Beit Yaakov on Torah, Bereshit 27/בית יעקב על התורה·בראשית כ״ז

אויאמר אלהים יהי אור. להבין הענין הזה, צריך עיון לפני מי היה אז חשך שהיה צריך להאור, הלא ביום הראשון היה השי"ת יחיד בעולמו, ולפניו כתיב, גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה (תהילים קל״ט:י״ב). אבל הביאור בזה הוא, שמצד השי"ת אין שום חשך, אבל יען שעלה ברצונו הפשוט בריאת העולם, ומצד הבריאה האור הגדול אשר אינו בהשגת הבריאה שהיא למעלה מתפיסת האדם נקרא חושך, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית טז.) חושך איהו אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתהו^פג. כי אור נקרא מצד הבריאה מה שיש בחירה להאדם שיוכל להתגבר על יצרו, וכדאיתא בגמרא (נדה ל:) עובר במעי אמו נר דולק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ואין דבר נעלם ממנו וכל דברי תורה נגלים לפניו, וכשיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ונשכח ממנו הכל. והביאור בזה הוא, מה שאמר וסטרו על פיו ונשכח ממנו הכל, יען כי עיקר הצורת אדם הוא במה שיש לו בחירה, וזה הוא כח הדיבור, וכמו שתרגם אונקלוס על הכתוב (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה, והות באדם לרוח ממללא. ולכן אמר, כשיצא לאויר העולם, היינו בעת שמתחיל הוייתו של האדם, אז בא מלאך וסטרו על פיו ונשכח ממנו הכל, היינו כי אור שהיה לו במעי אמו אינו מצד בחירתו אבל הוא מצד השי"ת, אבל כשיצא לאויר העולם נשכח ממנו הכל, למען מעתה יקנה האור מצד טוב בחירתו, וזהו סטרו על פיו, וכדאיתא (שבת לג:) פה גומר. כי בהסטירה הזו שנשכח ממנו האור נגמרה צורתו להיות בעל בחירה מעתה לקנות האור מצד עצמו בזה שהאור הראשון נסתר ממנו, ויצרו הרע יפתנו לעשות נגד רצון השי"ת, והאדם בטוב בחירתו מתגבר עליו לעבוד את בוראו, אז יקנה האור מצד עצמו להיות נקרא יגיע כפיו, אשר זה הוא תכלית האדם, אבל בודאי לא לחנם היה האור הראשון שהיה לו במעי אמו. יען כי אחר שיתחיל האדם לעבוד עבודתו עבודת בוראו יתברך, תבא לו סייעתא מהאור הזה להגיעהו אל התכלית הנרצה, יען כי גם בעת נסתר האור הראשון נשאר רשימה ממנו בלב האדם, וכאשר יתחיל האדם להשתדל בעבודת ה', אז תתעורר אצלו זו הרשימה ותאיר בו בכל עת יותר ויותר, עד הגיעו אל אותו אור עצמו שהיה לו בטרם יצא לאויר העולם, וזה הוא תכלית שלימות האדם. וע"ז ירמוז הכתוב (קהלת ד׳:ט״ו) ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני. ואמרו הילד השני, ירמוז על זה האור שהאדם קונה לעצמו אחר הסתרת האור הראשון שהיה לו במעי אמו^פד. ובמשלי (טו) כתיב הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום, וביאר בזה כבוד אאמו"ר הגה"ק זללה"ה (מי השלוח ח"א משלי (טו) ד"ה הפר) כי שיעור הכתוב הוא כן. היינו, כי אנו רואים אשר לפעמים תבא להאדם מחשבה טובה ואח"כ תופר ממנו ותתעלם ממנו, וזהו באין סוד, היינו מפני שלא היתה מלבו, אבל ברוב יועצים תקום, היינו אחר שהאדם יתיגע עצמו בעבודת ה' ויברר עצמו בברורים שיהיה לכבוד ה', אז המחשבה ההיא תקום לעד שתהיה נקבעת בלבו, מפני שכבר יש לו קנין בזה, ויהיה נקרא יגיע כפיו^פה. וזהו דכתיב, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, היינו, שנתן השי"ת מקום לפעולת האדם שלא יתבטלו לעולם. וזה האור שקנה האדם לעצמו ע"י עבודתו יהיה קיים לעד. וזהו כדאיתא בגמ' (פסחים ח.) למה צדיקים דומין בפני השכינה כנר בפני האבוקה, ולמה לא אמר כשרגא בטיהרא, היינו, מפני כי זה היה מורה שיהיה להם הביטול לגמרי, כי שרגא בטיהרא מה מהני, אבל באמרו כנר בפני האבוקה, זה מורה שהש"י יתן מקום לפעולת האדם גם בעת יפתח אורו הגדול, כי נר הוא חלק מהאבוקה, שמהצטרפות כמה נרות נעשה אבוקה, וזה הוא הכוונה (במדרש בראשית רבה פרשה ב) ויאמר אלהים יהי אור, זה מעשיהם של צדיקים^פו: