדמו"ר טראכט גוט (ועל אחת כמה וכמה – דיבור)"; "ויבשר

פדטוב בטוב הנראה והנגלה, כשיהיה אצלו זמן פנוי קצת על כל פנים מהמרה שחורה שלו (רחמנא

פהליצלן), אולי ינסה סוף סוף להתחיל

פועל כל פנים טראכטן גוט. אזכיר על הציון";

פז"הוראה ברורה ופסוקה: טראכט גוט

פחוכו' וכן יהיה. אזכיר על הציון";

פטשוב מקיף הרבי בעיגול את מילת ר' זלמן במכתבו, "השקפה" וכותב: "הרי

צזה אפשר לפרש לטוב – שאין בידם ממשות ובמילא מחפשים על כל פנים

צאמשהו ומתעקשים דווקא לפרש להיפך?! וכ"ק מו"ח

צבאדמו"ר ציווה ונתן כוח: טראכט גוט וועט

צגזיין גוט. אזכיר על הציון".

צד"נתקבל ותשואות חן", כותב הרבי על דו"ח

צהשמגיש ר' זלמן, "והזמן

צוגרמא להרבות כו'. אף שזהו החוש שלו לחפש אולי אפשר אויסקראצען מרה שחורה – איני כותב

צזעל דבר זה שמספיק זיין ברייטקייט עשיריות בשנים היפך הציווי

צחדנשיאינו טראכט גוט. אזכיר על הציון".

צטנכדו של ר' זלמן, הרה"ח ר' אליעזר מאנגעל ע"ה,

קנספה בדמי ימיו בתאונת דרכים. שלושה ימים לאחר פטירתו הטרגית, ילדה אשתו בת, לאחר כמה

קאשנים שהוא ורעייתו לא נפקדו בזרעא חיא וקיימא. ר' זלמן כתב לרבי כי הוא מסיק שמא אין

קבלהפציר רבות על דבר מסוים שכן לאחר שהרבה להפציר ברבי לברכה שייפקדו בפרי בטן באה תוצאה

קגכה עגומה.

קד"לשאלתו", כותב הרבי על כך, "בנוסח

קה'חדש': להקל עליו על ידי שאענה לשטויות וכו', 'המצאה' שטות – בכלל זה הרי זו עצמה שטות

קושאין כמוה. כ"ק מו"ח אדמו"ר פרסם טראכט

קזגוט וועט זיין גוט".

קח"ומה לי עוד לעשות?!", כותב הרבי בכתב

קטיד קודשו במענה נוסף שמילותיו הנוקבות אולי עולות על כולנה, "כתבתי (יותר מג'

קיפעמים?) לקיים הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר טראכטען גוט".

קיאוכשם שמפציר הרבי בר' זלמן בקו של 'עשה טוב', ולו

קיבבמחשבה או בדיבור, כן מקדיש הרבי שוב מענותיו ל'סור מרע'. "כדרכו", משיב

קיגהרבי בכתב יד קודשו על עוד מכתב, "מרה שחורה שאין לה יסוד כלל

קידכמובן. אזכיר על הציון". ושוב כותב הרבי:

קיה"מאין יודע מה טוב יותר על פי טבע? ופשיטא על פי למעלה מהטבע? אזכיר על הציון".

קיובפתק,

קיזשסגנונו חריף במיוחד, ככל הנראה בתגובה לחשש שמעלה ר' זלמן, כותב הרבי בשלושה סעיפים:

קיח"1, כמובן הזכרתיו על הציון להנ"ל ולכתיבה וחתימה טובה. 2, כדאי שישתדל למצוא מי שהוא שעסק פעם בשינוי טבע מידותיו

קיט– ויתייגע בעצמו להתחיל קצת בזה, ואולי המלך בשדה יסייעו

קכבזה. 3, מבלבל עצמו וסביבתו בכל מיני שטויות ודמיונות שאינם במציאות כלל ובמילא ממרר רחמנא ליצלן חייו. ועל דבר

קכאהנ"ל לא רמז אפילו פעם אחת (גם לא לכ"ק מו"ח אדמו"ר). אזכיר על

קכבהציון".

קכג"הרקע למענה זה", מאיר בנו, ר' יצחק מאיר,

קכד"היה שאבי העלה בפני הרבי חשש כי הצרות שמהן סובל אינן אלא תיקון על מכשול שעבר

קכהבימי נעוריו. על כך השיב לו הרבי בשתיים: מעולם לא סיפרת לי על מכשול פרטי זה, למרות

קכושהיו יחידויות שבהן דיבר עמו הרבי אודות תיקונים רוחניים, שבהם פירט בפני הרבי כל דבר.

קכזואם הדבר הוא אמת, מדוע זה לא סיפר עליו עד כה. שנית, למה לא סיפר סיפור זה בפני הרבי

קכחהריי"צ ולא ביקש ממנו תיקון על כך.

קכט"כשאבי הציג בפנינו, בני המשפחה, את מענה קודש

קלזה אמר: איך יודע הרבי שלא סיפרתי זאת גם לרבי הקודם! אין זאת אלא שלרבי יש קשר והידברות

קלאעם הרבי הקודם גם עתה ואם הייתי מספר זאת לרבי הקודם, היה הרבי יודע אודות זאת".

קלב"כדרכו", כותב הרבי, "אינו

קלגמשים לב כלל – שעד הכתיבה וחתימה טובה בטל בכלל כל העניין

קלד(לבד, במחשבת היצר הרע שלו!! ומפרסם דעת הזקן וכסיל לכל הרוצה

קלהלשמוע ואפילו לשאינו רוצה!!) אזכיר על הציון".

קלווכזה הוא הנוסח הארוך ובלתי שגרתי של מענה הרבי

קלזלעוד פתק של ר' זלמן, בהקשר זה: "בכל מחשבותיו שקא סלקא דעתך שלהם לחומרא ושלא

קלחבטוב הנראה ונגלה (מתאים לטבעו שנולד ושכנראה לא עשה כלום לשנותו) הרי הוא טועה טעות שאפילו בשם טעות אין לכנותה (כי היא היפך דהכול).

קלטהמעלה קשורה בטוב ואור כפשוט – כולל עבודה מאירה

קמושכל המרבה בה מרבה באור ובפרט כשקשור בהולדת

קמאצדיק (שאור זרוע לצדיק) וכו' וכו'".

קמבשוב מוכיח הרבי, בהזדמנות אחרת, את ר' זלמן בהתבטאות

קמגחריפה בכתב יד קודשו: "רואה ניסים גלויים ממש והתעקש היפך השכל הפשוט דנפש הבהמית

קמד– לחפש ענייני מרה שחורה וכבר ראה שלא הצליח בזה ואדרבה – ולכן.. הוסיף בעקשנות הנ"ל!!".

קמהבהזדמנות מסוימת, זמן קצר לאחר לידת נכדתו, כשהוא

קמוכותב לרבי אודות עניין אחר, כותב הרבי לר' זלמן: "לכאורה יודע מהנעשה עם בתו ובתה

קמזשתליט''א – ובאם מרבה בכתיבה על דבר מרה שחורה שאין בהם

קמחממש כלל וכלל – מה היה חסר אם היה מוסיף תיבות ספורות ובצמצום על דבר הנ"ל?!". מענה זה

קמטמלמד עד כמה רצה הרבי שיכתבו וידווחו לו בשורות טובות, כפי שהתבטא לא אחת שממהרים לכתוב

קנולדווח על עניינים מצערים, מה שאין כן בדברים המשמחים.

קנאאגב תוכחתו הגלויה של הרבי מבצבצת גם מעת לעת הארה

קנבבדמות ברכה ונתינת כוח שמאציל הרבי. "בכל הנ"ל", כותב הרבי כמענה בשולי

קנגאחד הפתקים שמבהיל אליו ר' זלמן, בקשר למידע שקיבלו עורכי הדין על ניסיון של הצד שכנגד

קנדלקשור בין פרשת הספרים לבין משפטו הפרטי, "אין לו מקום לחשוש כלל וכלל. והעגמת

קנהנפש שלו לפי שעה תבטל העגמת נפש בעסק הפרטי ויתברך באריכות ימים ושנים טובות בטוב הנראה

קנווהנגלה".

קנז•

קנחלא אחת היו דאגותיו של ר' זלמן נודדות למחוזות אחרים

קנטובלתי צפויים. גם בדאגותיו אלו שיתף את הרבי. מאלפות מכול הן ההזדמנויות בהן החליט

קסהרבי להשיב לר' זלמן לא בכתב כי אם בדברים פומביים, תוך כדי שיחות קודש שנשא, בפני

קסאעדת החסידים.

קסב"סאיז דא איינער א איד א מרה-שחורה'ניק"

קסג(יש יהודי אחד בעל מרה שחורה), פתח הרבי, בעיצומה של שיחה אודות השגחה פרטית בהתוועדות

קסדרבת משתתפים, "שמשכנע

קסהאת עצמו, בסוג של שיגעון בקשר לבריאות הגוף ומתרוצץ אצל רופאים רבים.

קסו"העירו את תשומת לבו שבעיתון, ב'טיימס', של

קסזאחד הימים האחרונים – הוא אדם שאינו קורא את ה'טיימס', ואפילו אם הוא קורא, שוכח הוא

קסחאת הנכתב שם וכו'. הוא מצליח במסחרו, אבל מה שכתוב בעיתון הוא שוכח – כתוב שנשיא המדינה

קסטאושפז בבית רפואה בשל אותה מחלה שאותו יהודי משוכנע שהוא גם סובל ממנה".

קע"אותו אדם", ממשיך הרבי, "הוא אחד

קעאשמחפש קשרים גם בבית הלבן. היות וכל דבר הוא בהשגחה פרטית, הסיפור הזה שפורסם ב'טיימס',

קעבאמור היה לעורר אותו, שהנה נפתחה בפניו הזדמנות חד פעמית ליצור קשר עם הבית הלבן. הוא

קעגיכול לכתוב מכתב לנשיא (אם הוא עצמו אינו יודע לכתוב באנגלית, יכול מישהו אחר לכתוב

קעדעבורו) ולהציע לו רופא טוב יותר מהרופא המטפל בנושא, שכן הוא עצמו בקשר עם רופאים מומחים

קעהרבים הבקיאים במחלה זו.

קעו"בבית הלבן נהוג להשיב על רוב, 99 אחוז, מהמכתבים.

קעזממילא, באמצעות זאת, יכול הוא היה להתקשר עם הבית הלבן. אפילו אם לא היו עונים, מה

קעחהוא כבר היה מפסיד: טרחה קטנה של כתיבת כמה שורות, חתימת חותמת, הכנסת המכתב למעטפה

קעטושליחתו לתיבת הדואר.

קפ"אבל איך אותו אדם ניצל את הסיפור שסופר בעיתון?

קפאהוא החל לחשוב ולהרהר מי הוא סגן הנשיא שעליו יוטל ניהול המדינה במשך כל זמן הניתוח

קפבשיעבור הנשיא. האם סגן הנשיא הוא מאותה מפלגה של הנשיא, האם הוא ינהל את המדינה כדבעי

קפגוכו' – דברים שכלל אינם נוגעים לו עצמו והוא אינו יכול לפעול בהם מאומה, לא מעלה ולא

קפדמוריד.

קפה"מה שאין כן, השגחה פרטית גלויה, שהוא יכול

קפוהיה לנצל את המקרה לטובתו האישית, להשיג קשר עם הבית הלבן – על כך הוא כלל לא חשב".

קפזהיה זה נשיא ארה"ב, רונלד רייגן, שאכן חלה

קפחבאותה עת. ר' זלמן ציית לדברי הרבי ואכן כתב לו מכתב ואף קיבל על כך תשובה רשמית מלשכת

קפטהנשיא המודה לו על דאגתו ועל המלצתו על הרופא המומחה. דברי הרבי אודות רופאיו של ר'

קצזלמן לא היו בגדר מליצה גרידא, שכן כמי שתר אחר הטובים בתחומי הרפואה בכל הנושאים שלהם

קצאנדרש, אכן הגיעה ידו של ר' זלמן למומחים ביותר.

קצבבפעם אחרת

קצגשב הרבי ומתייחס, ברבים, אל דאגות הבריאות של ר' זלמן, תוך כדי דברו אודות חובת האמונה

קצדוהביטחון בה' החלה על כל יהודי באשר הוא.

קצה"לאחרי כל זה, ישנו בעל מרה-שחורה, שאינו מסתפק

קצובכך, וממשיך בכל זאת לדאוג. ולדוגמה, בנוגע לבריאות הגוף, שהולך לשאול בעצת הרופאים

קצזוכו', וגם לאחרי שהרופא אומר לו שמצבו כדבעי, אינו מסתפק בכך ומבזבז כספים לשאול בעצת

קצחרופא שני ושלישי. ולא עוד אלא גם לאחרי שיש לו חוות דעת מג' רופאים שמצב בריאותו כדבעי,

קצטואין לו ממה לחשוש וכו' – עדיין לא נחה דעתו ומוסיף לדרוש בעצת רופאים נוספים, שמא

רכולי האי ואולי ימצא איזה רופא שיאבחן אצלו איזה חולי... ולא עוד אלא שבשביל זה מטריד

ראאת מנוחתם של אשתו, בני ביתו וכל הנמצאים סביבו וכו'.

רב"על מה אתה דואג! יש לך חוות דעת מג' רופאים

רגשמצב בריאותך תקין, ואין לך מה לחשוש – דבר שיש לו תוקף בהלכה, שהרי על חוות דעת הרופאים

רדסומכים בנוגע לחילול שבת, תענית דיום הכיפורים וכיוצא בזה.

רה"ונוסף לכך, ידוע פתגם הצמח צדק 'טראַכט גוט

רווועט זיין גוט', וכך הוה, כהמשך הסיפור בנוגע למעשה בפועל, "מעשה רב", כפי

רזשנתפרסם על ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, הן הפתגם והן כללות הסיפור

רח(על דרך הכלל ש'אין למדין הלכה לא מפי לימוד וכו' עד שיאמרו לו הלכה למעשה'). ואם כן,

רטמדוע הנך מתעקש לחשוב באופן הפכי?!

רי"ובפרט", ממשיך הרבי, כמו מתעלם מהקהל

ריאהרב הגודש את בית המדרש ופונה ישירות בלשון נוכח אל ר' זלמן עצמו, "שראית בעצמך

ריבבהזדמנויות שונות, שהדאגות והחששות באופן בלתי רצוי שכתבת אודותם, התבדו והיו כלא היו,

ריגולא עוד אלא, שנהפכו לטובה מן הקצה אל הקצה ממש! ולאחרי כל זה – הנך ממשיך לדאוג?!...

ריד"אילו היה מקיים את ההוראה 'עשה לך רב' – היה

ריהכבר מפסיק לדאוג. הוא אמנם בחר לעצמו רב, ודיבר עמו, והרב אמר לו כדברים הנ"ל,

ריואבל אף על פי כן בנוגע לפועל – אינו מקיים את דבריו של הרב!

ריז"ובקשר לתירוץ שהוא מטבעו בעל מרה שחורה, ישנה

ריחהעצה היעוצה של רבנו הזקן בספרו תורה-אור: 'יש שגובר בו מרה שחורה בתולדתו, תשתוקק

ריטנפשו מאוד על החכמה כל חפציה לא ישוו בה'. ומבאר שם, שכן הוא מצד טבע האדם, לא רק אצל

רכבני ישראל אלא גם אצל אומות העולם, 'והראיה מהפילוסופים מהאומות הקדמונים' – חכמים

רכאאמיתיים, שסומכים על דבריהם בנוגע ל'חכמת התקופות והגימטריאות' (שעל ידם קובעים קידוש

רכבחדשים ועיבור שנים), כמו שכתב הרמב"ם 'שחיברו בה חכמי יון ספרים הרבה והם הנמצאים

רכגעכשיו ביד החכמים' – ש'היו עוזבים כל תענוגים ועוסקים בכל לבבם ותשוקת נפשם בלימוד

רכדהחכמות .. מצד מזג טבעם כו''.

רכה"ובנוגע לענייננו: אם הוא אמנם בעל מרה שחורה

רכומטבעו, עליו לנצל טבע זה כדי להוסיף התמדה ושקידה בלימוד התורה. דמכיוון ש'מפי עליון

רכזלא תצא הרעות', הרי בוודאי שטבע זה אינו כדי לגרום עניין של בלבול והירוס חס ושלום,

רכחכי אם למטרה ותכלית טובה, כאמור, להוסיף התמדה ושקידה בלימוד התורה, עד כדי כך, שלא

רכטיהיה לו רגע פנוי לדאוג ולחשוש וכו'.

רל"ובמילא, כל זמן שמקננת דאגה בלבו, הרי זו

רלאהוכחה שלא ניצל לגמרי את טבע המרה שחורה להתמדה ושקידה בלימוד התורה, שאז, לא הי' נשאר

רלבאצלו מרה שחורה עבור דאגות"...

רלגשוב מתוודעים המוני המסתופפים בהתוועדות הרבי לשיגו

רלדושיחו של הרבי עם ר' זלמן, תוך כדי התוועדות. הפעם בא הדבר בהמשך ישיר לדברי הרבי בהתוועדות

רלההשבת הקודמת.

רלו"ומכאן באים לעניין נוסף דוגמתו – שיש כאלו

רלזהממשיכים על עצמם דאגות מענייני העולם, אף על פי שלאמיתו של דבר, אין מקום לדאגה זו,

רלחועל אחת כמה וכמה לאחרי שמבטיחים לו בפירוש שכל העניינים יהיו לטובה.

רלט"ובפרטיות יותר: לכול לראש ידוע פתגם כ"ק

רממו"ח אדמו"ר נשיא דורנו 'טראכט גוט וועט זיין גוט'. כלומר, עצם המחשבה שיהיה

רמאטוב, פועלת שאכן יהיה טוב בפועל ממש. ומובן שלא מספיק לומר שחושבים שיהיה טוב, אלא

רמבצריכים לחשוב באמת שיהיה טוב. ועל אחת כמה וכמה כאשר מבטיחים לו בפירוש שיהיה טוב,

רמגוכבר ראה בעצמו במצבים דומים במשך השנים הקודמות (כמדובר גם בהתוועדות שלפני כן) –

רמדהרי בוודאי שהיה צריך להיות במצב של אמונה וביטחון שיהיה טוב.

רמה"ולאחרי כל זה, הוא ממשיך לדאוג וכו'. ובדידי

רמוהווא עובדא", מגלה הרבי, "שכותב אליי, שגם לאחרי שקיבל מענה באופן כך וכך,

רמזמבקש שתתבטל הגזירה וכו'. כלומר, דבר ברור אצלו שיש גזירה אלא שמבקש שתתבטל. איזה

רמח'גזירה' יש כאן? אין כאן לא גזירה ולא עניין בלתי רצוי וכו' כי אם דמיונות שווא אלא

רמטשהִגבּיר את החלל השמאלי על החלל הימני, עד כדי כך שנדמה לו שאין זה דמיון כי אם דבר

רנאמיתי.

רנא"יש לו, טוען הוא, טבע של מרה שחורה. והעצה

רנבלזה – ללכת לרופא שייתן לו כדורי ארגעה... משל למה הדבר דומה, לאדם שיש לו נזלת במשך

רנגשלושה ימים, שבוודאי לא יטען שמכיוון שעברו ג' ימים, 'בתלת זמני הוי חזקה', הרי זה

רנדנעשה טבע שלו, אלא בוודאי ילך לרופא!

רנה"ועוד עניין עיקרי בזה: מטבע הדברים שדאגה

רנובעניין אחד 'גוררת' דאגה בעניין שני וכן הלאה. ועל דרך זה בנוגע לטבע המרה שחורה, שנמשך

רנזומתגבר וכו' ובוודאי שאינו נותן מקום למרה לבנה. ועל פי הידוע שה'כלי' להמשכת הברכה

רנחמלמעלה הוא (לא דאגה ועצבות שמצד המרה שחורה­, אלא) ביטחון ושמחה שמצד המרה לבנה דווקא

רנט– הרי אילו היה במצב של ביטחון ושמחה, היה זוכה לראות בענייניו 'בעל-שם'סקע הנהגות'

רסבמידה מרובה יותר!

רסא"בכל עניינים אלו היה לו להתדבר עם ה'רב' שלו

רסב– 'עשה לך רב' –שהרי אינו יכול לסמוך על עצמו, להיותו משוחד וכו', 'השוחד יעוור עיני

רסגחכמים', ומה גם שאינו חכם גדול... אלא, שקיום ההוראה 'עשה לך רב' התבטא אך ורק במינוי

רסדהרב ותו לא מידי".

רסהבהתוועדות שמחת תורה, תוך כדי הדברים

רסואודות החלטות טובות שיקבלו על עצמם המשתתפים, אמר הרבי: "ואם ישנם 'בעלי מרה-שחורה'

רסזשחוששים לקבל על עצמם התחייבות וכו', ועל אחת כמה וכמה באופן של דיבור גם בפני הזולת,

רסחיוסיפו 'בלי נדר'. ואם גם זה לא יספק אותם – יאמרו 'בלי נדר' ג' פעמים.

רסט"ובכלל", המשיך הרבי בדומה בעליל לנוסח

רעאחד המענות האמורים לר' זלמן, "טבע דמרה שחורה יש לנצלו כדי להוסיף בהתמדה ושקידה

רעאבלימוד התורה, ואז לא יישאר אצלו טבע המרה שחורה עבור עניינים אחרים, שמכיוון שגם טבע

רעבזה הוא במדידה והגבלה, הרי כשינוצל כדבעי להתמדה ושקידה בלימוד התורה, לא יישאר ממנו

רעגעבור עניינים אחרים. ואז ירוויח עניין נוסף, שיתבטל אצלו טבע המרה שחורה גם בנוגע לענייניו

רעדהגשמיים.

רעהוכאן הרחיב הרבי את היריעה בדברו כלפי ר' זלמן:

רעו"ישנם כאלו שתכונת נפשם היא לדאוג על כל דבר ודבר, 'שמא יחסר לחמו', וכיוצא בזה.

רעזוגם לאחרי שראו כמה וכמה פעמים שלא היה כל יסוד לדאגתם ('עס האָט זיך אויסגעלאזט אַ

רעחבּוידעם'), אף על פי כן, בבוא יום חדש משתדל ה'קלוגינקער' להכניס דאגה בלבם, וכתוצאה

רעטמזה גורם דאגה גם לאשתו ובני ביתו, וכותב 'פתקים' ומרעיש עולמות וכו', הייתכן שעניין

רפפלוני נראה לו באופן כל וכך!

רפא"ועניין זה מפריע לו גם בנוגע למסחרו, שכן

רפבמטבע בני אדם (גם אינם יהודים) שאינם רוצים להתעסק עם אדם שיש לו פנים זועפות... אלא

רפגעם אדם שיש לו פנים שמחות ומאירות עם חיוך על שפתיו, אדם שעושה רושם של בעל הצלחה,

רפדכך שגם כאשר פלוני מעורר חשש מסוים בנוגע להצלחת המסחר, מבטל זאת במחי יד, בהפטירו:

רפה'אֶה... אין שום סיבה לחשוש, בוודאי יהיה העסק בהצלחה'... בין אם הוא אמנם בטוח ומשוכנע

רפובדבר ובין אם אינו בטוח אלא שמתנהג על פי הפתגם הידוע 'טראַכט גוט וועט זיין גוט'.

רפז"והעצה לזה, כאמור, שינצל את טבע המרה שחורה

רפחלהוסיף בהתמדה ושקידה בלימוד התורה, ואז לא יישאר מטבע זה עבור עניינים אחרים, ובמילא

רפטיוכל לעשותם מתוך שמחה וטוב לבב".

רצלקראת חודש אלול תשמ"ז, הרעיף הרבי דברים על

רצאעדת צאן מרעיתו אודות סגולת הימים הבאים עליהם לטובה, בהיות המלך בשדה. ומדי דברו אמר

רצבהרבי: "ומזה

רצגבאים לעניין נוסף – שלילת העניין דמרה שחורה: מכיוון שהמלך מגלה את אהבתו אליו, מקבלו

רצדבסבר פנים יפות ומראה לו פנים שוחקות, הרי מובן וגם פשוט עד כמה מושלל בתכלית שיתהלך

רצהעם פנים זועפות בפני המלך, דבר הכי מופרך, שאין המלך סובלו.

רצו"ואם בכל השנה כולה צריכים לחשוב בכיוון הטוב

רצז(במקום לבלבל את עצמו ובני ביתו בענייני מרה-שחורה וכו') ועל ידי זה נעשה כן בפועל

רצחממש, כידוע הפתגם 'טראַכט גוט וועט זיין גוט' – בחודש אלול, שהמלך מראה לו פנים שוחקות,

רצטעל אחת כמה וכמה.

ש"משל למה הדבר דומה, כאשר עורך הדין שלו מופיע

שאבפנים שוחקות ובפיו דברים מעודדים, הרי בוודאי לא ירגז עליו ויראה לו פנים זועפות אלא

שבישמע את דבריו בשימת לב הראויה, ולכל היותר יציע בפניו גם את חוות דעתו בזה ועורך הדין

שגיחליט מה צריכים לעשות בפועל. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר אודות פנים שוחקות של מלך מלכי

שדהמלכים הקדוש ברוך הוא, הרי בוודאי ובוודאי שצריך לפעול גם אצלו פנים שוחקות, ולא רק

שהכלפי חוץ, שכותב 'פתקא' שאינו מודאג וכו', כי אם שנעשה אצלו מנוחת הנפש ומנוחת הגוף

שובאמת".

שזהזדמנות נוספת

שחבה ציטט הרבי, בעיצומה של התוועדות, מדבריו של ר' זלמן בפתק שכתב אליו זמן קצר קודם

שטלכן, תוך כדי אזכור הניסים המופלאים שזכה לראות במו עיניו, באה לאחר הקדמה ארוכה אודות

שיכך "שאין להתפעל ולהתרגש ולקחת ללב כל המאורעות שבמשך החיים, לא רק בנוגע להבלי

שיאהעולם אלא גם בעניינים חשובים וכו', שכן יהודי שמאמין בה' צריך להיות חדור בביטחון

שיבשבודאי יהיו כל העניינים לטובה".

שיגלאחר אריכות הדברים בנושא, אמר הרבי: "אף על

שידפי שראה בעצמו את העזר והסיוע של הקדוש ברוך הוא (במצב כזה שבדרך הטבע לא נראה סיכוי

שיהוכו') פעם אחר פעם, ולא רק ג' פעמים, אלא ג' פעמים ג' פעמים, אף על פי כן סבור בשכלו

שיושבמצב ההווה, גם הקדוש ברוך הוא לא יכול לעזור...

שיז"הוא אמנם אינו אומר דבר זה בפירוש, מכיוון

שיחשמתבייש מאשתו ובני ביתו, מהנכדים וכו', ועל אחת כמה וכמה שאינו כותב דבר זה, ואדרבה,

שיטהוא כותב שבמצב זה רק הקדוש ברוך הוא יכול לעזור, אבל, בינו לבין עצמו, כשעומד בפני

שכהראי, סבור הוא שגם הקדוש ברוך הוא אינו יכול לעזור, חס ושלום, 'אפילו בעל הבית אינו

שכאיכול להוציא כליו',

שכבוכאמור, לא רק שמסופק בדבר, אלא יתרה מזה, שבטוח שגם הקדוש ברוך הוא אינו יכול לעזור.

שכגוראיה לדבר שרועד מפחד במקום לבטוח בה' שהכול יהיה לטובה, כפי שראה בעצמו בעבר".

שכד•

שכהשוב בחודש אלול עסקינן. הימים היו ימיה האחרונים

שכושל שנת תשמ"ח. בדברות קודשו ובכל הליכותיו בקודש, לא חדל הרבי להאיר לעורר ולהעיר

שכזאת הנרפים והנרדמים אודות סגולת השנה, אף כי עוד מעט קט חולפת היא ומפנה מקומה לזו

שכחהבאה אחריה, בהיותה שנת 'תִּשְׂמַח' ו'תְּשַׂמַח'.

שכטולנוכח דברים בוהקים אלו, ידע איניש אליבא דנפשיה.

שלבמר לבו כתב ר' זלמן אל הרבי כי כשלעצמו אינו חש כלל בהיותה של שנה זו כה מאירת פנים.

שלאבמרוצת השנה נפטר בדמי ימיו אחד מנכדיו,

שלבבמרוצתה גם בא עליו פסק וגזר הדין בתביעה הכלכלית החמורה שהושתה עליו. וגם בחייו האישיים

שלגשל הרבי לא הייתה זו שנה שמחה, לנוכח הסתלקות הרבנית ע''ה.

שלדהרבי הקדיש לדברים כואבים אלו שכתב לו ר' זלמן שיחת

שלהקודש מיוחדת. בין הדברים ניכר היה בעליל עד כמה מתאמץ הרבי, חרף הכאב האישי, הקשה מנשוא,

שלושעבר הרבי עצמו בזו השנה, להפיח רוח של שמחה, תקווה וחיות בנפשו של ר' זלמן, עד כדי

שלזירידה לפרטי הדברים המשמחים ומשובבי הנפש שפקדו אותו ואת ביתו במרוצת השנה.

שלח"צריכה

שלטלהיות הדגשה מיוחדת בעניין השמחה, 'קאָכן זיך' בעניין השמחה, כולל גם הדיבור והשקלא

שמוטריא בעניין השמחה, והעיקר – השמחה בפועל ממש.

שמא"ויש להוסיף בזה: הסיבה לכך שממשיכים לדבר

שמבללא הרף ('מ'האלט אין איין רעדן') אודות עניין השמחה, היא לא רק בגלל הצורך להוסיף

שמגעוד יותר בשמחה, בבחינת 'מי שיש לו מנה רוצה מאתיים', אלא הסיבה היא, לדאבוננו, מפני

שמדשעדיין לא רואים את השמחה בפועל מעיקרה.

שמה"מצב זה – שלא רואים את השמחה – יכול להיות

שמובאחד משני אופנים: א, השמחה קיימת אלא שאינה נראית מאיזו סיבה. ב, השמחה אינה נראית

שמזמפני שאינה קיימת. ובנדון דידן, כשמביטים על פניהם של רוב הקהל, מסתבר בפשטות, (ב'פשוטו

שמחשל מקרא'...) כאופן הב'. להעלות חיוך על שפתיו – בלתי אפשרי! הייתכן, טוען הוא, 'אז

שמט(לעתיד לבוא) ימלא שחוק פינו', אבל לא בזמן הזה.

שנ"במקום שיראו פנים שמחות, רואים 'אנגעבלאזענע

שנאפנים' (פנים נפולות או נפוחות) אלא שפלוני אינו קורא לזה 'אנגעבלאזן' כי אם, 'רצינות'

שנב('ערנסט') שכן, בהתבוננו במצב, טוען הוא, הן המצב שלו, הן המצב של הזולת והסביבה, כולל

שנגובמיוחד שנמצאים עדיין בגלות, ולא רק בני ישראל אלא גם 'שכינתא בגלותא', הרי זה מצב

שנדרציני, ובמילא משתקף מצב זה גם בהבעת פניו הרציניות, כביכול, בגלל מצב הגלות, ובפרט

שנהשמרבים לדבר על זה – גם מצב זה (של העדר השמחה) רוצים לתלות 'באשמתי'...

שנו"ולכן, חוזרים ומדגישים עוד הפעם ועוד הפעם

שנזששנה זו היא שנת תִשמח ותְשמח, וכמוזכר לעיל שזוהי שנת הצלחה, על דרך מה שנאמר ביוסף

שנח(שמו הראשון של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו) 'ויהי איש מצליח', ובמילא

שנטצריך להרבות בעניין השמחה.

שס"ישנם כאלו שאינם מתביישים ומעיזים לומר 'חכמה'

שסא– בה בשעה שזוהי טיפשות הכי גדולה – שלא ראו 'הצלחה' (בלשון המעטה) בשנה זו, ובמילא,

שסבאין לו סיבה מיוחדת להיות בשמחה ומה גם שמטבעו הוא מרה שחורה'ניק.

שסג"מה נוגע הטבע דמרה שחורה כשרבנו הזקן מבאר

שסד(בליקוטי תורה דפרשתנו) שכל יהודי צריך להיות בשמחה, 'עבדת את ה' אלקיך בשמחה', שמחה

שסהעל שזכה להיות מעבדי ה'! ומה שטוען שלא ראה הצלחה ואין לו סיבה מיוחדת להיות בשמחה

שסווכו', הרי זה היפך המציאות שהיו אצלו כמה וכמה ענייני הצלחה ושמחה, ולדוגמה: נולד לו

שסזנכד, והשתתף בעצמו בסעודת השמחה; נכד נוסף נעשה בריא, וכו' וכו'. ומה גם שכתב בעצמו

שסחשהיה עניין של קטרוג שאי אפשר להיפטר ממנו בדרך הטבע, כדבריו, כי אם, בדרך נס, ונפטר

שסטמזה!".

שעבשלב זה של השיחה, אם למי מהנוכחים עוד היה ספק

שעאלמי ירמזו מילותיו של הרבי, חידד הרבי יותר את הדברים בהצביעו על החסות הקבועה שפרש

שעבר' זלמן באופן תדיר, רציף וקבוע להדפסת כל ספרי רבותינו נשיאינו.

שעג"ועוד וגם זה עיקר: כ"ק מו"ח אדמו"ר

שעדנשיא דורנו הכריז 'לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה' והדגיש פעמים רבות שהדרך להביא את הגאולה

שעההיא על ידי ההוספה בהפצת המעיינות חוצה, באופן ד'יתפרנסון', אשר מהעניינים העיקריים

שעובזה הוא ההוצאה לאור של מאמרי וספרי החסידות בדפוס.

שעז"ובזה גופא כמה דרגות: ישנם נדבנים שלאחרי

שעחשהדפיסו קונטרס אחד, אזי, מפני גודל ההתפעלות על החידוש הגדול של פעולתו, מסתפק בזה,

שעט"דאַלאָי"... וממשיך לעסוק בכל שאר העניינים, מלבד הפצת המעיינות חוצה.

שפ"אמנם ישנם כאלו שלא מסתפקים בהוצאה לאור של

שפאקונטרס אחד, אלא מדפיסים ספר שלם, ולא רק ספר אחד אלא ריבוי ספרים וכו', הן ספרים חדשים

שפבשנדפסים בפעם הראשונה מכתב יד והן ספרים שכבר נדפסו וחוזרים ומדפיסים אותם בהוצאה חדשה

שפגעם הוספות וכו', שהרי, 'אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש'.

שפד"ומובן גודל העילוי שנעשה על ידי הדפסת תורת

שפההחסידות – שהרי, כשמדפיסים ספר חסידות באלף ומחצה או אלפיים עותקים וכיוצא בזה, מגיעים

שפודברי החסידות לאלפיים יהודים (שהרי בוודאי שהספר יפעל עליהם לפותחו ולעיין בו וכו'),

שפזוכשמוסיפים להדפיס עוד ספר באלפיים עותקים, אזי נעשה הפצת המעיינות באופן דכפליים,

שפחועוד יותר מזה וכו'. ומכיוון שכן, הרי גם התבוננות קלה בגודל הזכות שבדבר צריכה לפעול

שפטשמחה גדולה.

שצ"אבל אף על פי כן, טוען הלה, כל זה היה כבר

שצאאתמול וכדי שיהיה בשמחה היום, צריך עניין נוסף של שמחה ב'מזומן'. ונוסף לזה, ממשיך

שצבלטעון, ישנם עניינים מסוימים שאינם באופן של טוב, על כל פנים כפי שנדמה בעיניו, וכיוצא

שצגבזה בשאר טענות דוגמתן, אשר, אין צורך להאריך בזה, ובוודאי שאין לחזור על דברי טיפשות

שצדוכו', אשר, המענה לזה הוא בפשטות – שגם עניין של שמחה שהיה אתמול הוא במזומן, ואותם עניינים שעכשיו אינו רואה הטוב שבהם יראה במשך הזמן".

שצהבכל אותן הזדמנויות, וברבות אחרות, כמו ביקש הרבי

שצולשאת דברי עידוד כלפי ר' זלמן בפני עדת החסידים כדי שיהיה הוא עצמו טופח על מנת להטפיח

שצזוממנו יראו וכן יעשו.

שצח•

שצטתכונה נפשית זו, עליה העיד ר' זלמן בעצמו כי הוא

תנושאה ועליה שב והעיד עליו הרבי, בכתב ובעל פה, אינספור פעמים, הולידה גם קו תקיף ואדוק

תאביותר בכל הקשור ליראת שמים והידור מופלג בכל דבר שבקדושה. הדבר בא לידי ביטוי בכל

תבסדר יומו ואפף את ביתו בכל מעגל השנה.

תגמאז תחילת חודש אלול, מעיד נכדו, נראתה על פניו

תדועל כל דמותו אימת יום הדין. את המתח שבו היה שרוי קשה להסביר אם כי כל מי שנתקל בו

תההבחין בכך מיידית. כל ניסיון לקשור עמו שיחה בשבועיים שקדמו לראש השנה, בנושא ציבורי

תוכמו בנושא עסקי, נתקל היה בתגובה לחוצה בסגנון, "נדבר אחרי ראש השנה".

תזאגב, הנהגה זהה בעליל הייתה אופפת אותו בהתקרב יו"ד

תחשבט ובשנותיו האחרונות, מאז ג' בתמוז תשנ"ד, בהתקרב ג' בתמוז. כל שיחה או ניסיון

תטדיבוב היה פוטר מיד בנזיפה נרגנת בנוסח "מ'וועט רעדן נאכ'ן יארצייט" (נדבר

תילאחר היארצייט).

תיאמדי שנה בחודש אלול, היה מנהל אופרציה שלמה לבדיקת

תיבכל זוגות התפילין שלו וכל המזוזות בביתו.

תיגבערב ראש השנה, היה מגיע לבית המדרש של 770, כשלוש

תידשעות לפני הדלקת הנרות ויושב לאמירת תהילים. היה זה, כך סיפר, אחד הדברים הבודדים שהוא

תיהזוכר מאביו. בצאת הרבי מהתפילה, היה הוא ניצב בקביעות בכל השנים במקום מסוים ליד הדלת

תיוהאחורית של בית המדרש והרבי היה אומר לו, 'לשנה טובה תיכתב ותיחתם'. אמירה זו מפי קודשו

תיזשל הרבי כמו הייתה מעניקה בידיו את תעודת הביטוח לשנה הקרובה והדבר היה ניכר עליו בעליל

תיחאם כי היה עוד דרוך.

תיטעם צאת הרבי מבית המדרש, היה עומד ומתפלל שעה ארוכה,

תכתוך כדי השתפכו בבכי, את תפילת ליל ראש השנה. ר' זלמן מעולם לא ניחן בתכונתו של 'עובד'

תכאאולם תפילה זו היה מתפלל באריכות רבה ובבכי. רק לאחר התקיעות של יום א' דראש השנה,

תכבהייתה רוחו האיתנה שבה אליו בהדרגה. כצאת היום השני .

תכגבהידוריו הרבים על קוצו של יו"ד, הס היה מלהזכיר

תכדלו כי רשאי הוא, במצבו הבריאותי ובגילו, בנקוף השנים, לטעום דבר מה בטרם צאתו מהבית

תכהלתפילת ראש השנה. בקנאותו הקפיד שלא לאכול מאומה לפני התקיעות.

תכוכך אירע שבערב ראש השנה לא אכל, כנהוג, עד שובו

תכזמהאוהל בשעה מאוחרת יחסית. ביומו הראשון של ראש השנה שוב לא אכל עד לאחר התפילה וכך

תכחגם ביום השני. על רקע העובדה ששלושה ימים רצופים לא אכל שעות רבות עד השעה חמש אחר

תכטהצהריים, נכונו לו אירועים רפואיים לא מעטים דווקא בהתרגש עליו ימים אלו. בכמה פעמים

תלהתמוטט והדבר גרם לבהלה רבה לבני ביתו. כאילו לא די בכך, סירב בתוקף להיעתר להפצרת

תלאיקיריו שלא יצום בצום גדליה.

תלב"בשנת תשל"ז", נזכר חתנו, הרב נחום

תלגשטרנברג, "בעיצומו של ראש השנה, התמוטט חמי ולכמה דקות אף נראה היה כי אין לו

תלדדופק. למרות שהתעלף שעות אחדות קודם לכן, שלל בתכלית את האפשרות שלא יהיה נוכח בהתוועדות

תלההרבי. אז עוד לא רכש את הדירה הנושקת ל-770 ברחוב יוניון. הוא שירך אפוא את רגליו מביתו

תלוברחוב לפרטס כשאני נלווה אליו ונוטל עמו כיסא עליו התיישב לנוח מדי כמה דקות. הדרך

תלזהמייגעת ארכה כחמישים דקות.

תלחבניו של ר' זלמן חששו מפני צום גדליה – לאחר כל

תלט'סדר העבודה' האמור שלו מערב ראש השנה עד מוצאי צום גדליה לא הלם כלל אדם בגילו ובעל

תמרקע רפואי כה מגוון - ובתוך שבוע היה עליו לעבור את יום כיפור.

תמא"במוצאי ראש השנה", מספר חתנו,

תמב"בעת 'כוס של ברכה', ניגשתי אל הרבי יחד עם גיסי, ר' יצחק מאיר. אמרנו לרבי כי

תמגחמי נותר דבק בעמדתו כי עליו לצום גם בצום גדליה. הרבי הגיב בחריפות באומרו: 'מ'זאל

תמדפרעגן בא א רב' (יש לשאול רב) ואז הוסיף הרבי: 'אין ליובאוויטש פלעגן חסידים נישט פאסטן

תמהצום גדליה. איז אז ער וועט וועלן זיין א חסיד, וועט ער נישט פאסטן (בליובאוויטש נהגו

תמוחסידים שלא לצום בצום גדליה. אם הוא רוצה אפוא להיות חסיד, שלא יצום).

תמז"הייתה זו הדרך היחידה להזיז אותו מעמדתו משום

תמחשעד אז לא הרשה לו לעצמו ולא לרעייתו שלא לצום, יהיה המצב הבריאותי אשר יהיה. אף למשמע

תמטדברים אלו שלא הותירו מקום לספקותיו, לא התיר לעצמו שלא לצום לחלוטין ומכל מקום התרצה

תנלקיים את התענית חצי יום בלבד".

תנאבארכיונו של ר' זלמן מופיע מכתב מאלף הנושא את התאריך

תנבערב שבת קודש, כ"ו באלול תשל"ז, השופך אור על האירועים בהקשר זה (ראו תצלום).

תנגאת המכתב כותב לר' זלמן רבה של שכונת קראון הייטס, הגה"ח רבי זלמן שמעון דבורקין,

תנדובשולי הדף מצוין כי העתק מהמכתב נשלח אל הרבי.

תנה"הרופא מובהק שלך", כותב הרב אל ר' זלמן,

תנו"מסר שלפי ידיעתו מצב בריאותך, הנה אחד מעיקרי יסודי רפואתך היא האכילה (הדיאטטית)

תנזהרגילה שאתה אוכל בכל בוקר ושאתה מוכרח לאכול ארוחתך הלז בכל בוקר.

תנח"ועל פי הדברים האלה, בהיות שימי ראש השנה

תנטהבאים עלינו לטובה ממשמשים ובאים, ויכול לעלות על דעתך להתנהג בחסידות של כו' ושלא

תסלטעום מאומה קודם תקיעת שופר, על כן מוכרח אני לומר לך פסק דין על פי התורה, שבשני

תסאבקרי ראש השנה קודם התפילה אתה מחויב לאכול כל ארוחתך הרגילה בכל יום. ובאם רוצה אתה

תסבלהדר, יש מקום להדר רק לעשות התרת נדרים על פרט זה, והפתח חרטה הוא דברי הרופא הנ"ל

תסגולא יותר".

תסדבכך לא היה די. ההמשך לכך היה מענה מפורש בגוף כתב

תסהיד קודשו של הרבי שבו נאמר: "בוודאי יקיים הוראות הרב מרא

תסודאתרא שליט"א ובמילואן – ויודיע על דבר זה (החלטתו ואחר

תסזכך מהבפועל ממש ) וה' יצליח".

תסחבהזדמנות אחרת, אגב, אמר הרבי לר' זלמן עצמו שעליו

תסטלאכול לפני ההליכה לאוהל אבל לא מזונות והמוציא.

תעמדי שנה, בערב יום כיפור היה ר' זלמן נוהג לערוך

תעא'כפרות' על שני תרנגולים שונים. היות והידר לחזר אחר תרנגול לבן סבור היה כי כל אחד

תעבמשני התרנגולים לבן יותר מרעהו. עת ניגש לערוך כפרות היה רועד כולו ובוכה בדמעות שליש

תעגכשאימת הדין נסוכה בפניו החיוורות. בשנים האחרונות היה השוחט מגיע אליו הביתה ושוחט

תעדלנגד עיניו את התרנגולים שלו ושל רעייתו בחצר הבית. ר' זלמן הקפיד שימלחו ויכשירו את

תעההעופות בו ביום על מנת לאוכלם בסעודת ערב יום כיפור שכן לדבריו כן נהגו הרביים.

תעוההכנות לחג הסוכות החלו בימי חודש אלול. שבוע לפני

תעזראש השנה, היה ריח האתרוגים נודף מכל עברי הבית. לעצמו היה רוכש חמישה לולבים וחמישה

תעחאתרוגים, כל אחד הוא בעל הידור ספציפי. זה גידולו נאה, בזה יש 'גרטל' וכיוצא בזה. כל

תעטאתרוג שלו היה גדול, הדור ומיוחד. פרי עץ הדר. הסוחרים בשכונה

תפידעו תמיד כי בראש ובראשונה שמים הם פניהם לביתו משום שהוא היה משלם את הסכומים הגבוהים

תפאביותר ומשום שהיה רוכש כמות גדולה של אתרוגים לו עצמו ולכל יקיריו.

תפבבניגוד למנהגו הקבוע לעסוק בבחירת ורכישת האתרוגים

תפגבשבוע האחרון של חודש אלול – בשנת תשס''ג, חרג ממנהגו זה וכשהסוחרים דיברו על כך עמו,

תפדדחה אותם שוב ושוב באומרו, נדבר אחר ראש השנה. ויהי לפלא. ובראש השנה תשס''ד נלקח לבית

תפהעולמו.

תפוכסוחר בטבעו נוהג היה להתמקח בכל רכישה אבל באתרוגים,

תפזמרגלא בפומיה, אסור להתמקח. עבודת הנענועים שלו, מעידים בני ביתו, הייתה עבודה קשה

תפחיותר מעבודת ראש השנה ויום הכיפורים, שכן הייתה כרוכה במאמצים עילאיים. למרות שהיה

תפטמקפיד להשתתף כל לילה מלילות חג הסוכות בריקודי שמחת בית השואבה, ברחובה של קראון הייטס,

תצעד השעות הקטנות של הלילה - עם שחר, מיד לאחר הנץ החמה היה מברך בביתו ועושה את הנענועים

תצאעל כל אתרוגיו, כל אחד וההידורים השמורים לו. לבית הכנסת היה נוטל שני אתרוגים מהודרים.

תצבכל ימי החנוכה שוב עטה הבית דריכות של חג. את הפתילות

תצגלנרות החנוכה היה מכין לבדו מכותנה, מטיב אותן אחת לאחת ומכשירן לקראת ההדלקה בשמן

תצדזית זך. בהן, כמו בכל מצווה, דאורייתא, דרבנן או מנהג חסידים, היה מחיל בעצמו את דברי

תצהחז"ל, "מצווה בו יותר מבשלוחו".

תצוהקפדתו הנודעת על כל דבר שבקדושה השליכה על רעייתו

תצזועל כל הסובבים אותו. כך, למשל, מעולם לא פטר את רעייתו משום צום, לרבות אלו שנשים

תצחנהגו להקל בהם. בתו מעידה כי גם היא עצמה צמה בעשרה בטבת, צום קל יחסית, למרות שהייתה

תצטבחודש התשיעי להריונה, שכן "ליד אבא, לא ניתן היה להעלות על הדעת אפשרות שלא לצום".

500כמה שנים, בחג הפורים היה נוהג לבוא אל הרבי, להתייצב

501בפניו, להושיט ידו ולומר: "כל הפושט יד נותנים לו". הרבי, בתגובה, היה מעניק

502לו ברכה לאריכות ימים ושנים טובות.

503•

504גולת הכותרת של החומרות שבהן הידר ועל קיומן עד

505הפרט האחרון הייתה בחג הפסח. הבית כולו, מעידים ילדיו ונכדיו, היה רוגש ורותח מדי שנה

506בהתקרב חג הפסח ואת המתח ניתן היה למשש בידיים. כל חומרה שרק מופיעה אי שם, בספר כלשהו

507או שהייתה נהוגה אי פעם בידי מי מעדת החסידים, אומצה על ידו בחום ובאדיקות.

508במסגרת הניקיונות הרבים לפני חג הפסח, היה מורה

509להסיר את כל הכיסויים. את כל קירות הבית היו מכסים בציפוי של עץ כדי שחלילה לא יהיה

510מגע בין הקירות של כל ימות השנה לבין כלי הפסח. הבית כולו התרוקן לחלוטין מכל חפציו

511ומכל מיטלטליו לקראת החג. גם הבגדים שהוא עצמו לבש, לרבות הסירטוק והמגבעת, היו מיוחדים

512לפסח.

513ר' זלמן פסל את הנוהג הרווח בבתי ישראל לנעול ארונות

514שבהם יש דברים השייכים לחמץ תוך הדבקת תווית עליהם כי אינם כשרים לפסח או בכיסויים

515ההרמטי למשך ימי החג. כל הפריטים שנידונו על ידו בבל ייראה ובל יימצא, הועלו בהוראתו

516לקומת המגורים העליונה שהייתה נעולה כולה במשך כל ימי החג.

517מדי שנה מאז ראש חודש ניסן ועד חג הפסח היה הוא

518עצמו מתגורר בדירה שהייתה מיוחדת לכך בקומה השנייה של ביתו, כדי שבביתו יוכלו לעמול

519על כל ההכנות הרבות לחג.

520במהלך הימים שקדמו לחג הפסח, היו מביאים אל הבית

521עופות חיים ודגים חיים. בבית עצמו נערכה השחיטה של העופות, בו מרטו, מלחו והכשירו אותם

522למאכל. גם הכנת הדגים הייתה בבית עצמו. את כל התבשילים והמאכלים הכינו לפני החג. אפילו

523ביצה לא טוגנה במהלך החג. הכול הוכן קודם כניסת החג, שכן בפסח עצמו החמץ אינו בטל אפילו

524במשהו, בניגוד לערב החג בו הכול בטל בשישים.

525ובהתקדש ליל הסדר, עלתה רמת החומרות שבעתיים. כתוצאה

526מחריפותו הבלתי נסבלת של המרור, שהוכן באופן שהיה חריף ביותר (כעדותו של האדמו''ר מקופישטניץ,

527ראו פרק 'מלכות נוגעת בחברתה'), מדי שנה היה ר' זלמן מתעלף, בעיצומו של הסדר. כמו בריטואל

528קבוע וידוע מראש, היו בני המשפחה בכוננות מתמדת לקראת הרגע שבו ייטול את המרור ויאבד,

529חלילה, את הכרתו.

530"שנה אחת", נזכרת בתו, הגב' שטרנברג,

531"טלפנתי לרבנית לקראת חג הפסח וביקשתי ממנה שתדבר עם הרבי על כך. חשבתי שאולי

532הרבי יורה לו לחדול מהכנת החריין למרור, באופן חריף כל כך המזיק לבריאותו. הרבנית אמרה

533לי: 'אינני צריכה לערב את בעלי בכך, אתן לך עצה. שימי את החריין ליד אש דולקת או על

534אדן חלון פתוח וכך תפוג החריפות שלו'. לאבא לא גיליתי זאת אבל כך עשיתי כל השנים למען

535בריאותו".

536בשנים האחרונות, כתוצאה מההידרדרות במצב בריאותו,

537אסרו עליו הרופאים לשתות יין אדום, בשל תכונה מסוימת הקיימת בו, בקובעם כי הדבר מסוכן

538לבריאותו. עם זאת, לא הסכים שלא לשתות יין אדום לארבע כוסות כשהוא מסרב להאמין שיסבול

539כתוצאה מכך, למרות שיכול היה להיווכח בכך במו עיניו. הגיעו הדברים לידי כך, שכתוצאה

540משתיית היין האדום בפסח, היה סובל חודשים רבים, אבל הוא עצמו ציטט על כך את דברי הגמרא

541על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיה שותה ארבע כוסות של פסח "ואחר כך היה צריך לחגור

542צדעיו עד עצרת".

543בשנים האחרונות היו בני ביתו נוקטים בטכסיס. הם נטלו יין לבן ומזגו לתוכו מעט יין אדום,

544כך שייראה כאדום.

545המאפייה בה אפה את מצותיו לקראת החג הייתה מתחלפת

546מדי כמה שנים, שכן לנוכח דרישותיו המחמירות להבעיר את התנור לרמת שיא, אירע כמה פעמים

547שהתנור התקלקל ובשנה הבאה לא הסכים בעל המאפייה שמצותיו של ר' זלמן ייאפו במאפייתו.

548לנוכח ההוראה שקיבל מהרבי הריי"צ לקראת חג

549הפסח תש"א,

550"לא ליקח פרושקעס", הקפיד ר' זלמן מדי שנה שלא ליטול בכל חג הפסח את התרופות

551הקבועות שהיה עליו ליטול מיד יום. הדבר גרם לו למיגרנות ולימים למיחושים גדולים בלב

552ובכלל במשך כל ימי החג. באחרון של פסח, אחרי שבוע ימים של התנזרות מהתרופות הכרוניות

553שהיו חיוניות לבריאותו, היה נופל למשכב. עוד קודם לכן, בעיצומו של החג, פעמים הייתה

554מכסה את כל גופו זיעה קרה והיה כל כולו נתון בסכנה.

555בשלב מסוים כתבו על כך בני משפחתו לרבי והרבי הורה

556שיפנו אל המרא דאתרא, הרב דווארקין, שיכתוב לו פסק דין כי עליו לציית לקול רופאיו וליטול

557את התרופות. אירעה פעם אחת שהרבי בטרם צאתו לאוהל ביקש מהרב חדקוב למסור לר' זלמן כי

558הוא מבקש לדעת בטרם צאתו אם יציית לפסק הדין וישמע להוראות הרופא.

559ר' זלמן אמנם קיבל על עצמו לציית לרופא אולם מאז

560כשבוע לפני פסח, היה נוסע לרופא והיה מתמקח עמו על כל אחת מהתרופות. "את זה אני

561חייב לקחת? בטוח שאני חייב את זה ואי אפשר להימנע מזה רק לשבוע ימים?". הוא אף

562עשה מאמצים רבים להמיר במשך ימי הפסח תרופות שונות לזריקות.

563בכל אחת מסעודות כל ימי הפסח היו יושבים בני הבית

564ואוכלים את המצות מתוך שקיות, מתוך זהירות מופלגת שלא ייפול פירור מחוץ לשקית ולא ייווצר

565חשש כלשהו לשרויה. גם כשהוא עצמו לא נמנה עם הסועדים, בימי חול המועד, היה ר' זלמן

566יושב ומפקח שכולם יקפידו כדבעי. ילדים מתחת לגיל בר מצווה, נצטוו לאכול את מצותיהם

567בחדר נפרד.

568על חומרה אחת נפוצה לא הקפיד בפסח: הכנת מים מראש

569לכל הפסח. מחומרה זו נמנע מטעם כמוס שאמר לו הרבי על מי הברז. דבר זה מוכיח

570כי דבר ששמע מפי הרבי היה קדוש יותר עבורו מכל הידור שעליו הקפיד ושמר מכל משמר.

571•

572בימי בין המצרים נקט בכל דיני האבלות המחמירים ובתשעת

573הימים הקפיד שלא לנסוע לשום מקום ולשום מטרה. באחת השנים נולד לו נכד למזל טוב, בעיצומם

574של תשעת הימים, בבופולו והוא כובד בסנדקאות. רבנים שהוא שאל בעצתם אמרו לו כי לדבר

575מצווה הוא רשאי לנסוע. הוא רכש אפוא כרטיס טיסה חד כיווני. "בביקורת הגבולות",

576נזכרת בתו, "עבר אז אבא בידוק קפדני וחקירת שתי וערב, לנוכח הפניקה שאחזה בשלטונות

577ארה"ב, בעקבות אירועי הטרור של 11 בספטמבר".

578לאחר הברית, עז היה חפצו לשוב אך הוא חשש לעשות

579זאת, לנוכח תשעת הימים, בהם יש להימנע מנסיעה גרידא. העצה שקיבל מרבנים ששאל בעצתם

580הייתה שהוא יערוך 'סיום' ב-770 ואז טיסתו מבופולו לניו יורק תהיה שוב לדבר מצווה. וכן

581היה.

582כזה הוא פתק שכתב הרבי לר' זלמן, ב'אתערותא דלעילא',

583לאחר הכרזה בבית המדרש בתום תפילת ערבית על 'סיום' שהוא ערך בבית הכנסת שלו, ביום ז'

584במנחם אב תנש"א: "ז' מנחם אב – בו נכנסו שונאים לבית המקדש על מנת שייכנסו

585בני ישראל לבית המקדש דכוננו ידיך גו'. אזכיר על הציון להצלחה רבה". שוב נמצאנו

586למדים ממילים מופלאות אלו של הרבי, כמה מחדיר הרבי בו ובאמצעותו את האמונה כי גם חורבן

587הבית אינו אלא על מנת שיבוא הבניין.

588כל אחד מתשעת הימים נוהג היה לכל הפחות לשמוע 'סיום'.

589וכשלא עלתה בידו ללכת ולשמוע, היה הוא מקיים 'סיום' בעצמו.

590•

591את תביעתו כלפי עצמו, תרגם גם כלפי בניו.

592"הוא תבע מאיתנו", מספר בנו ר' נתן, "דברים שהיו לא אחת מעל כוחותינו.

593מעולם לא הסכים לקבל תשובה בנוסח, קשה לי. מרגלא בפומיה: 'אויב ס'איז שווער, איז נאך

594בעסער' (אם קשה, הרי זה יותר טוב) שכן דווקא לנוכח קושי משקיעים יותר כוחות. הוא תבע

595מעצמו ומאחרים מעל כוחותיו. כך הוא חינך אותנו.

596"הוא היה אדם ששנא חיצוניות ותיעב שקר. - עשיית

597דבר מה, קטן כגדול, כדי להרשים מישהו לא הייתה קיימת אצלו. שקר היה אצלו מאוס בתכלית.

598ניתן לומר עליו כי לא הייתה לו סבלנות לטיפשים, שקרנים וחנפנים. כל דבר נעשה לשמו ולא

599לשם מה יאמרו הבריות. יש אנשים שרוצים ליצור דימוי אצל אחרים. אצלו בטבעו היה לעשות

600למען האמת".

601כפועל יוצא מכך, "יראת השמים שלו הייתה אותנטית

602ולא חיצונית לעשיית רושם. לעתים גבלה במסירות נפש. לא אחת אמר, מתוך תחושת אמת פנימית:

603'אי אפשר דורכגיין די וועלט אן מסירות נפש' (לא ניתן 'לעבור' את העולם הזה ללא מסירות

604נפש). כל מצווה נהג למעלה מהמשוער ולמעלה מכוחותיו. כלל לא עניין אותו אם החומרות שבהן

605נקט מקובלות על אחרים אם לאו".

606בהקשר זה, מגלה ר' נתן גילוי מפעים. פעם אמר לו

607הרבי עליו: "דיין טאטע איז נישט קיין בעלה'בתישער איד, ער איז א חסידישער ייד"

608(אביך איננו יהודי 'בעל-הבית', הוא יהודי חסידי).

609"דברי הרבי היו קדושים ביותר בעיניו. 'זכור

610את דברי הרבי, זה נוגע לנפשות', היה אומר לי כשהזכיר את תשובות הרבי אליי בימי צעירותי.

611כל חייו היו קודש לרבי. מצד אחד היה פיקח ושנון, אבל ההתבטלות שלו כלפי הרבי הייתה

612כה מוחשית משל היה איש פשוט. בשילוב זה – עומק שכזה עם 'ביטול' שכזה תוך מסירות נפש

613– באה לידי ביטוי גדולתו האמיתית. כשהגיע לעניינים של הרבי, הפך לחייל ממושמע, בלי