Beit Yaakov on Torah, Miketz 38/בית יעקב על התורה·מקץ ל״ח

אויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו וגו' על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר על תחטאו בילד וגו'. והנה צריך להבין בדבר, היתכן זאת, שאחר שבאה להם הצרה שהצר להם עד מאד, חתה ראובן עוד גחלים על ראשם להקניטם במה שכבר עבר, ולהתפאר שרק הוא ראה את הנולד ולא הם. אבל הענין בזה הוא כן, אחר שנודע שהשנאה שהיה להשבטים על יוסף הוא בסבת מה שהביא דבתם רעה אל אביהם, שהוא היה הצדיק יסוד עולם אחד בתחתונים כגוונא דקוב"ה (כביכול) אחד בעליונים, ויען כי השבטים היו אז כמו כל הכלל ישראל, נחשב בעיניהם הוצאת דבתו לפני אביהם כמו שהוא עושה הפירוד בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכן דנו אותו להרגו, כי חשבוהו לפסולת ממטתו של יעקב אבינו ע"ה, כמו ישמעאל מאברהם ועשו מיצחק^קעו. ואחר האמת, אם לא היו מוצאים לו שום זכות והיו הורגים אותו, אז היה הקב"ה מסכים עמהם להיותם הכלל ישראל, והיה זאת כמו הסנהדרין שדנו איש אחד למיתה. אכן כאשר מצאו לו זכות ורחמו עליו, כי יהודה אמר מה בצע, והם כלם שמעו לו, מזה עצמו נתברר הדבר שהוא טוב, ורק האשם הוא בהם ושלא כדין רצו להרגו, וגם המכירה היתה שלא כדין. וזהו הדיוק בכתוב הזה, אבל אשמים אנחנו, היינו מאחר שרחמנו עליו ולא הרגנוהו, מזה מוכח שנמצא בו הטוב, אבל האשם הוא בנו שלא כדין אנחנו שנאנוהו ורצינו להרגו, ולכן חטאנו בודאי בזה שראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, היינו כי היה לנו להבין ולהשכיל תיכף אז בשעת מעשה כי נמצא בו דבר טוב, ממה שנמצא בלבנו רחמנות לרחם עליו. וע"ז הוסיף ראובן לאמר ואמר בי העון יותר מכם, יען אנכי הראשון הייתי שנתעורר בלבי החמלה עליו, באמרי אליכם אל תחטאו בילד, ולכן היה מהראוי לי לעורר אתכם על זה ולהבינכם כי בטח נמצא בו דבר טוב, ועתה כאשר נתברר לגמרי לטוב, לכן גם דמו הנה נדרש: