Beit Yaakov on Torah, Chayei Sara 15/בית יעקב על התורה·חיי שרה ט״ו

אשדה המכפלה אשר על פני ממרא. איתא ע"ז בזוה"ק (חיי קכח:) רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוי אמר האי מערתא לאו איהו כפילתא וכו' אבל ודאי חייך לאו מערתא איהו מכפלה ולאו שדה אקרי מכפלה וכו' מאן מכפלה ה' דבשמא קדישא דאיהי מכפלה וכו'. הענין בזה, דהנה י' דבשמא קדישא רומז לספירת חכמה. ה' ראשונה רומז לספירת בינה ואתקריאת כפילא. ו' רומז לתפארת. ה' אחרונה רומז למלכות, ואתקריאת קלישא, וממנה נקח כל עבודות האדם דינא דמלכותא, והיא ברזא דמלכות שמים דלית לה עיינין (זוה"ק משפטים צה.). כי לפעמים נראה שפעולת זה האדם אין להם מקום כלל, ובאמת כל עיקר שכר האדם הוא רק מאלו הפעולות, שאין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם (גיטין מג.) ומפני שאדם זה סבל מפעולות כאלה, לכן יקבל שכר עליהם. כי לעתיד אחר הבירור תאיר ה' ראשונה הרומזת לבינה, דמינה דינין מתערין, כדאיתא בזוה"ק (אחרי סה.), וע"ז לא יבא האדם בלתי דרך שכחה והסתרה, כמו שמצינו בש"ס (מגילה יב.) מדקאמר בינותי מכלל דטעה. אכן עתה קודם הבירור, כשיאונה לאדם פעולה כזו יסבול מאד מזה, מאחר שלעין נראה שלא טוב עשה מאחר שהיא דרך כשלון^צג. והוא משעה שהטעה הנחש את חוה, שאדם וחוה הם כנגד ו"ק^צד. ומזה נמצא מיחושים באדם, פן עשותו זו הפעולה נצמחה מהסתת הנחש ולא מה' אחרונה דבשמא קדישא, מפני שבעוה"ז הוא אילנא דספיקא שולט ורגליה יורדות מות, ולזה ניתן עבודה לאדם, שע"י עבודה יברר כל אדם את מעשיו לפי כחו בעוה"ז, ולעתיד יברר השי"ת לטוב את כל פעולות ישראל שברצונו נעשו, כי השי"ת חושב מחשבות לבלתי ידח מישראל שום נדח. ואף שאמרו בש"ס (ב"ק נ.) כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעיו, אכן השי"ת יברר לעין כל שבדין הוא שאין בפעולותיהן של ישראל שום חטא כלל, שיש לו להשי"ת כל העצות האיך לזכות את ישראל, כדכתיב (תהילים ק״ל:ז׳-ח׳) והרבה עמו פדות והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו^צה, וכמו שתיקנו (בנוסח התפלה) ורב להושיע. ואז כאשר יברר השי"ת בבירור מפורש את כל זה, יהיה בדין שיתן לישראל שכר כפול ומכופל, מאחר שסבל בכפל הצטער כ"כ בעשותו זאת, מפני שנדמה לו שחטא לנגד השי"ת ונשבר לבו בקרבו, עד שנעלם ממנו גם התיקון גם השכר המוכן להנתן לו בעד זאת, לכן משנה יירשו וכענין דכתיב (ישעיהו ס״א:ז׳) תחת בשתכם משנה וכלמה ירנו חלקם לכן בארצם משנה יירשו:

בולזה הוא הדין שהגנב משלם כפל וגזלן אינו משלם רק הקרן. כי בגזלן יש לבעלים עוד תקוה אולי ישיב לו הגזלן החפץ שגזל ממנו, מאחר שיודע היכן הוא החפץ שלו. אבל בגנב לא נשאר לבעלים שום תקוה, מאחר שלא ידע מי לקח ממנו החפץ שלו, שאז יעלה על לבו פן הוא מהשי"ת, מפני שאין לו שייכות לזה החפץ בשורש עד שהתייאש לגמרי ממנה. לכן כאשר ימצא הגנב ישלם שנים, אחת לקרן ככל גזל ואחת לכפל, שצריך לברר את עצמו, כי כל דברי עוה"ז הם כגלגל החוזר בעולם מעשיר לזה ומוריד לזה, שלפעמים הוא שהחפץ שיש לחבירו שייכות אליו ולא לחבירו, ובפרט כשיש לו עוד חשק לזה החפץ, משמע מזה שיש לו שייכות לזה החפץ. אכן לא בזה בחר השי"ת שיגנוב מחבירו ויבחר בזה החפץ רק בדברים ברורים ונקיים, שיברר את עצמו בלא תחמוד, לכן צריך הגנב לשלם שנים לרעהו, חלק אחד יותר מהקרן, שבזה מראה לבעלים טובת עין, שלא יהיו לו שום מיחושים אולי אין לו שייכות לזה החפץ בשורש, כי להגנב אין שייכות באמת להחפץ רק לו. וזה הוא ג"כ הענין שהבכור נוטל פי שנים, מפני שהטפה הראשונה יוצאה מן האדם בגודל זרם הסתרה ושכחה, ונעלם מהאדם אם נמצא קדושה בו וסובל מאד מזה, לכן הנפש שיולד מזה יהיה בו קדושה בכפלים^צו. ולזה כשנעלם יוסף הצדיק מיעקב אביו החזיר לו הש"י בכפלים, שהוליד שני שבטים במצרים. שהיה נעלם מתחלה מיעקב אבינו ע"ה ונסתרה מעיניו ישועתו זאת^צז, וכמו ששלח לו יוסף העגלות, שדרשו, שרמז לו בזה על שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, שזה רומז על גודל הסתרה לא נודע מי הכהו (וכמש"נ במקומו פרשת וישב אות כז):

גועל זה רומז כפל ההי"ן דשמא קדישא, היינו שאחר שיעבור האדם את גודל ההסתר ושכחה ויסבול מאד מכל זה, אזי ינתן לו שכרו בכפלים. לכן אבותינו הקדושים שהיו מבררין את עצמם בכל הפעולות לפי כחן, והיה להם גודל סבלנות וצמצומים, לכן הסכים השי"ת על כל אשר פעלו שטוב הוא, ואף שאם ירצה השי"ת לדקדק עמהן ימצא גם עליהם, כי מי יאמר זכיתי לבי. אמנם מאחר שהם עשו כפי כחן, הסכים עליהם השי"ת, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו^צח. ולזה נקברו במערת המכפלה, שה' ראשונה האירה בה' אחרונה, שזה רומז שיהיה להם שכר כפול. וכדאיתא במדרש רבה (חיי נח) שכל מי שהוא קבור בה בטוח ששכרו כפול ומכופל. והיכן הוא זה המקום, על פני ממרא, למי שמסרב וממאן בכל טובות עוה"ז שמתנגדים לכבוד שמים, הוא מצמצם את עצמו בהם כפי כחו^צט, אזי מאיר לו השי"ת ה' ראשונה בה' אחרונה. וזה הוא דאיתא בש"ס (ברכות ח.) לעת מצוא זו תורה וכו' זו אשה וכו' זו מיתה וכו'. כל אלו מרמזים במקום שאדם נכנס לספיקות ומוסר עצמו לזולתו ואינו יודע בעצמו איך יתראה^ק. חד אמר זו תורה, היינו שעיקר ד"ת הם כשמוציאם בפה ולא בשעה שהם במחשבה, שכן אין מברכין על ד"ת שבמחשבה (שו"ע אורח חיים סימן מ"ז ס"ד) וכשמוציא הד"ת מפיו ומוסר אותם לזולתו, אזי לא יוכל לידע איך יתראו. וחד אמר זו אשה, שבזה נכנס לספיקות שאינו יודע איך יתראו הולדות אשר יוליד ממנה. וח"א זו מיתה, היינו שלפעמים עושה אדם פעולה ונדמה לו שנכשל בזה עד שאין לו עוד תקוה ותקנה, לזה כשיתברר כ"ז יהיה לאדם שכר כפול ומכופל בטובה, וע"ז מרמז אות ו' דבשמא קדישא, שע"י תשובה שישוב האדם ויברר עסקיו יהיה שכרו כפול, ואז לא יצטרך האדם עוד לצמצומים^קא. וזה הוא דאיתא (ספרא בחקותי) ואולך אתכם קוממיות אטייל עמכם בגן עדן שמא תאמרו שלא יהיה לכם דרך ארץ תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים (סנהדרין ק.) קוממיות היינו שתי קומות, והוא שאז לא יצטרכו עוד לצמצם את עצמם לדרך ארץ, כי יהיה קבוע בהם בתמידות, וזשה"כ והייתי לכם לאלהים (וכמו שמבואר בפ' בחקותי)^קב: