Beit Yaakov on Torah, Lech Lecha 12/בית יעקב על התורה·לך לך י״ב

אויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. בתנחומא (לך) פתח רבי ברכיה אחות לנו קטנה ושדים אין לה, במה הכתוב מדבר באברהם וכו'. קטנה, שעדיין לא עשה לו הקב"ה נסים. ולמה נקרא אחות, שאיחה את העולם להקב"ה כאדם הזה שקורע ומאחה. ושדים אין לה, שעדיין לא היו לו בנים. הענין בזה, דהנה אברהם אבינו עשה חיבור בעולם אחר שנעשה פירוד והוא חיבר את הנפרדים, כי מתחלה בשעת הבריאה אז לא היה בעולם שום פירוד, כי כל דיבור ודיבור היה מתבטל להשי"ת, ולא היה לו שום הויה מצד עצמו, אך היה נכלל בעצמותו יתברך, ולא היה כח לשום בריאה לחוות דעת בהנהגת השי"ת להתפלל לפניו להפוך דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות, מפני שכל זמן שידי בוראן היה ממשמש בהם לא היו יכולים לחשוב כלל שיש להם דעת בפני עצמן. אכן אחר שנגמרה כללות הבריאה, והצורת אדם בא לעולם, ויהי האדם לנפש חיה, אז ניתן לו כח תפלה לפעול על ידה להפוך דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות, וכדאיתא בש"ס (סוכה יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר וכו' כך תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. וכדאיתא בזוה"ק (תזריע מו.) ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא דיכלא למללא קמי מלכא. וכל מיני רצונות וחפץ הברואים מה שחסר להם נכלל בכח התפלה^עא, ויראה כל אדם שיהיה בו תפלה בשורש נפשו, שלא ירצה מה שהוא ההיפך מרצון השי"ת, מאחר שהוא בעל בחירה:

באכן צעקת הברואים שאינם בעלי בחירה ומבקשים מאל אכלם, אף זה הוא תפלה שיכולים להענות על ידה, וכדאיתא בש"ס (תענית טז.) באנשי נינוה שאסרו העגלים לבד ואמותיהן לבד וצעקתם עלתה השמימה ופעלה אצל השי"ת. אכן כ"ז היה כל הימים שלא השחיתו את דרכם על הארץ, אבל אחר שהשחיתו את דרכם וכל אחד היה דורש רק טובת עצמו ואף אם היה מעיק בזה לאחרים ויתפרדו כל פועלי און. ולכן ירום ה' והגביה את מדותיו ואורו מהם, ואזי מעצמו יצא מהם כל כח החיים שלהם מעט מעט. כי רק במקום שנמצא שם אחדות ואהבה בין הברואים שם ישכין השי"ת שכינת כבודו^עב. אבל במקום שנשמע בה חמס ושוד, עתה ארומם יאמר ה', עתה אנשא מלהשכין עוד שכינתי בעוה"ז, וכדכתיב (תהילים נ״ז:י״ב) רומה על שמים אלהים וגו'. ואיתא ע"ז בזוה"ק (נח מח:) רבי אבא פתח רומה על שמים וכו' ווי לון לחיבייא דאינון חטאן וכו' דחיין לה לשכינתא מארעא וגרמין דתסתלק מעלמא ושכינתא אקרי אלהים ועלה כתיב רומה על שמים אלהים. עד שבא אברהם אבינו לעולם וחיבר את הנפרדים ואגודה על ארץ יסד, אזי השכין שכינה בארץ כימי עולם בשעת הבריאה:

גולכן דרשו עליו המקרא הזה אחות לנו קטנה כזה שהוא מאחה את הקרע, היינו שמתחלה היתה שלמה ונתקרע ונתאחה עוד הפעם, כן מתחלת הבריאה היה חיבור ובבא רשע בא גם בוז, ששכינת עוזו ית' עלתה השמימה עד הרקיע השביעי ע"י חטאותם. ובבא אברהם אבינו התחיל להוריד ולהשכין שכינת ה', וכדאיתא במדרש רבה (נשא מג)^עג. אך עוד היתה קטנה, מפני שלא עשה לו עוד הקב"ה שום נס, ולא היה לו שום ניצוח שיוכל לטעון טענתו להשי"ת מה תעשה לשמך הגדול איך יחולל. כי אם השי"ת מראה מטובו וחסדו להושיע להבריאה פעם אחת, אזי יוכל אדם לבא בטענה נוצחת להשי"ת לצעוק הושיעה ה', כי פן מה תעשה לשמך הגדול, וזה הוא עיקר הניצוח שיש לאדם. וכענין דאיתא בש"ס (סנהדרין מד.) עשיר יענה עזות זה יהושע, והוא בהלחמו על עי ולא הצליח בפעם ראשון אז אמר מה תעשה לשמך הגדול, מאחר שהתחלת להושיע מקודם וישראל גברו חיל, ועתה אם תעזוב אותם מלהושיעם יהיה ח"ו חילול ה' בזה. אבל לאברהם אבינו לא נעשה לו עוד שום נס אז שיקרא עליו שם ה' שיוכל לבוא בטענה ומה תעשה לשמך הגדול. ושדים אין לה, שלא היו לו עוד בנים שיוכר על ידם תעלומות ומעמקי לבו של אאע"ה, כי בנים רומזים על פנימיות ומעמקי לבו של אדם ותעלומותיו, לכן לא היה ניכר עוד אז עומק היקרות הצפון בלב אברהם אבינו^עד. והענין שלפעמים צדיק מוליד רשע זה נצמח מפני שנמצא רע בעומק לבו שאינו מבורר עוד. והוא כי כל הברואים נבראו עם חסרון, אכן האדם מצדו יראה שעכ"פ לא יתפשט החסרון יותר מכפי שהיה ביציאתו מרחם אמו, רק יכסה אותו לבל יתראה החוצה, וכדכתיב (שמות כ״ח:מ״ב) ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. כי להעביר את החטא ולמחותו לגמרי זאת אין ביד האדם, רק שצריך תמיד להרבות בעבודה ותפלה שיעזור לו השי"ת שימחה החסרון בשורש, והאדם מצדו יעשה לפי כחו ויתאמץ לכסות הרע שנמצא בו מהתולדה, ויעמיק את הרע בתוך הגוף שלא תתפשט כלל. והמדה טובה שנמצא בו יפשטה וירחיבה שתתראה גם למעלה על הלבוש. וזהו עיקר עבודת האדם, ועל ידי הרבה עבודה ותפלה יתרפא החסרון בשרשו:

דוזה הוא שאמר השי"ת לאברהם לך לך, ודרשו ע"ז בתנחומא (לך) טלטל עצמך ממקום למקום וכו' משל לצלוחית של פליטון וכו'. היינו שע"י טלטולו יודע הפנימיות שבלבו ויצא לפועל מעמקי לבו הטובים, והחסרון שבשורש יסתיר שלא יתפשט לחוץ ואזי ממילא יכלה. ולזה יבא האדם בעבודתו אשר יעבוד את השי"ת ע"י שיכניס את עצמו בפעולות ועניני עוה"ז, ועי"ז ניכר האדם מה הוא. שכן איתא בש"ס (עירובין סה:) בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו, ואינו נותן סימן באדם להכיר אותו בשעה שעומד בבית הכנסת מלובש בטלית של מצוה ומעוטר בתפילין, משמע שאין ראיה מזה. אכן עיקר ההכרה הוא בשעה שמכניס את עצמו בהסתרות בעניני עוה"ז, בעסקו עם הבריות בשוקים וברחובות, אז יכולים להכיר היקרות שבאדם מה הוא במעמקי לבו^עה. ואמר לו השי"ת לך לך להנאתך ולטובתך וטלטל עצמך ממקום למקום, עד שירד למצרים ששם הוא התגברות ההסתרה כ"כ עד שאין בכח שום מלאך ושרף לכנוס שמה, כדאיתא במדרש הנעלם (וירא קיז.)^עו, והוא עמד בקדושתו, מזה נראה גודל יקרות הפנימיות שנמצא בעומק לבו, מאחר שאף במקום הזה עמד בקדושתו ולא נחסר מאמונתו כלל, והיה כמו קודם שירד לשם, בזה יצא לפועל הקדושה והאמונה שבמעמקי לבו, וכדאיתא בזוה"ק (לך פג.) ת"ח אי אברהם לא ייחות למצרים ולא יצטרף תמן בקדמיתא לא יהא חולק עדביה דקב"ה וכו'. כי מצדו לא היה חפץ אברהם אבינו לכנוס בהסתרת עניני עוה"ז ורצה להיות תמיד בבהירות, וכענין דאיתא בסתרי תורה (לך עט.) אברהם דא נשמתא, והנשמה מצדה לא תחפוץ לירד לעוה"ז, אכן קודם שתכנס בתוך הגוף לעוה"ז אזי אין הכרה כ"כ מהו יקרותה, מאחר שהיא בין העומדים לפני השי"ת מלאכי מעלה האומרים שירה לפני השי"ת תמיד, ואין שם שום הסתרה כלל רק בהירות, ואין זה רבותא שעומדת בקדושתה, אכן כשתתערב נשמת אלוה ממעל עם גוש עפר מן האדמה בעוה"ז, אזי מה גדלה קדושתה מקדושת צבאי מעלה שאין בהם זה הכח לכנוס בעניני עוה"ז^עז. וזה נמצא בפרט כל האדם נשמת חיים שנחצבה ממקום קדוש. ובכלל כל העולם היה אברהם אבינו הנשמה, ולזה היה בו כח קדושה לירד מצרימה. ומצדו לא היה חפץ להכניס את עצמו בהסתרות עניני עוה"ז, אך להיות בבהירות תמיד באור ה', וכמו שהנשמה מצדה לא תחפוץ לירד לעוה"ז, אכן בכדי שיוכר גודל כח הקדושה שבה לזה מוכרחת לירד לעוה"ז^עח. וכן כאשר עלה ברצון השי"ת שיוכר גודל הקדושה שבנפש אברהם אבינו, אמר לו לך לך מארצך, והלך ממקום למקום עד שבא מצרימה, ואף שם לא פסק מעבוד את ה' לאהבה אותו לדבקה בו, משם נתברר לחולקיה ועדביה דקב"ה, עד שבא אל הארץ אשר אראך, והוא כגוונא דכתיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ויאמר לו עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר: