Beit Yaakov on Torah, Miketz 30/בית יעקב על התורה·מקץ ל׳

אועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים וגו' ויפקד פקדים על הארץ וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע וגו' והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב. הענין שנאמר לשון וחמש הוא, כי לפעמים ידמה לאדם בעת שהשי"ת מנהג עמו בפנים שוחקות, שהשי"ת מוותר ומפריז כנגדו יותר מדאי שמשפיע לו שפע רב, אכן באמת מצד הש"י אין שום שינוי, אני ה' לא שניתי (מלאכי ג), וכל השינוי הוא רק לעין אדם, לכן יראה כל איש שלא יפריז על המדה להתפשט את עצמו ביותר, רק יצמצם את עצמו מצדו, וע"ז מרמז וחמש, כענין דאיתא בש"ס (כתובות נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. וזה הדין הוא בכל העולמות ואף בהש"י הוא, שכל האומר הקב"ה ותרן וכו' כדאיתא בש"ס (ב"ק נ.), ואף כי ידמה לעין שהקב"ה מוותר נגדו הוא רק עד חומש ולא יותר, לזה לא יתפשט יותר מחומש, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ולהבין למה היה הענין הזה רק במצרים, כי המצריים הם בגודל זרם התפשטות, והשי"ת רצה להכניס שם את כל ישראל, לכן היה הסבה שיוסף הצדיק ימכר למצרים תחלה קודם שיכנסו ישראל לשם, שהוא ברזא דאות ברית, ועיקר מדת הצמצום הוא רק בו. ואח"כ נכנסו ישראל למצרים וירבו ויעצמו שם במאד מאד, שמזו הבחינה הם כל ההשפעות ע"י ספירת יסוד צדיק, וכל התרבות ישראל בא מזה שיש בהם מדת הצמצום לצמצם את עצמם עד חומש, ואינם מקבלים טובה בהתפשטות, כי יבינו שלא זה עיקר הטובה מה שנשפע להם, כי עיקר הטובה הוא רק הרצון שהשי"ת חפץ להשפיע להם טובה. ואם האדם יצמצם את עצמו בקבלת הטובה, אזי יתחבר רצון המקבל עם טובת עין של נותן הטובה, מאחר שלא קיבל הטובה בשלמות, וכל הצפוי והקווי שלו הוא רק לרצון השי"ת, ובזה יתאחדו הקריאה והקדושה ביחודא חדא. הקריאה הוא התשוקה והרצון^קנב, והקדושה הוא הטובה שהשי"ת מנחיל. וכשלא יקבל האדם הטובה בהתפשטות, אזי יראה ויכיר שיש נותן לזו הטובה, ולא יסיר מאתו כח התפלה מלהתפלל תמיד להשי"ת שהוא נותן הטובה, כענין דכתיב (תהילים ס״ו:כ׳) ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי, וממילא הוא מקושר עוד בהשי"ת פנים בפנים:

בוזהו דאיתא במדרש תנחומא (ראה טו) ונפש בעליה הפחתי (איוב ל״א:ל״ט) אם לא הפרשתי מעשר עני, והוא שיש לו הכרה לעני שמצדו אין לו רק הקריאה והרצון, והארץ ומלואה לה' הוא, ומבלעדי רצון השי"ת לא יוכל ליהנות משום טובה, לכן הוא נקרא בעליה, כי מי שיש לו הטובה בידו אין לו כח הקריאה והתפלה וממילא אין לו עוד עיקר הטובה, אכן העני שאין לו רק הקריאה והתפלה ממילא הוא בעל הטובה^קנג. ועיקר זו ההכרה הוא ביוסף הצדיק, שמצמצם כל טובה ומקשר אותה בשרשה, שמדתו נקרא (דברי הימים א כ״ט:י״א) כי כל בשמים ובארץ, ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא, ועי"ז הם צמיחת כל הטובות. וזהו שאמר פרעה ליוסף אין נבון וחכם כמוך, שהבין פרעה שיוסף הצדיק יעץ לו משרשו שהוא מבורר בזו המדה, ואין בכח שום מצרי לקיים זה הפתרון שהתבואה תתקיים ולא תתעפש אם לא ע"י יוסף בעצמו, כי להם לא היה מזו המדה בשרש, והא ראיה שמה שאצרו המצרים תבואה הרקיבה ומה שיוסף הצדיק הטמין נתקיים^קנד. וזו העצה טוב לו לכל אדם בשרש חייו להתנהג במדת יוסף הצדיק, שזה הוא יסוד האדם וכל כח הולדה הוא מזה המקום. ואם יצמצם אדם את עצמו בזה האבר, אזי הוא בבחינת קודש, שמורה על חיים, ויבנה מזה בנין עדי עד. וכל מקום שמצמצם עצמו נקרא קודש, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (מדרש רבה קדושים כד). ואם יתפשט אדם בזה האבר אזי יתהפך מקודש לקָדֵש, שמורה על אפיסת החיים, שמפזר כח הקדושה^קנה. וכאשר בא יעקב אבינו ע"ה למצרים לא היה רעב, היינו שנפש יעקב אבינו רואה תמיד נכחו מפורש הנהגת השם יתברך, לזה לא היו צריכים עוד לצמצום^קנו: