Beit Yaakov on Torah, Noach 38/בית יעקב על התורה·נח ל״ח

אעוד כל ימי הארץ זרע וקציר. זה מרמז שכפי ערך הצמצום שיעמיד האדם כלי לקבל שפע מאת השי"ת כה ירד לו השפעה^קמט. שכנגד שכר האמונה שהיה לו להאדם וזרע כן יקבל קציר, וכן יום ולילה היינו, לעומת הסבלנות מהצמצום שסבל בלילה, היינו בעת ההסתר, כן יזכה לתקיפות שיאיר לו ביום, ולא יהיה עוד מעתה מקום לקבל טובה בהתפשטות בלי צמצום וסבלנות מקודם. כמו שהיה לפני המבול שהיו זורעים פעם אחת לשלשים שנה כדאיתא במדרש שהצמצום היה מעט מזעיר, וקבלת הטובה היה במדה גדולה והתפשטות רב, לפי שאז הראה השי"ת להבריאה פנים שוחקות ומאירות, וטעו הברואים וסברו שלא יפסוק מהם שפעת הטובה לעולם, והתפשטו יותר מדאי. אבל נח בחכמתו שהיתה לו מאת השי"ת, הבין שיש מדת משפט בעולם, וכל מה שיקבל אדם טובה מתחלה ינוכה לו מחשבונו לבסוף, ותפסק הטובה לבסוף בבת אחת, ולא ישאר לו הויה וחיים כלל אח"כ בעת החשך, שאצל השי"ת החטא והעונש אינם שני דברים, רק שניהם נסתעפים מאת האדם עצמו, שמי שלא הכין בע"ש אין לו מה לאכול בשבת. וכמו שנזכר בזוה"ק (בשלח נא:) עפ"י משל למלכא דאיהו שלים מכל, מהו אורחא דההוא מלכא אנפוי נהירין כשמשא תדיר בגין דאיהו שלים וכד דאין דאין לטב ודאין לביש, ועל דא בעי לאסתמרא מניה. מאן דאיהו טפשא, חמי אנפוי דמלכא נהירין ולא אסתמר מניה, ומאן דאיהו חכימא, אע"ג דחמי אנפוי נהירין דמלכא אמר מלכא ודאי שלים איהו שלים הוא מכולא אנא חמי דבההוא נהירו דינא יתיב אע"ג דלא אתחזי, דאי לאו הכי לא יהא מלכא שלים, ועל דא בעי לאסתמרא, כך קוב"ה הוא שלים תדיר בהאי גוונא ובהאי גוונא אבל לא אתחזי אלא בנהירו דאנפין. ובג"כ אינון טפשין חייבין לא אסתמרו מניה, אינון חכימין זכאין אמרן מלכא שלים אע"ג דאנפוי אתחזין נהירין דינא אתכסייא בגוויה, בגין כך בעי לאסתמרא מניה. ולזאת עיקר עצה היעוצה לו להאדם לכלול גבולי הזמן אחד בחבירו, לצמצם עצמו מהטובה בעת שהמלך עומד בפנים מאירות ושוחקות, ולהשאיר לעצמו מימי הטובה על ימי הרעה^קנ:

בוכמו שעשה יוסף הצדיק, כדכתיב (בראשית כא) וחמש את ארץ מצרים וגו' שלא יתפשטו בהטובה בשנות השובע, פן לא ישאר להם חיים כשתפסק הטובה והשובע. והראה להם שיש לדאוג בעת השובע על עת הרעב הבא אחריו. וז"ש במדרש תנחומא (נח) נח איש צדיק שזן ופרנס וכן יוסף הצדיק זן ופרנס, דהיינו ששניהם הראו דרך זה שיש להכין מימי השובע לימות הרעב, כי מי שמתפשט עצמו בעת הטובה, נגד זה בעת שהשי"ת מסתיר פניו לא נשאר לו הויה^קנא. אכן בנח כיון שלא היה נקי רק צדיק, היינו שלא היה הצמצום לכבוד שמים, אך מצד שהיה מדוגל בדרך ארץ שאמר שאין כדאי להאדם להתפשט בחיים שהם לפי שעה, לכן קנה רק לעצמו חיי עולם, כמו דאיתא במדרש רבה (נח פ' ל) פרי צדיק עץ חיים זה נח, שאף שהיה רק צדיק ולא נקי עכ"ז זכה להתדבק בעץ החיים, וע"כ נקרא נח מלשון נייחא לעולם. אבל לבניו ולזרעו אחריו לא קנה רק חיים על ששת אלפים שנה. לעומת הששה זמנים שפרט הכתוב כאן, עוד כל ימי הארץ וכו'. ועיקר הצמצום לכבוד השי"ת התחיל מאאע"ה ואילך^קנב, כמו שנאמר ביוסף הצדיק, וחמש את ארץ מצרים, שבזה למד דעת התכללות הזמנים ע"י עבודה, על דרך שאמרו חכמינו ז"ל (עבודה זרה ג.) מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, כי עוה"ז נקרא ערב שבת (רות רבה פרשה ג) והוא נגד שני השובע, שניתן רשות להאדם שידמה לו שהוא הבעה"ב ויוכל להתפשט בכל תאות לבו. אך לעומת זה לא יתן לו השי"ת מקום השארה בעוה"ב שהוא נגד שבת ושני הרעב, והעצה היעוצה הוא רק שיצמצם האדם את עצמו בשנות השבע שבעוה"ז, שעי"ז קונה השארה לעולמי עד^קנג. ובשביל זה קנה אאע"ה לו ולזרעו אחריו חיי עולם וקנין עדי עד: