Beit Yaakov on Torah, Miketz 10/בית יעקב על התורה·מקץ י׳

אויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור וגו'. חי ה' וברוך צורי וירום אלהי ישעי (תהילים י״ח:מ״ז). חי ה', היינו שהשי"ת הוא חי, וכל המצות שצוה השי"ת הם חיים, לא שנמצא בהם חיים רק שהם עצם חיים, כי דרכי הד"ת אינם כמכונה מלאכתית שעושה פעולתה ע"י המכונות שיעמידו בה, אכן שהם מלא חושים, כענין דכתיב (תהלים צד) הנוטע אזן וגו' אם יוצר עין וגו' והאדם שידבק עצמו בזה החיים ויברר ויטהר את לבו מכל חמדת עוה"ז, גם הוא מלא חיים עצמיים. ואח"ז הוא וברוך צורי, היינו כשיהיה לו בר לבב ויכיר שכל הטובות הם מהשי"ת, אף שההכרה שלו הוא בלבושים קטנים, מ"מ יהיה לו מזה גודל תקיפות ועוז שע"ז מורה השם צור. ואזי הוא וירום אלהי ישעי, שאף אם השי"ת יתרומם למעלה מאלו הלבושין, כי אור השי"ת הוא מקטף אקטופי, כמו שמשלו בש"ס (פסחים ח.) אור השכינה לאור אבוקה ואור אבוקה מקטף אקטופי כדאיתא בש"ס (שם), וזה מרמז שאף אם יהיה לאדם הכרה באור השי"ת שיאיר לו, אבל כרגע אח"ז יתרומם השי"ת למעלה מזו התפיסה, ואז לא יראה האדם אור השכינה כלל. אכן האדם שמכיר ויודע שהשי"ת הוא עצם החיים ומקיים כל אשר צוה השי"ת, אף שהם גולמי מצות, מאחר שכן צוה השי"ת, ממילא גם הם חיים עצמיים, מזה האדם לא יתעלם אור השכינה לגמרי עד שלא ישאר לו רשימו, רק כענין דכתיב (שיר השירים ב׳:ט׳) דומה דודי לצבי, ודרשו ע"ז מה הצבי כשהוא רץ מחזיר את ראשו ומביט לאחוריו. היינו שהשי"ת לא יסיר ממנו השגחתו תמיד, ומזה הם צמיחות כל הטובות, כי השי"ת משגיח וצופה לטובה כדאיתא בתנד"א בכמה מקומות (תד"א רבה פרשה א). ומזה הוא השפעת כל הטובות כסף וזהב וכדומה, שהם לבושין המרמזין שהשי"ת לא יסיר השגחתו מהברואים וחפץ להיטיב להם. ובהשפעת הטובה שנותן השי"ת להברואים כלולים כל המדות (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וגו', אמנם לא יתן השי"ת הטובה לגמרי ליד האדם עד שידמה לו שהוא בעל הטובה, רק שנשאר אצל השי"ת חלק מהטובה, כדכתיב אח"ז (שם) לך ה' הממלכה, שלא יוכל האדם לחשוב שיש לו הטובה בידו רק השי"ת הוא בעל הטובה, ובידו ליתן הטובה וליקח בחזרה. כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז:) שאור השי"ת הוא מטי ולא מטי^סב, שאם ידמה לאדם שיש לו הטובה בידו, יתרומם השי"ת וימשיך את אורו מהטובה, ואזי לא ישאר ביד האדם כלל, כי הטובה תתקלקל ותתעפש. וכל חלק האדם בהטובה הוא ההכרה שיש לו שאין הטובה בידו יראת ה' היא אוצרו (ישעיה לג), והאדם יצמצם את עצמו להכיר שהשי"ת הוא נותן הטובה:

בולזה ישראל, שיש להם זו ההכרה יש להם חלק בגוף הטובה, וכדאיתא בש"ס (ברכות נח.) הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ועל חכמי אומות העולם אומר ברוך שנתן. והוא שלאומה"ע שאין להם הכרה שהשי"ת הוא בעל הטובה לכן אמרינן שנתן, כבר נתן והוציא הטובה מרשותו, ואין שום שייכות לומר שחלק, מאחר שאין להם הכרה שגם להשי"ת יש לו חלק בהטובה, וממילא כשיקח הטובה בחזרה לא ישאר להם שום רשימו ממנה. אבל ישראל שהם שומרי שבת, שזה מורה על שמצמצמין את עצמם בכל כחם, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח מז:) וקראת לשבת עונג וכו' מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא, וכדאיתא בש"ס (ביצה טז.) מחד בשבא לשבא. שביום השבת הוא לך ה' הממלכה, וישראל מצמצמין את עצמם לבל יתפשטו, אך ממליכין עליהם מלכות השי"ת בכל המדות, מהמדה הראשונה מכינים שבת שהוא לך ה' הממלכה, ומכירין שאין להם בידם שום טובה, והוא מפני שכל קבלת השפעתם הוא מיום השבת, שנותנים בחזרה כל מה שפעלו בששת ימי המעשה מכירין שאין להם מצדם כלל, רק השי"ת הוא הנותן חיל ועזוז, וישראל הם רק כלי קיבול, לכן יש להם חלק בגוף החיים והטובה, שלעולם לא יתרוקן הכלי אך שישאר בהם טובה תמיד^סג. וזה הוא ברזא דיוסף הצדיק, שקבלת שפעו הוא עם מקור הברכה, שהוא דבוק בחי עלמין וכדאיתא בזוה"ק (מקץ קצד.) כל נהר דנגיד ונפיק דיוסף הצדיק הוא, כמו נהר שנהר מטהר בכל שהוא מפני שיש לו התקשרות ודבוק הוא בהמעין שמושך ממנו, וכן יוסף הצדיק רואה תמיד מהיכן יוצא לו שפעת טובו ודבוק תמיד בהמקור להכיר שאין הטובה בידו:

גוזהו שאמר יוסף לפרעה, בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה, ואף שכבר קודם זה ג"כ פתר חלומות שר המשקים ושר האופים והיה בו חכמה ודעת לפתור חלום, ולמה אמר לפרעה בלעדי אלהים יענה וגו'. אכן יראת ה' היא אוצרו דיוסף הצדיק, והיה לו זו ההכרה שכל חלק האדם בהשפעת טובות השי"ת, הוא הידיעה וההכרה להכיר שאין הטובה בידו רק ביד השי"ת, ובזה יש לו חלק בגוף הטובה. וזהו עולם התיקון בשלימות, כי עלמין דאתחרבו שכל אחד אמר אני אמלוך, והיו מקבלים אור יותר מכפי הכלי קיבול שלהם, לזה היה שבירת הכלים האור עלה למעלה והכלים נפלו למטה. אבל מיוסף הצדיק התחיל עולם התיקון בשלימות, והוא השמיני, שנתן עצה להברואים שיצמצמו את עצמם בימי השובע שלא יאמרו אני, בכדי שיהיה להם הויה אף בימי הרעב^סד. כי ירום אלהי ישעי, כי מאחר שבאמת חפץ השי"ת להנחיל לך הטובה, א"כ למה לך לחטוף הטובה ולהיות דורס ואוכל, כי הטובה שאדם מכיר בה תמיד מי נתנה לו לא תתיישן לעולם, שכן אנו רואים שבשעת קבלת הטובה שאדם מכיר עוד שלה' הארץ ומלואה אזי היא חמה ואין בה עיפוש וקלקול, אכן אחר זמן תתעפש ותתיישן, מפני ששוכח האדם מי הוא בעל הטובה ונראה לו שבידו וברשותו הוא הטובה^סה: