Beit Yaakov on Torah, Bereshit 54/בית יעקב על התורה·בראשית נ״ד

אאלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו'. היינו, שמקודם שהיה השי"ת מאיר באור השם הוי"ה ב"ה רק בהשם אלהים לא היה שיח, היינו שלא היה התחברות זה עם זה וכל אחד עמד בפני עצמו. כי הגם שהבהמות שהיו אז לא הוצרכו להתכלל בהאדם להיותם גדולים במעלה מאד, כמו שראינו שאדם הראשון קרא להם שמות, שזה מורה שהיה בהן כבוד שמים, ולכן לא הוצרכו לתיקון האדם. וכמו דאיתא בשער הפסוקים להאריז"ל (פ' בראשית דרוש ד) שמזה הטעם היה אסור לאדם לאכול מהן^קנו. יען כי עיקר מה שהאדם אוכל הבעלי חיים הוא כדי שיעלה אותם שיהיה מהם כבוד שמים, כי בכח האכילה שאוכל מהם ועושה אחר כן דבר קדושה תורה ומצוות ואומר שמע ישראל, בזה יש להם עליה לכבוד שמים. אבל הבהמות שהיו אז לא הוצרכו לכל זה, מפני שהיה בהם כבוד שמים מפורש תיכף עם בריאתם, ולא הוצרכו לתיקון^קנז. ומכל מקום לא היו בשלימותם, יען היו נפרדים זה מזה, עד שהאיר השי"ת את השם הוי"ה ב"ה, שזה השם כולל כל הברואים, ולכן היו יכולים להתערב זה עם זה, שכל אחד יטעים את חבירו מכח קדושתו שנמצא בו, והכל היה ע"י האדם שנברא בכח הדבור, כדכתיב, ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגמינן והות באדם לרוח ממללא, היינו שבכחו יוכל לאסוף כל הנבראים לרשותו שנכללו הכל בו והוא יעמידם לנוכח השי"ת. כי באמת נמצא בכל הברואים קדושה, וכדאיתא בגמ' (עירובין ק.) מלפנו מבהמות ארץ (איוב ל״ה:י״א) א"ר יוחנן אלמלי לא ניתנה התורה היינו למדים גזל מנמלה וכו' אבל כח הדיבור אין בהם שיוכלו להתחבר זה עם זה, וזה המעלה אינה רק בהאדם לבדו שלו ניתן כח הדבור, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית דף כב.) כד מטא לעלמא דפרודא דאיהו עולם הנבדלים אמר אומנא למארי בנינא נעשה אדם, היינו אחר שכל הברואים היו נפרדים ונבדלים זה מזה, שלא היה להם חיבור והתאחדות זה עם זה, אמר השי"ת נעשה אדם, שיהיה לו כח הדיבור, והוא יחבר את כל הברואים ע"י תפלתו ועבודתו להשי"ת, שזהו עיקר כח הדיבור במה שיוכל להתפלל לפניו ית', וכדאיתא בזוה"ק (תזריע מו:) דיכלא למללא קמי מלכא מה דלית כן בשאר בריין. ולכן יכול האדם ליתן מטובתו גם לחבירו, יען שיודע שהוא יכול להתפלל לפני הש"י והוא ישפיע לו צרכיו עד בלי די, מה שאין זה בכל הברואים^קנח. ולכן כשהאדם בשמחה יש לו נדיבות, שעיקר כח הדיבור הוא באדם כשהוא בשמחה, ובעת שהוא בעצבות אין לו כל כך כח הדיבור. וזהו דאיתא בגמרא (סנהדרין לח.) אגברו חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילתא. ולכן אז יש לו רוח נדיבה לפי גדלות כח הדיבור שנתרבה אז בהאדם. וזהו העיקר מכח הרוח ממללא שיש בהאדם שיוכל לאחד ולחבר הכל, כי אף שהשי"ת ברא שמים וארץ שיהיו מחולקים, כדכתיב (תהילים קט״ו:ט״ז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, מכל מקום אנו רואין שמרע"ה הוריד השכינה להארץ ואליהו עלה לשמים, כי בהאדם אין שום גבול רק יכול לחבר את הכל, וזהו מכח הרוח ממללא, שהוא מלשון דבר הנמלל, וכדכתיב (תצא כג) וקטפת מלילות בידך, וזהו מורה שהוא יכול לחבר מכל הנפרדים לעשות אותם אחד, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רכא:) בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמי ליה בריין כלהו ודחילו מקמיה והוו נטלין אבתריה כעבדין בתר מלכא והוא אמר לון אנא ואתון באו נשתחוה ונכרעה וגו' ואזלי כלהו אבתריה^קנט: