Beit Yaakov on Torah, Bereshit 43/בית יעקב על התורה·בראשית מ״ג

אויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה. והענין בזה הוא, שלאדם ניתן עשב זורע זרע, היינו מה שקיים לעד שיוכל מזה בעצמו לזרוע עוד הפעם ולהוסיף, כי בהאדם ג"כ נמצא השארה מחיי עולם. אבל בבהמה לא נאמר כן, רק ירק עשב, שאין לו השארה רק הוא לזמן, כמו שנפש הבהמה הוא רק לפי שעה ואין לה חיי עולם, וכדאיתא (מדרש תהלים מזמור יט) שני דברים האומות מודים שבת ותחית המתים. ואיתא במדרש רבה (בראשית יא) שבשבת אין המת עולה ע"י בעל אוב. ולכן מודים בזה העכו"ם ג"כ, והיינו מפני שבעל אוב מעלה את האדם בזה הכח שהיה לו בעוה"ז באיזה דבר, ונשאר בהאדם תשוקה לחזור לזה העולם לישר עקימא, כדאיתא בזוה"ק (בשלח דף נד.) בענין תחית המתים. ובשבת שהאדם במנוחה ובנייחא אינו רוצה בזה, לפי שרואה אז אור גדול שלא עוות מעולם, ואף זה שלא נשאר ממנו שום השארה אינו עולה בשבת, כי הקליפה עושה כמו הקדושה, כדאיתא בזוה"ק (בלק דף קפט.) כקוף בתר בני נשא, ובהמה שאין לה חיים ובחירה רק חיותה הוא לפי שעה ולא עוותה מעולם, לכן לא מצינו בה העלאה כלל ע"י בעל אוב:

בוהנה קודם המבול לא התיר השי"ת להאדם לאכול מחי, יען כי הבעל חי היה בשלימות, שהמה לא שינו מרצון השי"ת. כי עיקר מעלת האדם על החי הוא שהאדם הוא בעל בחירה, וקודם שהשחית כל בשר את דרכו לא היו רוצים לדבק בהאדם, לפי שהחי לא היה בשום ספק, מאחר שאין להם בחירה, ממילא כל מה שהיו עושים היה ברצון השי"ת. והאדם להיותו בעל בחירה כבר היה בספק, לכן לא רצו הבעלי חיים לדבק עמו ולכנוס בספק. אבל אח"כ, שהם ג"כ השחיתו את דרכם, אז נתרצו להתכלל בהאדם, למען אשר יתוקנו על ידו^קכח:

גובאמת למעלה מתפיסת אדם גם בהעשב יש השארה, כדכתיב ולכל חית הארץ בוי"ו מוסיף, וזהו מפני שהם היו חפצים בבריאת האדם, וכדאיתא בגמ' (חולין דף ס:) מלמד שעמדו דשאים על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים. ולזה מחמת שהם רצו בבריאת האדם וע"י תפלתו יצאו מפתח קרקע, לכן בשורש יש בהם השארה מחיי עולם. אך ההפרש הוא בזה, שהשארת האדם הוא על זה האופן הטוב, שהוא יכיר את עצמו לעת התחיה כי הוא זה בעצמו שהיה בעת חי על פני האדמה, וסבל מההסתר שהיה אז בעוה"ז. והשארת כל הבריאה שהיא מצד השי"ת הוא באופן שלא תכיר את עצמה לעת התחיה, אבל תהיה כמו בריה חדשה, וכמו שנתבאר הענין בפרשת חקת בענין פרה אדומה^קכט: