Beit Aharon, Miscellany, R' Asher (the First) of Stolin/בית אהרן·ליקוטים·מר' אשר מסטאלין

אדבורים נחמדים מלוקטים מאדומו"ר סבא קדישא כו' הרב הק' ר' אשר זצוקללה"ה מסטאלין זי"ע

בשפ"ת אמת תיכון לעד. אפילו מעט [* אולי צ"ל אפי' מעט אמת] ג"כ תיכון לעד:

גיתגבר כארי לעמוד בבוקר. פי' בבהירות:

דמשנכנס אדר מרבין בשמחה. אין שמחה אלא בבשר לב בשר:

היפנה ממדות רעות. ויטול ידיו אהבה ויראה:

ועד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. סעיף א' וסעיף רל"א:

זאוכל תשברו מאתם בכסף. לשון נכספה ותאוה תשברו:

חויוכח אמש. שיוכיח עצמו במה שעשה אמש:

טאשר יאכל. בשעת אכילה ושפך את דמו הבהמית. וכסהו בעפר שהוא אפר דם מרה:

יחייב אדם למשמש בגדיו. לשון בבגדו:

יאוהרע בעיניך עשיתי. בעינים שהם שלך:

יבמי שאבד ממנו חותמו. היינו חותם העליון. ממתינין לו עד הערב היינו עד ערב שבת. וערב יום טוב וער"ח. או בו ביום בערב:

יגהשומר אמת לעולם אז עושה משפט לעשוקים: כי אתה שומע תפלת כל פה. אפילו רק פה:

ידהא דמצי לצעורי נפשי'. לשון קטנות:

טונחלה לישראל עבדו. פירוש העבדות:

טזהמאמין לא יחוש. פירוש לא ידאג:

יזמחץ מתנים קמיו. על ידי מתינות יוכל למחוץ קמיו:

יחבתוך עמי. לשון גחלים עמומים ג"כ אנכי יושבת:

יטהמקורב להצדיק. כל העשיות טובים כאילו עשאם הוא. ולכן כל חפצו של סנחריב היה להפרידם מחזקי':

כשושנת העמקים. מעומקא דלבא:

כאכל מעיני ב"ך. בכ"ב אותיות:

כבכמה לך בשרי. פירוש רש"י לשון תאוה ואין לו דמיון. אין לתאוה זו דמיון:

כגמרבה ישיבה. ישוב הדעת. מרבה חכמה:

כדוטהרתם מכל טומאותיכם מצידכם. ואחר כך ומכל גלוליכם היינו מחשבות שבפתאום מתגלגלין על האדם. אטהר אתכם בעצמי:

כההדעת אותי. מה שאתי הוא הדעת ומה שאין אתי אין זה דעת:

כוחד אמר שווקים תיקן. תשוקה. וחד אמר מרחצאות. שירחץ ממדות רעות. וחד אמר מטבע. טבע:

כזלא יחל דברו. אז ככל היוצא מפיו יעשה:

כחלסיחון מלך האמורי. שעושה טוב כדי שיאמרו עליו שהוא טוב. ולעוג מלך הבשן. מחמת בושה. והרגם משה רבינו עליו השלום:

כטיציץ ופרח ישראל. יציץ. מי שמציץ על ישראל חס ושלום. ופרח נקודת ישראל שלו:

להעונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי ג"ע:

לאכשאדם מדבר לפני המלך על בניו בוודאי דוחפין אותו מפלטין כך כשאדם מדבר חס ושלום לה"ר על שום ישראל הגם במחשבה ר"ל:

לבויברכם ביום ההוא לאמר. שלא לומר ולחשוב על יום מחר רק על יום זה:

לגמחריש לדעת. לשון חרישה:

לדואברהם עודנו עומד לפני ד'. גם היום:

להקודם אמירת תהלים צריך לקשר א"ע לדוד המלך ע"ה:

לובכל ר"ח בא לאדם התחדשות איך להתגבר על היצה"ר:

לזאני ה' לא שניתי. אין שום השתנות. רק ואתם בני יעקב לא כליתם לשון כלתה נפשי:

לחבשעה שאומרים הזיי"ן קולות בשבת הוא בחי' מתן תורה:

לטותהי האמת נעדרת. שצריך לעדור ולחפור אחרי האמת:

מקול מעוררהכונה. וכן להיפך:

מאאשרי אדם מפחד תמיד. ממי שהוא תמיד:

מבנתינת אוכלים להצדיק הוא בחי' שושבין שמקרב הניצוצות להעלותם:

מגליתן אוכלים על השולחן הוא עבדות גדול. וביותר לפנות הכלים מעל השולחן:

מדאי אפשר להתקרב אל הצדיק אלא או שיתן לו דבר או שיקח ממנו:

מהאל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כ"א בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. היינו אם בכל הנ"ל יודע אותי בזאת יתהלל:

מולחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. עוני לשון יחוד כמ"ש ועונתה לא יגרע. והבן:

מזבנים לא אמון בם. אין להאמין עליהם. שנראה ח"ו לא טוב. ותיכף נעשה צדיק גמור:

מחבידך אפקיד רוחי פדית אותי. אות ברית:

מטאין נאה לקבל כבוד. רק שיכאב לו כמו שחותכין את בשרו בסכין:

ננהיה לראש. היינו שנהיה מקושרים להראש. הוא הצדיק:

נאבזה הזמן שנחלשו הכחות ואינו יכול לסגף ולקרר היצר ולקדש א"ע שלא נכסוף להבלי עולם וגם אין בנו דעת להתענות. לכן אין תקנה אלא בתפלה בכל כח שבעמל כחו בתפלה מקרר היצר ומטהר עצמו בכל אות ואות. מה הנחלים מטהרים אף בתי כנסיות ובתי מדרשות:

נבבשם הרב הק' ר' זוסיא מהאניפאליא זי"ע. כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים זה חשבון תקופות ומזלות. וק' הלא גם ביניהם יש חכמים כאלו. אלא שנראה להם מחמת ידיעתם שיהא כך וישראל מהפכין בתפלתם. זו היא חכמתכם:

נגכי רגע באפו. אין לאדם לראות אלא רגע שלפניו. ואז חיים ברצונו:

נדקול ה'. בתפלה: יחולל ל' הורג. אילות תאוות רעות לשון [* אולי צ"ל ל' איולת] אילותי:

נהרוממות אל בגרונם. אז וחרב פיפיות בידם:

נוואת זעקתם שמעת על ים סוף. סוף דכל דרגין

נזע"י השירה אז נבהלו אלופי אדום. כחות אם. אילי מואב. כחות אב:

נחהפותח בכל יום דלתות שערי מזרח. ובוק"ע חלוני רקיע. בחי' זאת ישנה ג"כ באדם התחתון ע"י יגיעה רבה בתפלה. כמו ובוקע עצים יסכן בם:

נטתלפיות. תלפיות. רק פה:

סאחות לנו קטנה. לשון אחוה. ושדים אין לה. אין לנו יניקה. מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. אין לנו דבורים בתורה ותפלה. והעצה. אם חומה. תחזק עצמך כחומה. שתשיב ליצרך אע"פ שנתלכלכתי עד עכשיו אעפ"כ אתפלל ואעסוק בתורה. אז נבנה עליה טירת כסף. ואם דלת היא שמתנענע לכאן ולכאן. נצור וכו':

סאכי השביע נפש שוקקה שמשתוקקת להקב"ה. ונפש רעבה ג"כ מילא טוב:

סבאגרא דכלא דוחקא. א"א לאגרא דכלה אלא ע"י דוחקא. שיהיה אצלו בדוחק כל התענוגים:

סגודבריו חיים. כל דבר שהוא בחיות. וקיימים. יש קיום:

סדשופר של אי"ל. שמשפר כל הכחות:

סהזכו"ר ושמו"ר בדבור אח"ד. כל שישנו בשמירה:

סובזמן שיש מצה ומרור מונחים לפניך. שכל הבחי' באים ממילא בזמן ההוא:

סזלמה נקראת סדרה. שמסדר לכל אותו השבוע:

סחהשבתים של שובבי"ם המה תיקון למי שצריך תיקון:

סטלך עמי בא בחדריך. בחדרי לבך:

עלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. ואז התורה מתברכת בתוך מעיו. כמ"ש חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. כך התורה טוב מעט בכונה מהרבות בלא כונה. ואפי' למד מעט מתברכת בתוך מעיו:

עאעומדים צפופים. כשאדם עומד במקום אחד אז צפופים ח"ו. ומשתחוים רוחים. היינו בהכנעה. אז רוחים:

עבלצפות בכל השבוע מתי יבא השבת:

עגיום שבתון אין לשכוח. זכרו אפי' מעט כריח הניחוח:

עדטועמיה חיים זכו. בטעימה בעלמא יכול לזכך החיות:

עהכל הנוטל פרוטה מאיו"ב מתברך. ר"ת. את ה' ויאמינו בה':

עוכל עמל האדם לפיהו. צריך לעמול ולייגע עד שיוכל לדבר לפני הקב"ה. מפני מה. שגם הנפש. הרצון להשי"ת. לא תמלא. שאינו משתוקק להשי"ת כראוי:

עזכל המהנה ת"ח הוא סמכין דאורייתא. וצריך להיות אחדות עמו כמו רגלים להגוף:

עחורחצת וסכת וגומ'. זה בגדי שבת. זה א"א בלא זה:

עטעצות מרחוק. כשאין לו שום עצה ח"ו אז ע"י אמונה אומן:

פאשרי תמימי דרך. ואשרי יושבי ביתך. והמכריע. אשרי אדם עוז וגו':

פאהן אמת חפצת בטוחות. לשון טיח וטפל. שמדבק עצמו אל השי"ת:

פבופעלכם מאפע. הפעולה והעבודה להשי"ת הוא מיצה"ר גופי'. תועבה יבחר בכם. זה יעשה לכם הבחירה לטוב:

פגאמר. אתם בורחים מן המלחמה. ואני מכניס עצמי אל המלחמה. וירא מנוחה כי טוב. אע"פ שיכול להיות במנוחה. אינו רוצה בזה. רק ויט שכמו לסבול. עולו של הקב"ה. וללחום מלחמת מצוה:

פדבכל עת יהיה בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. משל למי שהולך בבגד לבן. וצלוחית שמן על ראשו. שצריך ליזהר מאוד:

פהאמר אויב ארדוף. אויב טעמו תביר. אותיות ברית. ובזה אמר אויב ארדוף וגומ'. אבל נשפת ברוחך וגומ':

פובגמ' בני בניו של המן זכו ללמוד תורה ברבים. ובאמת עמלק לא היה בו שום ניצוץ קדוש. ולכן בעת יצ"מ וקריעת י"ס נבהלו אלופי אדום אילי מואב. שמחמת הנ"ק שהיו בתוכם הרגישו בדבר. משא"כ עמלק שהוא הרע הגמור נלחם עם ישראל. ולכן כשראתה אסתר שהדבר כן בהמן זרעו של עמלק שאין בו שום ניצוץ קדוש. זימנה אותו לסעודה. ויצא המן ביום ההוא שמ"ח וטוב ל"ב. והמה מדות דקדושה. והכניסה בו ע"י זה ניצוץ קדוש. ואז נכנע ונפל לפני הקדושה. וע"י ניה"ק שהכניסה בו אסתר זכו בני בניו ללמוד תורה ברבים: