Beit Yaakov on Torah, Noach 18/בית יעקב על התורה·נח י״ח

אעשה לך תבת עצי גפר וגו'. ענין עצה הזאת הוא כדאיתא בזוה"ק נח (סח.) ר"ח פתח ואמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו וגו'. ת"ח כד בר נש חטי קמי מאריה ואמשיך גרמיה לאתכסייא קוב"ה עביד ביה דינא באתגליא וכד בר נש אדכי גרמיה קוב"ה בעי לאסתרא ליה דלא יתחזי ביום אף וכדכתיב (ישעיהו כ״ו:כ׳) חבי כמעט רגע עד יעבר זעם. הענין הוא כמ"ש אאמו"ר זללה"ה שאם יחפוץ האדם להסתיר עונו מפניו ושוכח את אשר עות, אזי השי"ת מזכירו ומגלה עונו שעושה בו דין לעיני הכל, וכדכתיב (בראשית ב) ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים בתוך עץ הגן ואמר לו השי"ת איכה. ולהיפוך אם האדם זוכר עונו ומקיים וחטאתי נגדי תמיד, אזי הש"י עושה עצמו שוכח ואינו מביט באותו חטא כלל, כדכתיב (איוב י״א:י״א) וירא און ולא יתבונן. וכדאיתא בירושלמי ר"ה (פ"א ה"ג) ואין הקב"ה רואה את הנולד ומשני וירא און ולא יתבונן בשבילכם נעשיתי שכחן. ובירושלמי פאה (פ"א ה"א) נושא עון נשוא עון לשון שכחה, כי כן התנהגות דרכי הש"י עם האדם לאמר, אם שכחת את עונך אני זוכר ואם אתה זוכר אני שוכח. וכדאיתא בזוה"ק ויקרא (כג:) דתנינן בשעתא דבר נש חב קמי קוב"ה ולא אשגח בחטאו ואשדי ליה בתר כתפוי כדין פקיד מלכא ואמר לא הודע אליו חטאתו אשר חטא, אושיט דינא עליה ואודע עליו חובא דהא מאן דלביה גס ביה חטי ואינשי חטאיה ולא אשגח, קוב"ה זמין לקבליה ופקיד לאודעא ההוא חובא בגין דלא יתנשי מניה. והכי אשכחנא בדוד דכיון דעבד ההוא עובדא דבת שבע ולא אשגח בה, א"ל קוב"ה את אנשית לה אנא אדכרנא לך, מיד מה כתיב (שמואל ב י״ב:ז׳) אתה האיש כה אמר ה', אתה האיש דאנשית לה ובמה אודע ליה בדינא:

בולכן עיקר ההגנה להסתיר עצמו מפני הזעם הוא, כשיכיר לעצמו שאין לו שום רכוש מה, ומתבונן בשפלות ערכו שהוא כאין, וע"י שאדם זוכר מהותו וחטאתו נגדו תמיד, השי"ת מנהג נגדו מדה במדה ומשליך במצולות ים כל חטאתיו, וכמ"ש בש"ס (ברכות יז.) ונפשי כעפר לכל תהיה, ואז אין להרע שום שליטה עליו, כדכתיב (איוב מ״א:כ״ו) הוא מלך על כל בני שחץ. שעל המתגאה בצדקתו ואומר כחי ועוצם ידי אזי הקב"ה מזכיר עונותיו ומודע ליה בדינא. וז"ל הזוה"ק (נח סח.) וכד בר נש אדכי קמי קוב"ה בעי לאסתרא ליה דלא יתחזי ביום אף ה'. היינו שצריך לאחוז אז בצמצומים גדולים לבטל כל כח הפעולה שלו^צג. כי עיקר ההגנה שהאדם מוקף ביום זעם הוא ממצות לא תעשה, שממצוות עשה שהאדם מקיים בקום ועשה מזה קונה האדם אור פנימי וקדושה בגופו ובנפשו, אבל ממצות לא תעשה שהוא בשב ואל תעשה, אין להאדם מזה קנין עצמי בנפש, רק שמקבל מזה אור המקיף והגנה מבחוץ נגד הרע^צד. ואף כי לעיני האדם ידמה שהאור פנימי מהמצוות עשה יש בו יקרות יותר מהאור מקיף שע"י מצוות לא תעשה. אבל בשורש הוא להיפוך, שלעתיד יחזיר השי"ת קנין וקדושה קבועה לעומת כל הסבלנות שסבלו בעוה"ז מהצמצום שיש במצות לא תעשה, יען אשר הכיר האדם שכל הדברים הנאסרים בעוה"ז הם חלקו של השי"ת, ולכך נאסרו להאדם, כי אין בכח השגתו לקבל עדיין אור הנעלם בהם למעלה מהשגת שכל אנושי, ועי"ז מדת הדין נותן שלעתיד יחזיר השי"ת כל האיסורים בקנין, וכדאיתא (תהילים קמו) ה' מתיר אסורים, מתיר איסורים, כי כל האיסורים מורים שהאדם אסור וקשור שאינו יכול לקבל ממקום הזה, שבקבלתו ימשוך גופו להסתר גדול, ונמצא שממצות ל"ת קונה האדם קנין עדי עד:

גוכן הוא בכל הענינים, כמו בקרבנות יש עולה ושלמים, שבשלמים יש חלק לבעלים ולכהן וקונה מזה אור פנימי, אבל עולה כולה לגבוה ואין בזה להבעלים שום הנאה וקבלת קדושה רק אור מקיף^צה. ובכל זאת יש בעולה קדושה יתירה מבשלמים, לפי שהאור מקיף הוא יותר נעלה מאור פנימי. וכמו שנראה ג"כ על הלבוש בקבלת טובות עוה"ז, שהנאת אכילה הוא לבוש לאור פנימי, והנאת דירה הוא לבוש לאור מקיף שאין בו להגוף הנאה עצמית, רק לפי שאי אפשר לו לדור ולאכול בחוץ, ואעפ"כ נראה שהנאת אכילה הוא הנאה שלפי שעה, והנאת דירה, אף שהוא הנאה שמחוץ לגוף יש בה הנאה והגנה קבועה לדורות^צו. וכמו כן הם אורות המקיפים נגד אורות הפנימים שהם הגנה להאדם מרע וקיימים לעולמי עד. וזה ענין ההסתרה בתיבה, שנתן השי"ת הגנה לנח בשביל שנקרא צדיק, יען אשר אחז דרכו בצמצומים גדולים, נעשה לו מזה אור מקיף והגנה מרחוק שלא יגיעו המים אליו, והוא מדה במדה, כי במה שהאדם מצמצם עצמו עושה חלל בינו לבין הדבר שהוא נגד רצון השי"ת, שמראה שלא יוכל לקרב אצלו ולקבלו, מזה הוא קונה אור מקיף והגנה מרחוק שיהיה חלל בינו לבין הרע. ובהיפוך מי שהולך בשרירות לבו הרע ומתפשט עצמו בטובות עוה"ז כאוות נפשו, אף כי נדמה לעין שעושה חיבור במה שמקבלו בתוכו ובפנימיותיו, אבל בשורש כשמקרב איזה איסור הוא עושה חלל בינו לבין השי"ת. וכדאיתא בתיקונים (תיקון ל) ובהקדמת הזוה"ק (ו.) מאי מחלליה מאן דעאל לנו חלל דעיגולא וריבועא וכו'. וזה דאיתא בזוה"ק (נח נט:) מאן תיבה דא ארון הברית, היינו שהתיבה היתה הגנה כמו ארון הברית שנכרתו לפניו מי הירדן, כדכתיב (יהושע ג׳:י״א) הנה ארון הברית עובר לפניכם בירדן ויעמדו המים וגו'. שתלה הכתוב כריתת המים בארון ולא בלוחות שבתוכו, ומשום שהלוחות והתורה הם אורות פנימים רומזים למ"ע, והארון הוא בבחינת אור מקיף ורומז למל"ת, ומצד הארון דוקא נכרתו מי הירדן מפניהם. וכן בארונו של יוסף איתא בילקוט שמעוני (רמז תתע"ג ח"ב) הים ראה וינוס (תהילים קי״ד:ג׳) מה ראה, ארונו של יוסף ראה יורד לים וכו'. תלה מנוסת המים בארון ולא בזכותו של יוסף עצמו שהיה בארון, היינו משום שהארון אור מקיף והמונח בארון אור פנימי, וז"ש ארונו של יוסף ראה, היינו כי יוסף הצדיק נקרא רזא דברית, שהיה מרחיק עצמן מאשת פוטיפר. אף שבשורש היה לה שייכות אצלו שהרי נשא בתה ומזה נמשך לו החשק אליה, ואעפ"כ צמצם עצמו שלא להתחבר איתה^צז, וקבל מזה אור מקיף להגן בעדו, שהוא אור מקיף שרומז למצוות לא תעשה. וכן היה ענין התיבה, שמצד שנקרא נח איש צדיק זכה לתיבה שתגן בעדו מרחוק ע"ד אור מקיף^צח, וזה רמז רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בשם רבי יהודה בר אילעי (פסחים קיד.) פחות ממיכלך וממשתך ותוסיף על דירתך: