Beit Yaakov on Torah, Miketz 17/בית יעקב על התורה·מקץ י״ז

אויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאר וגו'. איתא ע"ז במדרש רבה (מקץ פט) כי בא החלום ברוב ענין, אמר פרעה מי מתקיים על מי אני על אלהי או אלהי עלי אמר ליה אתה על אלהיך וכו' א"ר יוחנן הרשעים מתקיימין על אלהיהם, ופרעה חולם והנה עומד על היאר. אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם, והנה ה' נצב עליו. הענין בזה הוא, שהמדרש מדייק מלשון הכתוב ופרעה חולם ולא נאמר ולפרעה חלם, משמע מזה שתמיד היה לו זה החלום. והוא שהיה נבוך תמיד בזה הרעיון, שרצה לדעת מהיכן נשפעה לו השפעת טובו, אחר שראה שכל אשר יחפוץ בידו יצלח, אם הוא מפני שאלהי עלי, שנמצא בו עבודה מצדו שמצמצם את עצמו שלא לקבל רק מה שיחפוץ השי"ת לתת לו, וזה מחייב שצריך לפעמים לעזוב טובה שלא לקבלה מחמת שאין רצון הש"י לתתה לו, וזהו אלהי עלי. או אני על אלהי, היינו שמותר לו להתפשט בלי שום מעצור ולקבל כל אשר יתאוה, כי אין צורך לעבודה, וכל השפעת טובה בא לו מהשר שיש לו בשמים. והראו לו שהוא עומד על היאור, שהוא הע"ז של מצרים, שהיו עובדים ליאור שהיה עולה ומשקה, והוא שאין הקב"ה חפץ בעבודתו, מפני שארץ מצרים נקרא ערות הארץ, שהיא מלאה שכחה, שאין צריכים לטפה של גשמים רק נילוס עולה ומשקה, זה מרמז על גודל השכחה שמצויה שם. כי במקום שצריכין למטר השמים, אזי כשהגשמים נעצרין יש להברואים הכרה שאין זה ברשותם, ומשעבדין את לבם לשמים להתפלל להקב"ה שימטיר על ארצם, שבידו להוריד הגשם^קז. אבל במצרים, שאין צריכים לטפת גשמים כלל, וכדכתיב בהגוים אשר לא יעלו לרגל, (זכריה י״ד:י״ז) והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלים להשתחות למלך ה' צבאות ולא עליהם יהיה הגשם. ובמצרים נאמר שם ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם תהיה המגפה, ואין הכתוב מאיים עליהם שלא ירד להם גשם:

בוהענין הוא, מפני שהשר שלהם בשרשו מכיר גדולת השי"ת ומתבטל מאימת הכבוד, אכן אינו יכול להאיר להאומה שהיא תחתיו שיכירו גם הם גדולת השי"ת (וכמש"נ הענין במקומו בפ' צו), שכל מה שהשר מתבטל יותר מאימת השי"ת, נעלם ביותר זו ההכרה מהאומה הנתונה תחתיו, ולכן מסתעף שהם מקבלים ההיפך. שהשר הוא של אש והם מקבלים מים. וכמו שנמצא בכל אדם נשמת אלוה ממעל שהוא רק אור, לעומת זה נמצא בגוף התפשטות שמתאוה להתפשט, אכן כשהאדם מצמצם את עצמו ואינו מניח את הגוף להתפשט, אזי מושלת הנשמה על הגוף, וזהו נשאר לעולמי עד שהאדם קנה זאת ביגיעו. וכן הוא הענין, שמפני שנמצא בהשר שלהם אור רב ורואה שכל דבר נכלל בקדושה, כן לעומת זה נמצא בהאומה שנתונה תחתיו גודל התפשטות ואין בכח השר שלהם שיבינם מהד"ת שיש לו, מפני שהשרים עצמם אין להם כלום בפני עצמם אך ממה שהשי"ת נותן בהם, ויש להם ד"ת בגבול, לכן הם יראים להשפיע מאלו הד"ת להאומה הנתונה תחתיו, וכדכתיב (תהילים קל״ה:ט״ז) עצבי הגוים כסף וזהב וגו' פה להם ולא ידברו וגו' וזה אינו מדבר מכסף וזהב שמעמידים לעצמם דחלא בעוה"ז, כי מה משמיע לנו הכתוב שאין יכולים לדבר ולשמוע מי לא ידע כאלה. אמנם הכתוב מדבר מהשרים שיש לכל אומה בשמים, שאין להם כח להשפיע מהבהירות שלהם להאומות שתחתיהם, מפני שיש להם קדושה בגבול. וכדאיתא בהאר"י הק' (פרי עץ חיים שער הק"ש פרק א) שר"ת יוצר משרתים ואשר משרתיו הוא מו"ם, והיינו שהם בעלי חסרון בזה, שאינם בכחם להשפיע מד"ת שלהם להאומה שתחתיהם, ולזה אמרו בש"ס (מנחות קי) שהאומות קורין להשי"ת אלהא דאלהיא, היינו שיודעים שנמצא יראה בהסתר, אבל אין להם בתפיסתם, כי מצדם הם מתפשטים ככל אות נפשם^קח. ולזה כשנפרע השי"ת ממצרים כתיב (בשלח טו) סוס ורכבו רמה בים. סוס היינו האומה ורוכבו הוא השר שלהם שגם בו נמצא חסרון^קט:

גשאני ישראל, שהם חלק ה' ונחלתו, כדכתיב (האזינו לב) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, והשי"ת חפץ בעבודתם מפני שהם שומרי שבת, שכנסת ישראל בת זוגו^קי, ובשבת ישראל מוסרים כל הכחות שיש להם להשי"ת, ואין להם שום עסק בעולם רק ביה בקוב"ה, כדאיתא בזוה"ק (בשלח סג:) ומניה מתברכין יומין עלאין, ממילא יש להם חלק בגוף הטובה, שהם מצמצמין את עצמם שלא להתפשט ומקבלים מהשי"ת עצמו, לזה נאמר בהו (תהילים קל״ה:י״ח-י״ט) בית ישראל ברכו את ה', שיש להם המפתחות מכל הטובות. לכן נאמר (עובדיה א׳:כ״א) ועלו מושיעים בהר ציון, נושעים לא נאמר אלא מושיעים שהם יושיעו לעצמם^קיא, מאחר שכל קבלת שפעת טובתם הוא מהשי"ת שהוא בלי גבול, וכדכתיב (ישעיה סג) בכל צרתם לא צר. לא כתיב באל"ף והקרי הוא לו בוא"ו, היינו שח"ו אין שום חסרון בהשי"ת, ואף שלפעמים ישראל נתונים בצרה שלא תבא, ונראה שח"ו נמצא חסרון בהשי"ת, שאין להם אז שפעת טובה, לזה כתיב לא באלף שאין צר ח"ו בהשי"ת. והקרי הוא בוא"ו, שהקב"ה כביכול מצטער ע"ז שאינו משפיע להם אז טובה, והחסרון הוא מצד המקבל, אבל מצד השי"ת ח"ו אין שום חסרון רק הוא השלם בכל השלימות^קיב: