Beit Yaakov on Torah, Bereshit 7/בית יעקב על התורה·בראשית ז׳

אבראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום וגו'. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. זה שאמר הכתוב (איוב י״ד:ט״ו) תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף. תקרא, היינו שהשי"ת קורא את האדם, ומה היא הקריאה, שהשי"ת נותן קווי וצפוי בלב האדם. ואח"כ האדם מפרסם את הקריאה, כדי שיהיה למעשה ידיך תכסוף, היינו שיהיה נקרא מעשה ידיו של אדם. כי הקריאה בפנימיות הלב אינו ניכר בהאדם. יען שידמה שכל בני אדם הם בשוה. ומה שאחד פועל ועובד יותר מחברו הוא רק ממה שהאדם מפרסם הקריאה הזאת, ועי"ז נקרא מעשה ידיו של אדם^לז. וזה מורה שנברא העולם באות ב' ולא באות א', להורות שאין להאדם תפיסה רק במה שהתחיל הש"י כבר. ואף דכתיב והארץ היתה תהו ובהו, זה הוא לעיני אדם בתפיסתו, כי כל סדר הבריאה שנכתב בתורה הוא קיים תמיד, והוא בכל אדם שעובר עליו ומבשרו יחזה אלוה, ומה שיבא לאדם שלא יחפוץ בתהו שהוא הכחות השובבים באדם בילדותו, והאדם בראותו כי יחסר להבנות ישים לב לעבוד את השי"ת. ובאמת מהיכן בא להאדם תפיסה שיכיר שמקודם היה תהו ולא יחפוץ זאת, הוא מחמת שכבר האיר לו השי"ת זאת, אבל בהתחלת הארת ה' אין להאדם שום תפיסה. ומזה נלמד שגם בהגמר לא על האדם לגמור בלי עזר מהש"י, ולכן בכל הבריאה לא נכתב שם הוי' רק שם אלהים. אך בהגמר כתיב ביום עשות ה' אלהים, אז נכתב השם הוי' להורות שהגמר הוא רק ביד הש"י לבדו. ואיתא בזוה"ק (בא לט:) ומובא ברש"י ז"ל (בראשית א) אמר ר' יצחק לא הוה איצטריך אורייתא להתחיל אלא מהחודש הזה לכם אך איתא במדרש רבה (בראשית א) וברש"י ז"ל משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהילים קא) והיינו כי ד"ת נקראים עבודת הש"י, וע"י עבודה יוכל האדם לתקן כל עניני עוה"ז שיהיה ג"כ דברי תורה. כי כל עניני עוה"ז כשיכנסו לתוך דברי תורה הם דברי תורה עמוקים:

בוכמו כן בנפש האדם. כי באמת היה נצרך האדם שיהיה נברא בדעה שלימה לעבודת הש"י. אך לזה ברא הש"י את האדם בחסרון דעה, שע"י עבודה ישלים החסרון, כי בכל נפש נמצא חסרון כדכתיב (תהילים נ״א:ז׳) ובחטא יחמתני אמי. וזה הוא מצד שהיה תהו קודם הבריאה, והאדם ע"י עבודה יכול לבנות מה שהוא חרב ושמם^לח. וכן כל הכוחות השובבים באדם רומזין לעלמין דאתחרבו, ועל ידי עבודה יכול האדם להכניס כל הכוחות בקדושה, ולכשיבואו לקדושה יהיו יקרים מאד. ואיתא בתיקוני הזהר תיקון ס"ט (קיז:) וא"ו דנפיק מהבל איהו קול דאיהו פורח באויר דאיהו אור חמש אור ודאי אינון ה' עלאה וכו' הבל סליק בה' עלאה והבל נחית בה' תתאה. שנאמרו חמשה פעמים אור. הראשון, ויאמר אלהים יהי אור, הוא נגד הזריעה, והוא נגד בריאת אדם הראשון. כי בשעת הזריעה נראה שהאדם מפסיד ואחר כן נתברר שהרויח. וכן בלידת האדם לא ניכר רק מעט רק אחר כן רואה יותר. והשני, ויהי אור, היינו הוי' ניכרת, שזה נגד העיבור, והוא נגד נח, כי עם נח כרת הש"י ברית שהיה נראה וניכר שההוי' תשאר. והשלישי, וירא אלהים את האור כי טוב, הוא נגד הלידה, והוא נגד אברהם אבינו, שהיה ניכר שהוא חיי עולם בלי הפסק. והרביעי, ויבדל אלהים בין האור, הוא יניקה, והוא נגד יצחק אבינו, שהיה לו תקיפות שמה שעושה הוא טוב (כמו שנתבאר בפרשת לך לך בפסוק ואברכך אות יז). והחמישי הוא, ויקרא אלהים לאור יום, הוא נגד מוחין, והוא נגד יעקב אבינו נחלה בלי מצרים, היינו להוליד עוד תולדות. וכאשר יתכנסו הכל לתוך יעקב אבינו יתבררו הכל שהם הוי' קיימת בלי מצרים^לט. וכן העשרים דורות עד אברהם אבינו, אף שנראו שהיו בלי מעצור לרוחם, אך אחר כן נתבררו בעשרים מלכי בית דוד. כמו שמצינו שאדם הראשון נתן מחייו לדוד המלך ובו נתברר, וכן כל העשרים דורות נתבררו במלכי בית דוד^מ:

גוכן בהולדת דברי תורה בלב האדם. וכן כל צמיחות ישועות ילכו דרך חמשה האורות. הראשון הוא אור השי"ת, היינו חלק שהש"י מאיר לו, ואח"כ יראה האדם שטוב לפניו לנטות לזה, ואחר כן יוסיף האדם לראות שאי אפשר להתקיים בלתי זה, ואח"כ יודע העומק הטוב הנמצא בזה, ואח"כ יוסיף להוליד דברי תורה חדשים. וזהו, תקרא ואנכי אענך, שהש"י מרמז לאדם שיצפה להש"י, ועל ידי זה יש להאדם חלק גם באותו הציפוי והקיווי ויקבל שכר על הציפוי: