Beit Yaakov on Torah, Chayei Sara 18/בית יעקב על התורה·חיי שרה י״ח

אואברהם זקן. בתנחומא (חיי) פתח, ילמדנו רבינו היה רוכב על חמור והגיע עונת תפלה כיצד יעשה. כך שנו רבותינו היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה ירד. ואם אינו יכול לירד שאין דעתו מיושבת עליו וכו' יהא מתפלל כשהוא רוכב וכו' ואין לך אדם שכוון דעתו ולבו לתפלה כאברהם אבינו שאמר לפני הקב"ה חלילה לך מעשות כדבר הזה, כיון שראה הקב"ה שהיה מבקש זכות שלא להחריב את העולם התחיל משבחו ואמר לו יפיפית מבני אדם. א"ל איזה הוא היופי שלי אני ובני נכנסין לעיר ואין בני אדם מכירין בין האב לבן וכו'. אמר אברהם, רבש"ע צריך אתה להפריש בין האב לבן ובין נער לזקן שיתכבד הזקן בנער. א"ל הקב"ה חייך ממך אני מתחיל, הלך ולן באותו הלילה ועמד בבוקר כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו. אמר לפניו רבש"ע עשיתני דוגמא, א"ל עטרת תפארת שיבה והדר זקנים שיבה, לכך נאמר ואברהם זקן. הענין בזה, דהנה עיקר התפלה שאדם נענה לו בה הוא כדאיתא בש"ס (תענית ח.) אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו, שנאמר נשא לבבנו אל כפים. משים נפשו בכפו, היינו ששכלו ימשול על תאותו ורצונותיו, שאף כשיתפלל על דבר מה לא יהיה משוקע להפציר שינתן לו רק זאת, אכן שרצונו ותפלתו יהיה בידו, כמו אדם האוחז חפץ בידו מוכן למסרה חזרה לבעלים אם לא יהיה ברצון טוב לתתה לו, כן ישים נפשו ותפלתו בכפו לעמוד הכן מצדו, שלא יכוון בתפלתו רק אם השי"ת ירצה ברצון טוב לתת לו זאת, אבל אם אין רצון השי"ת שינתן לו זאת, אזי גם הוא עצמו מצדו לא יבחר בזה ומסלק את עצמו מנגיעה^קח. ולזה ג"כ תקנו אכנה"ג קריאת שמע קודם תפלה, שיקבל אדם עליו מתחלה עול מלכות שמים יחודא עלאה, שמבטל את עצמו לגמרי^קט. ואחר שיקרא ק"ש יתפלל שלש ראשונות, כדאיתא בש"ס (ברכות לב.) צריך לסדר מתחלה שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. שלש ראשונות הם שבחו של מקום, ומה שהם שלשה מרמזים, שקודם שיתחיל האדם להתפלל על צרכי הגוף ימלך בהשלשה אבות הקדושים, שלא יכוין בתפלתו רק על מה שגם האבות יסכימו, שהם מצדם לא בחרו רק במה שהשי"ת חפץ^קי. וזה הוא ג"כ הענין דאיתא בש"ס (שם לא.) רנה זו תפלה תפלה זו בקשה, רנה מורה על זה שהאדם ימסור את עצמו קודם תפלה להשי"ת, שלא יהיה אדוק וחבוש בזה הדבר שחפץ להתפלל עליו, רק אם ירצה השי"ת לתת לו ברצון, ואח"ז יוכל להתפלל ולבקש מהשי"ת. אבל אם לא ימסור כל רצונותיו מתחלה להשי"ת לסלק נגיעותיו, אזי אין תפלתו תפלה, מאחר שהוא חבוש ואסור בזה שירצה להתפלל עליו, ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים^קיא:

בוזה הוא שאומר היה רוכב על חמור והגיע עונת תפלה כיצד יעשה. חמור מורה במקום שאדם כפוף ומשועבד תחת חפצו ורצונו, כי חמור הוא לעול ולמשא, וגם הוא מלשון חומר, שחפץ בדבר חומריי, כיצד יעשה, האם מותר לו להתפלל עליו שתנתן לו זאת. כך שנו רבותינו, היה רוכב על גבי החמור והגיע עונת תפלה ירד, שירד מזה הרצון ולא יהיה חבוש, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ולא יוכל לפעול בתפלתו אם לא ירד מזה, רק יכוין בתפלתו שמצדו אינו בוחר רק במה שהשי"ת חפץ^קיב. אבל אם זו הטובה תדחהו מרצון השי"ת אזי גם הוא אינו חפץ בה^קיג. ואם אינו יכול לירד, היינו שהדבר שרוצה להתפלל עליו אינו ממותרות הנאת הגוף החמריי רק מה שחיי אדם תלויים בו, כגון אם יש לו חולה בתוך ביתו וחפץ להתפלל שיתרפא, שזה בטח גם רצון השי"ת, יהא מתפלל כשהוא רוכב, היינו אף שיש לו נגיעה לזו התפלה מותר לו להתפלל, והשי"ת יברר אותו שאינו מתעקש וכפוף תחת זה, שהשי"ת יצרף זו התפלה לתפלה אחרת שהיה בה לגמרי בן חורין, וכדאיתא (שבת יב) בקושי התירו לבקר את החולה בשבת. והענין שצריך לאדם תפלה להשי"ת שימלא משאלותיו, הלא גלוי לפני השי"ת מצפוני לב בני אדם מה חסר לו, ויוכל להשפיע לו בלי שום תפלה די מחסורו, מאחר שלבו זך ומסר כל רצונותיו להשי"ת קודם התפלה, א"כ למה לו להתפלל עוד אח"ז על צרכיו. אכן מפני שמסירת רצוניות הם רק להשי"ת בלבד, ונמצא צבאי מעלה מקטרגים תמיד על האדם. ואף בראשית בריאת עולם קטרגו צבא מעלה ואמרו מה אנוש כי תזכרנו, וע"י הקטרוגים נעצרים כל ההשפעות, לזה ג"כ מתפללין שלא יהיה מניעה מצד הקטרוג מלהשפיע טובה, שיתבטלו כל המקטרגים והמשטינים, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין מד:) לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כחו ואל יהיו לו צרים מלמעלה. וזה הוא הענין ג"כ שהכהן גדול לא היה מתפלל בבית קדש הקדשים רק בצאתו מן הקודש (יומא נב:), כי בקודש הקדשים אין שום מקום שתחול מניעה וקטרוג, והשי"ת מצדו משפיע תמיד, אכן בצאתו מן הקודש לבית החיצון ששם יוכל לחול עליו קטרוג שתעצר ההשפעה, שם היה מתפלל, שהתפלה פעלה שלא יקטרגו ושלא תמנע השפעת טובה:

גואין לך שכוון לבו ודעתו לתפלה כאברהם אבינו שאמר לפני הקב"ה חלילה לך. הענין בזה, דהנה השי"ת אמר (וירא יח) המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' למען הביא ה' על אברהם וגו'. והוא שהשי"ת אמר לאברהם, שזה אי אפשר שיהיה להם תקנה לאנשי סדום כמו שהם מפני שהם רעים וחטאים מאד, אכן בזאת יתתקנו שיתגלגלו בבניו של אברהם אחר זמן לטוב, וכדאיתא בהאר"י הק' ז"ל (שער הפסוקים פ' שמות ד"ה ויקח) שדור המדבר היו הגלגול מאנשי סדום. נמצא לפי זה, שהיה מהראוי שיצפה אברהם אבינו למפלתן של סדום מפני שהיה נוגע לזה, אכן מפני שלבו היה זך, סילק כל הנגיעות שהיו לו מצדו והתפלל עליהם (שם) ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע חלילה לך מעשות כדבר הזה וגו' השופט כל הארץ לא יעשה משפט. היינו, שאברהם המליץ עליהם, שמצדו אין לו שום נגיעה אליהם, מאחר שהם לגמרי ההיפך ממדתו מדת החסד שהיטיב לכל עובר ושב, והם אמרו בואו ונשבית תורת הרגל מארצנו. וגם זאת שהיה אהבת השי"ת בוער בקרבו עד שסילק כל נגיעותיו, ואף את בנו יחידו ואהובו שהיו כל חייו תלויים בו, השליך כ"ז מנגד, והעלהו עולה לה' מאהבת השי"ת שהיה בו, משמע מזה שעומק לבו היה זך בלי שום נגיעה מצדו במקום שהיה כבוד שמים. אמנם חלילה לך, חולין הוא לך, חילול שם שמים יש בזה, פן יאמרו הדורות הבאים שהיו בהם צדיקים, חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע וגו' עשה למען שמך שלא יתחלל. כי כן הוא מדת השי"ת, שאף במקום שדן במדת הדין מצדיקין בני אדם עליהם את הדין, ואף כעסו של השי"ת ברור ונקי, וכדכתיב ביה (דניאל ז׳:ט׳) ושער ראשה כעמר נקא, שאין מקום לשום בריה לטעון נגד השי"ת למה עכרתני, כי אף דכתיב (ואתחנן ז) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, אבל הם מצדם ניחא להם בזאת, ובוחרים יותר שיהיה להם טובת עוה"ז מכל חיי עוה"ב, ואין להם שום תרעומות על השי"ת, כי כן דרכו של הקב"ה שאינו בא בטרוניא עם בריותיו, רק כפי שהם עצמם בוחרים ברצונם הטוב, שאף עיקר הבריאה בראשית בריאת עולם היה לדעתם ולצביונם (ראש השנה יא.) ששאל את פיהם אם רוצים להבראות ואמרו הן:

דאבל לא כאלה חלק יעקב, שבהם השפיע השי"ת זה הכח והחכמה והמדע שיעזבו וימאסו בהנאות ותאות עוה"ז, ויעזבו כל חיי עוה"ז בכדי שיקנו להם חיי עוה"ב, שזה הוא עיקר החיים, ואין להם נייחא שיהיה להם רק חיי עוה"ז, וכדכתיב בהו (שם) האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. וכמו שמשלו משל במדרש (ילקוט שמעוני פ' עקב רמז תתמז) משל לנאמן שהפקידו אצלו פקדונות והטמין אותם בחדר ובתיבה ופקדון אחד תלה אחורי הדלת בכדי שיהיה מצוי, והנמשל הוא שהעכו"ם מתפשטים את עצמם בעוה"ז בכל התאות בשטף זדון, אף כי יודעים שאח"ז ילכו לאבדון ניחא להם זאת. אבל ישראל מצמצמים את עצמם בכל הנאות מעוה"ז בבטחונם שימצאו חיים יקרים מאלה, ונאמן הוא השי"ת ליתן להם טובה בחיי עולם. ואף שגם להם יש לפעמים התבטלות, אכן כונתם בזה הוא שעי"ז ינתן להם מבוקשם ויכלו להתפשט בה בשטף וזרם^קיד. וכמו שמצינו בבלעם שאמר (בלק כב) אם רע בעיניך אשובה לי, וכונתו היתה שעי"ז יסכים גם השי"ת שילך עמם כפי הרצון שהיה קשור בו ולא זז מרצונו. וזה הוא דכתיב (דניאל ז׳:ט׳) ושער ראשה כעמר נקא, שכל מעשי השי"ת הם מבוררים אף לעין אדם. לזה טען אאע"ה לפני הקב"ה חלילה לך, פן יחולל שם ה' בהדורות אשר יבואו אחריהם. ולזה מפני שלא היה לאאע"ה מצדו שום נגיעה לאנשי סדום, לזה אף שלא פעל בתפלתו ולא נענה בה, לא הרהר אחר מדת הדין, וכדכתיב (וירא יט) וישכם אברהם בבקר וגו' וישקף על פני סדום ועמורה וגו' וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן, שהעשן משרפת ארצם, היה נדמה בעיניו רק כעשן העולה מכבשן, מפני שכל כונתו בהתפללו עליהם היה רק לכבד שם ה', שזה הוא רצון השי"ת שלא יתחלל שמו בגוים, לזה כשראה שרצון השי"ת הוא שיהפך ארצם לגפרית ומלח היה בנייחא מזה שרצונו זה כבודו. וזהו דאיתא בתנחומא (וירא ה) על זה, הוא הדבר שאמר אברהם הוא הדבר שאמר איוב אלא איוב בלעה פגה ואברהם בלעה בשלה, איוב אמר אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה, אבל אברהם אמר האף תספה צדיק עם רשע, חזר ואמר חלילה לך מעשות כדבר הזה. איוב בלעה פגה, היינו שהרהר אחר מדת הדין ואמר תם ורשע הוא מכלה, אבל אברהם בלעה בשלה, היינו מפני שמתחלה לא היה לו שום נגיעה מצדו בתפלתו, רק כל תפלתו היה לכבוד שמים, לכן אף כי לא נענה בתפלתו לא הרהר אחר שנעשה מדת הדין. כיון שראה הקב"ה שהיה מבקש זכות שלא להחריב את העולם התחיל משבחו ואמר לו יפיפית מבני אדם, שאין עוד בן חורין כמותך בתפלה:

הא"ל איזה הוא היופי שלי אני ובני נכנסין לעיר ואין בני אדם מכירין בין האב לבן וכו' צריך אתה להפריש בין האב לבן וכו'. היינו שלעין אין הכרת שום חילוק והבדל בין התפלה שלי שהיא ברורה וזכה מנגיעה, לבין תפלה שהיא בנגיעה, ויאמרו בני אדם שאף בתפלתי היתה איזו נגיעה מצדי, לזה לא פעלה ולא נעניתי עליה, מפני שהייתי חבוש וכפוף תחת הנגיעה. א"ל הקב"ה חייך ממך אני מתחיל, הלך ולן באותו הלילה ועמד בבקר, כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו, אמר לפניו רבש"ע עשיתני דוגמא, א"ל (משלי ט״ז:ל״א) עטרת תפארת שיבה (משלי כ׳:כ״ט) והדר זקנים שיבה, לכך נאמר ואברהם זקן. הענין בזה, דהנה שערות מרמזים על מותרות שאדם מתאוה ממה שהוא חוצה לו, כמו שהשערות הם חוץ לגוף, וכדאיתא באדרא רבא קדישא (נשא קלד.) שערי דנפקי ממותרי מוחא. וכן איתא שם באדרא רבא קדישא (נשא קלב.) דהני שערי בגין דממוחא אשתכחו לאתמשכא למוחא לתתא (ועיין בעץ החיים שער י"ג פרק י"א להאר"י הק' ז"ל)^קטו. והשי"ת עשה את האדם בצלמו, שלא יתעצב ויתעקש לבקש לעצמו יותר מלחבירו, כי עיקר החיים הוא מיעקב אבינו, והוא היה אוהב כל ישראל בשוה, וכאן בהתפלל אברהם על הסדומים והפציר בתפלה שנראה לעין כעקשות, עד שאמרו במדרש רבה (וירא מט) שהכין את עצמו לשלשה דברים ואחת מהן היא מלחמה, וזה הוא שאמר שאין ניכר שום חילוק בינו לבין אחר והוא ששערותיו שחורות. אמנם כ"ז הוא קודם שיש לאדם השלמה, אז מרמזין השערות על צמצום, שיצמצם את עצמו להתגבר על תאותיו, ובפנימיות מרמזין השערות על מניעת וצמצום השפעה מצד המקבל. והוא כי בכל כלי השפעה יש בהם שערות, במוח ובזקן, שזה מרמז שנשאר עוד שפע בהמשפיע, רק המניעה היא מצד המקבל שאין בכחו לקבל השפע באורח מישור רק מלבוש ההיפך, שעל הלבוש נראה זאת ח"ו כקמצנות, וכמו אב הרודה את בנו להדריכו בדרך טובים ומלמד אותו איזו חכמה נפלאה, ואין בכחו לקבלה ולהבינה עד שאביו מיסרו בשוטים ובעקרבים, ולעין נראה זאת כאכזריות חמה מהאב, אבל האמת הוא רק מנדיבתו ואהבתו שיש לו לבנו ורוצה בטובת בנו שייטב לו כל הימים, לזה כדאי הוא לו אף להכותו עד שיבין החכמה. וכן ראה הנביא בשפע הנבואה, ושער ראשה כעמר נקא (דניאל ז׳:ט׳), והוא שבאמת השי"ת מצדו מלא אהבה ונדבת חסד להשפיע כל הטובות לישראל, רק המניעה הוא מצד המקבל, לזה נראה לעין לבוש ההיפך. וכן ימי הגלות, שלעין נראה שסובלים מזה מאד, אבל בעומק נבנו מזה כל הטובות, לכן נראה בעוה"ז לבוש ההיפך. וכדאיתא (פסחים דף פז:) צדקות פרזונו, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן^קטז. וזה הוא דאיתא בתנחומא (שם) שהשי"ת אמר לאברהם דיו לעבד להיות כרבו, היינו כמו שהשי"ת נשאר תמיד עומק עמוק מה שאין בכח הברואים לקבל ולהבין, עד שנראה לעין לבוש ההיפך, אם כן מה איכפת לך אם לא יבינו בני אדם עומק כונתך ויחשבו עליך ההיפך, דיו לעבד להיות כרבו^קיז:

ואבל אחר השלמת האדם, אזי אין בו שום מותרות וכעס, רק כל עניניו מלאים קדושה, וכמו שמצינו בזוה"ק (נשא קכז.) שקדושה בשערא תליא, וכדכתיב (נשא ו) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו^קיח, ולזה הכהן גדול שהוא מבורר בסטרא דחסד נקי מכעס, נצטוה לגדל שער, כדכתיב (יחזקאל מ״ד:כ׳) כסום יכסמו את ראשיהם, ופירשו בש"ס (סנהדרין כב:) שיהיה ראשו של זה בצד עיקרו של זה, שיכסו השערות את כל הראש^קיט. וזה הוא הענין שאמרו והובא ברש"י ז"ל (פ' יתרו) שנגלה הקב"ה בים כגבור מלחמה ובסיני נראה כזקן מלא רחמים, להורות וללמד לבני ישראל בים, אחר שיצאו ישראל ממצרים ולא היה בהם עוד שלימות, נתגלה להם אז כגבור מלחמה בשערות שחורות, לרמז להם שיצמצמו את עצמם בפעולותיהן. ובסיני במתן תורה, שאז היה בהם השלימות, ולא היה צורך להם לצמצומים, כי פתח דברותיו היה (יתרו כ) אנכי ה' אלהיך, שפתח להם שמים וארץ וראו כולם שאין עוד מלבדו ית' ולית אתר פנוי מניה, ממילא אין צורך לצמצום, כי כל העולם מלא קדושת השי"ת. וכן הדבור (שם) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, שזה מורה על שאין שום דבר שוא בעולם, כי באורייתא ברא קב"ה עלמא, כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:), ממילא אין מקום שיצרך עוד האדם לצמצם את עצמו, מאחר שכל הבריאה מלא קדושה, לזה נגלה להם השי"ת כזקן מלא רחמים בשערות לבנות, שזה מרמז על שלימות אדם. וכן הציב השי"ת בריאת אדם בצלם אלהים, שבימי נערותו שערותיו שחורים, לרמז לו שיצמצם את עצמו, כי בימי הבחרות אזי התאוה גוברת על האדם, לזה יראה כל אדם לצמצם את עצמו להתגבר על רצונותיו. ובימי הזקנה, כאשר יבא אדם על שלימותו אזי שערותיו הם לבנות, שזה מרמז על שלימות האדם, שכן מצינו שמראה הלבן מורה על דבר ברור בשלימות בטוב וכן בההיפך. בההיפך מצינו (תזריע יג) שאם נראה שער לבן בנגע הוא מסימני טומאה, ואיתא ע"ז במדרש (תזריע טו) אמר ר"א משל לגינת ירק שהמעין לתוכה, כל זמן שהמעין לתוכה ירקה משחיר פסק המעין הלבין ירקה, כך זכה אדם ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור והוא ואם לאו ושער בנגע הפך לבן. משמע מזה, שמראה הלבן מורה שאין בהנגע לחלוחית מטובה. וכדאיתא ג"כ במדרש רבה (חיי ס) לבן מלובן ברשע. ובטובה מרמזין השערות לבנות שהוא מבורר לטוב בשלימות בלי שום לחלוחית מרע^קכ. וזהו דאיתא בספר יצירה (פ"ב מ"ד) אין למטה מנגע ואין למעלה מעונג. וכדאיתא בזוה"ק (תזריע מט.) שבנגע הלבן הוא סימן טומאה, ואף שבכל מקום הלבן רחמים, ולכן אף בנגע כלו הפך לבן טהור^קכא. ולזה אחר שנתנסה אברהם אבינו ע"ה בעשרה נסיונות ובעקידת יצחק הלבינו שערותיו, שהשי"ת בירר אותו שהוא מלא קדושה וכל התפשטותו מלא טובה. ואף הפציר בתפלה על הסדומיים שהיה נראה לעין כעקשות והתעצמות, אבל כל כונתו היה לכבוד שמים שלא יתחלל, ולא היה לו שום נגיעה מצדו, לזה היה מותר לו להתפשט ולעמוד על דעתו, וזהו דאיתא בתנחומא (חיי) בשביל ארבעה דברים זקנה קופצת על האדם ואחת מהן היא אשה רעה, אבל אברהם אשתו מכבדתו וקראתו אדוני זקן. אשה רעה מרמז על כחות הגוף כדאיתא בתקוני הזוהר הק' (תקון ע דף קלד.) ובזוה"ק (וישב קפא:) כי אשה רוצה שבעלה יתעצם ויתעקש בכל דבר. אבל אברהם אשתו מכבדתו וקראתו אדוני ואדוני זקן, היינו מפני שבאמת לא היה אברהם אבינו מתעצם ומתעקש בשום דבר בעולם מעניני עוה"ז, לכן נקרא בשם אדון, שהיה בן חורין בתפלה בלי שום נגיעה מצדו ולא היה כפוף תחת רצונותיו. אכן במקום שראה שיהיה כבוד שמים בזה שיעמוד על דעתו בעקשות והפצרות, אזי היה מתעצם בלי שום נטיה, להרבות בזה כבוד שמים, וכמו שהפציר בתפלה על הסדומיים שלא יתחלל שם שמים, באמרם כך עשה לדור המבול ולדור הפלגה. ואף בהשי"ת מצינו במקום שחפץ להיטיב לבריותיו, אף שאין לפני השי"ת שום דבר הכרח רק רצון בלבד, מ"מ אינו רוצה לקבל שום קטרוג, ועומד בדעתו בלי שום נטיה להשפיע לאדם טובה^קכב: