Beit Yaakov on Torah, Noach 6/בית יעקב על התורה·נח ו׳

אאלה תולדות נח וגו'. כתיב (משלי כ״ה:ב׳-ג׳) כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר, ובמדרש רבה (בראשית פ"ט) מתחלת הספר ועד כאן כבוד אלהים הוא הסתר דבר מכאן ואילך כבוד מלכים חקור דבר. היינו שפרשת מעשה בראשית, כבוד אלהים הוא מה שחלק השי"ת כח לכל בריה, וע"ז נאמר הסתר דבר. מטעם שאמרו בש"ס (חגיגה טז., ובב"ר פ"א) אין רצונו של מלך להזכיר שמו על האשפה. היינו שאם יעמיק האדם לחקור בענין זה יפלא מאד בעיניו, למה הושם חסרון זה בתולדה שיהא זקוק לברר עצמו בכמה יגיעות ועבודות, ומדוע לא נברא על תכלית השלמות הראוי לו, שלא יצטרך עוד לבירורים. ואף שבעומק יש בזה דרישת טוב מהשי"ת להיטיבו באחריתו, אבל כיון שבמקום הזה נראה לעיני האדם חסרון במעשה השי"ת, אין רצונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שיזכר שמו על האשפה, ולכן הסתר דבר שאין לאדם לראותו ולחקרו. אבל כבוד מלכים, היינו מה שהאדם מברר עצמו בכח בחירה ועבודה בקבלת עול מלכות שמים, ומאיר לעצמו להכיר כבוד שמים בכל עניני עוה"ז, ע"ז נאמר חקור דבר, שכל מה שיוכל לחקור ולהתבונן ולברר ביותר, איך שכל עניני עוה"ז הם לבושים לכבוד מלכותו יתברך, הוא מחויב להרחיב מלכות שמים גם בעוה"ז^מה:

בוזש"ה (משלי כה) שמים לרום, היינו יראת ה' טהורה. וארץ לעומק, היינו אהבת השי"ת, שאלו השנים יש להם גבול ושיעור. אבל לב מלכים, היינו עד כמה מסתעף דבר ה' ועד היכן יש לברר כבוד מלכותו בעוה"ז כפי הבינה אשר ניטע בלב האדם. לזה אין חקר וגבול, שגם בלבושים הרחוקים ביותר, אם יעמיק ויתבונן גם שם ימצא כבוד שמים. וכמו שדרשו בש"ס (שבת יא.) אם יהיו כל הימים דיו כו' אין מספיקים לכתוב חללה של רשות. מאי קראה ולב מלכים אין חקר. והיינו החלל הגדול של העולם שנראה לעיני האדם שיש מקום פנוי וריק מכבוד שמים. וזה נקרא חללה של רשות. והאדם צריך להכניס גם במקום הזה כבוד שמים, ולתלות החסרון בעצמו, שמה שנראה מקום פנוי וריק הוא מצד חסרון האדם, וכל מה שימצא בעצמו יותר בעל חסרון ימצא יותר כבוד שמים במקומות הנמוכים. וכדאיתא בירושלמי שבת (פ"א הלכה ד) כי לא דבר רק הוא, ואם דבר רק הוא, מכם, למה שאין אתם יגעים בה, ובזוה"ק (אמור צ:) ואת דכא ושפל רוח וההוא אתר שלים יתיר מכולא בגין דמאיך גרמיה בגין למשרי עליה גאותא דכולא גאותא עילאה. כי באמת כל מה שיתלה החסרון יותר בעצמו מתוך זה יכיר לשלול החסרון ממנו יתב', וכמו שנתבאר בדברינו על פסוק ומבשרי אחזה אלוה (איוב י״ט:כ״ו), שמהחסרונות שימצא האדם בנפשו, שע"ז מורה שם בשר, וכדאיתא בש"ס (סוטה ה.) בשר, ב'ושה ס'רוחה ר'מה. הוא יודע לשלול ביותר כל החסרונות משלמות הנהגת השם יתברך^מו:

גוהנה בהתחלת הבריאה השפיע השי"ת את חסדו בשפע גדול ובשטף רב, והתפשטו עצמם דורות הראשונים מאד, עד שאח"ז הוצרך להביא עליהם את המבול שהוא ג"כ לבוש למדת חסדו יתברך, וכמ"ש ויהי הגשם על הארץ, וכדפירש רש"י ז"ל שנקרא גשם שהתחיל ברחמים, שהגשם הוא רחמים, אך במבול היו בהפלג גדול שהיה למעלה מדעת האדם שאין בכח הבריאה לקבלו, כי הגביה השי"ת את מדותיו למעלה ראש וקמטו בלא עת, כדי שתקבע בה יראה שלא להתפשט עוד ביותר^מז. ויפלא ג"כ מדוע לא ברא השי"ת תיכף מתחלה את הבריאה על צד השלימות והיראה שנתחדשה אחר המבול. וע"ז אמרו במדרש (שם) מתחלת הספר ועד כאן הוא כבוד אלהים הסתר דבר. כי בשורש אותם הדורות לא נבראו מתחלתן רק לחיות חיי שעה בלבד, ואין להם תרעומות כלל על מה שקמטו בלא עת. שגם חיי שעה נחשב טובה וחסד גדול. ותכלית המכוון היה בהם שתתחזק הויית הבריאה ע"י כשלונם ביתר שאת. כי באמת היה להבריאה פחיתות וירידה במה שנבראת, לפי שקודם האצילות היתה כמוסה בעצמותו יתברך. ולכן היתה הבריאה חושקת כל שעה לחזור ולהתכלל במקורה. עד שהיה מהנקל שתחזור העולם לתהו ובהו כמו שהיתה מקדם. אכן מאחר שקלקלו הדורות ונכשלו במה שהתפשטו למאוד, אזי נתרצתה הבריאה להיות נשאר על עמדה בכדי לתקן את אשר עותה בקלקול הדורות הראשונים, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח נד.) מכאן אוליפנא דצדיקייא קדמאי אע"ג דאסתלקו בדרגין עילאין דלעילא ואתקשרו בצרורא דחיי זמינין כלהו לאחייא בגופא, ואי תימא הואיל ואתקשרו בצרורא דחיי ומתענגי בעינוגא עילאה אמאי יחות להון קוב"ה בארעא. פוק ואוליף מזימנא קדמאה, דכל אינון רוחין ונשמתין דהוו בדרגא עילאה דלעילא וקוב"ה אחית להו לארעא לתתא, כ"ש השתא דבעי קוב"ה לישרא לעקימא. שיש בזה תענוג להנשמה לתקן את אשר עותה לברר שלא עותה, ולכך חוזרת ויורדת שנית בתחיית המתים. אך רוח הבהמה שלא עותה אינה חוזרת עוד לחיות פעם שנית. וכמו כן כלל הבריאה חפצה לישרא עקימא אחר שנכשלו דורות הראשונים. ולכך נתרצתה הבריאה ונחה דעתה להיות עצם נפרד ממקורה, ונתחזקו היסודות ביתר שאת שלא יתמוטטו עוד מעתה. ועד"ש במדרש תהילים (מזמור פב) כל הנשמה תהלל יה, הנשמה הזו כל שעה היא עולה ויורדת ומבקשת לצאת מן האדם והאיך היא עומדת בתוכו, אלא הקב"ה מלא כל הארץ כבודו מניחה בגופו והיא באה לצאת ורואית את יוצרה וחוזרת לאחוריה. היינו שהנשמה חושקת כל שעה לחזור להמקור שנאצלה משם. וכשמראה לה השי"ת כי מלא כל הארץ כבודו אזי חוזרת להיות בזה העולם, לפי שמבחנת שיש בזה יקרות יותר להרחיב ולהגדיל את כבוד מלכותו גם בעולם הזה השפל, שהאור מוסתר והחושך גובר, וכדכתיב (ירמיהו ט״ו:י״ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. ועל כן חוזרת לאחוריה להתקיים עם הגוף, שעי"ז תוכל למצוא כבוד שמים גם בחשכת ההסתר שבעוה"ז, ויש לה נייחא ביותר להשאר בתוך הגוף^מח:

דוכן נעשה חיזוק בכלל הבריאה ע"י מה שנשאר יראה בלב הנשארים לתקן את כשלון הדורות שלפניהם לבל יתפשטו עוד, וחזר יסוד הויות העולם על עמדו שלא יתבטל עוד, לפי שיש להבריאה נייחא לתקן המעוות שנכשלה כבר ע"י התפשטות הדורות שלפני המבול. ועל שם זה נקרא שמו נח מלשון רוח חכמים נוחה הימנו, שאמרו (ב"מ מח.) על מי שמקיים דיבורו בדברים בעלמא, לפי שע"י נח נתקיימה הבריאה על עמדה, מפני שנחה דעתה להיות לה הוי' נפרדת בכדי שתתקן את הכשלון שנכשלו דורות הקודמים. והנה קודם המבול שלט שם הוי' ככתיבתו, שמורה על התפשטות אלהותו יתברך על כל בני עולם. ומזה נצמח תקיפות גדול בלב הדורות ההם, ודימו בנפשם כי רצונם הוא רצון השי"ת, ואחזו בזה את קצה האחרון להתפשט בזדון לבם בלי שום גבול ומעצור, ונח היה ראשון שהתחיל להשליט עליו השם אדנ"י שהוא נרתק לשם הוי', שמסתיר את התפשטות אלהותו יתברך, שילך האור בהדרגה ובסדר כפי המעשה והזכות של התחתונים, ונעשה נח מלומד ביראה לתקן את המכשול, והחל לצמצם עצמו לבל יתפשט בטובות עוה"ז כי אם בהדרגה וישוב הדעת ובדרך ארץ. והגמר היה אצל אברהם אע"ה. וכדאיתא בש"ס (ברכות ז:) מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר (בראשית ט״ו:ח׳) ויאמר אדני אלהים במה אדע כי אירשנה. והיינו בשם אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד ממש שהוא לשון אדנות, אבל בנח לא מצינו רק שם אדנות בקריאתו שהוא נרתק לשם הוי'^מט. כדכתיב (בראשית ט) ברוך ה' אלהי שם וכמו שכתבו שם רבותינו בעלי התוספות בזה^נ: