Beit Yaakov on Torah, Toldot 2/בית יעקב על התורה·תולדות ב׳

אואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. ובזוה"ק (תולדות קלד.) פתח ר' חייא ואמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו (תהלים קו) מולל היינו שמחלק כל דבר לחלקים דקים כדי שיוכל האדם להשיגו, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רמט.) מאי ימלל וכו' אוף הכא לאחזאה מלה קא אתיא, מי ימלל כדכתיב וקטפת מלילות, והפירוש שמחלק הדבר ומקטינו. והיינו דמייתי שם בזוה"ק (קלה.) דכתיב בשלמה (מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפים משל, כי משל הוא להקטין הדבר ולהביאו בגדר תפיסת שכל האדם. וזה היה חכמת שלמה המלך ע"ה לדבר על כל דבר שלשת אלפים משל. היינו להכניס הדבר שגבוה מאד לגבול תפיסת האדם. וזה היה מדת יצחק אבינו ע"ה לצמצם את עצמו בחושך שלא יקבל אור השי"ת בפעם אחת שלא יתבטל, כדי שיוכל לעמוד מפני האורה^ט. וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קלד:) ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא בבר נש דלא הוה לקבליה בריה בעלמא. כי השי"ת נתן כחות מדברי תורה אף בברואים, שבכל מדה שהבריאה נבראת ממנה יש לה כח גדול, כדכתיב (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. ואיתא על זה בש"ס (עירובין ק:) אמר ר' יוחנן אילמלי לא נתנה תורה היינו למדין גזל מנמלה ודרך ארץ מתרנגול, אלא שהם קבועים במדות שלא בדעת והשכל, ולאדם ניתן דעה שיוכל לכלול הכל ולהכניסו בתוכו ולעבוד בכחם את השי"ת^י. ולכן נתחלקו לכמה פרטי מדות ונסתרו בהסתרה גדולה, כדי שיוכל האדם להוציא האור מתוך החשך, וכל ההתחלקות הוא ממדת יצחק אבינו שהוא נותן גבולים והסתרות. שכל התחלקות הם מסטרא דגבורה. שביום שני נאמר (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ובזוה"ק (שלח קסא.) ילידי הענק מסטרא דגבורה וכו' תמן חמי פליגין סגיאין טמא וטהור אסור ומותר עונשין ואגרין. אלין אינון אורחא דאורייתא דקדוּקי אורייתא. ילידי הענק דאתילידו מסטרא דגבורה, וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קלה:) (שיר ד) מעין גנים באר מים חיים וכו' מעין גנים דא אברהם באר מים חיים דא יצחק ונוזלים מן לבנון דא יעקב, באר מים חיים דא יצחק, היינו דכתיב (חיי כה) וישב יצחק עם באר לחי ראי. מעין גנים זה אברהם, שממנו התחיל המעין להשפיע לעולם אור חסד השי"ת ממקור לעבודת השי"ת, שמראה שבכל דבר ודבר יש כבוד שמים, כדכתיב (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. באר מים חיים דא יצחק, כי באר היא כלי קיבול להחזיק המים שלא יתיישנו, כי יצחק היה אור חוזר שהכיר שאף בחשך יש אור. לכן היה זורע ומוסר הכל להשי"ת, וכל מה שסיגל היה מוסר להשי"ת. וזה נקרא זריעה כדי להוציא אור מתוך החשך. ולכן היה משיג בכל פעם צמיחת אור חדש, כי כלום אדם זורע סאה אלא להוציא כמה כורין, כדאיתא בש"ס (פסחים פז:). כי כל מה שהאדם מחזיר להשי"ת בזה מוסיף צמיחת השפעה חדשה^יא. ונוזלים מן לבנון זה יעקב אבינו, שהוא היה החיים שמחבר שתי המדות יחד:

בוהנה מדתו של יצחק אע"ה, לפי שהיה תמיד עוסק להאיר לתוך החשך, וכל מקום שהיה יותר בהסתר נכנס לבררו ע"י עבודתו, כי כל מה שמכוסה במכסה חשך יותר גדול, בזה נמצא אור יותר כשיתברר. ולכן כתיב, ויאהב יצחק את עשו, כיון שהוא היה בחשך, לכן אמר יצחק, בודאי נמצא בו אור גדול. כמו זית שהוא מר וקשה לשכחה, ושמן שיוצא ממנו הוא מלא אור וחכמה ומשיב את הלמוד, כדאיתא בש"ס (הוריות יג:) אמר ר' יוחנן כשם שהזית משכח את הלמוד של ע' שנה כך שמן זית משיב את הלמוד של ע' שנה. וזהו דאיתא בזוה"ק (וארא כג:) סתימו דעיינין חמי אספקלריא דנהרא. ולכן כתיב ביצחק ותכהין עיניו מראות, שהיה דרכו לברר אף במקום החושך. וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) יצחק אתחשך מסטרא דדרגא דיליה וכו' כדין אתאחיד ביה לילה ואתקיים ולחשך קרא לילה (בראשית א׳:ה׳) כי מדתו היה להפוך מחשך לאור. ולכן לא נאמר בו לשון תפלה רק ויעתר, וכדאיתא בש"ס (סוכה יד.) שמהפך מדת הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. וזש"ה (ישעיהו מ״ב:י״ט) מי עור כי אם עבדי וגו' מי עור כמשלם ועור כעבד ה'. כי העובד את השי"ת נכנס בכל מיני הסתרות להוציא יקר מזולל ואינו מביט לטובת נפשו כלל. וזה שנאמר בביאת רבקה ליצחק (חיי כד) ויצחק בא מבוא באר לחי ראי. שאז קבל אור ממקום גבוה מאד, בעת שלקח את רבקה מארם והוציאה מחשך לאור. וזה היה כונת יצחק שרצה לברך את עשו, וכדאיתא בזוה"ק (שם קמג.) בשעתא דאמר יצחק לעשו וצא השדה וצודה לי ציד"ה בה"א כיון דאמר לפני ה' אזדעזע כרסי יקרא דקב"ה וכו' ואמר אדוני אבי מו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"ב תולדות ד"ה ויהי כי) שכונה צידה בה"א הוא שמדת יצחק תהיה נצדת בברכה הזאת. שאף שמדת יצחק היה לברר כל דבר שיהיה מבורר בשעת מעשה, אכן כשרצה לברך את עשו היתה כונתו שיתאמץ עשו שישא חן בעיניו בעת הברכה, ועי"ז יסכים רצון השי"ת לברר את עשו בכלל^יב. ובאם יסכים השי"ת על מעשי עשו אז יהיו גדולים מאד, מאחר שמתוך ההסתר יוציא יקר, שגם שם נמצא רצון השי"ת וכבוד שמים^יג. וזה צידה בה"א, רומז על ה"א תתאה, שהוא מלכות שמים דלית לה עיינין בסוד עולמתא שפירתא דלית לה עיינין בזוה"ק (משפטים צה.). ויצחק היה רוצה לגלות לו את הקץ, היינו לראות שהכל הוא מהשי"ת, וממילא יוכל להגיע תיקון לכל דבר. שבאמת מצד השי"ת נברא הכל לתכלית הטוב, כדכתיב (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, ורק שהרשע בעצמו אין לו חלק בזה, שעושה מעשה אצטבע וקוף בעלמא, שהוא מצדו חפץ להרע. ולכן ילך לאבדון ולא ישאר לו שום חלק בהכבוד שמים שנתהווה ממנו כמו המן ופרעה^יד. אבל מצד השי"ת הכל נברא לתכלית הטוב:

גולפי שיצחק אע"ה היה מנוקה מכל נגיעה לעניני עוה"ז, לכן היה בכחו להפוך מחשך לאור, לפי שהקריב נפשו להשי"ת, כדאיתא בש"ס (שבת פט.) הא קריבית נפשי קדמך. וזה דאיתא בזוה"ק (שם) דאזדעזע כרסי יקרא דקב"ה אמרה ומה דיפוק חויא מאינון לווטין וישתאר יעקב בהו. כי אם היה השי"ת מתקן את מעשי עשו, להעיד עליהם שמאתו הם, היו מעשי עשו גדולים יותר, שמאחר שהשי"ת חותם עצמו ששוכן בכל מעשי האדם אפילו כשיעשה בזדון ג"כ הם מהשי"ת, א"כ כל המצמצם עצמו בעבודה ויראה נראה כממעט בכבוד שמים, שמצדו נראה שאין השי"ת שורה רק על המצמצם עצמו, אשר באמת זה רצון השי"ת שנתן כח בחירה לדעת האדם, ואינו נמצא רק כפי מה שהאדם מכין עצמו בעבודתו. וכדאיתא בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה (משלי ל״א:כ״ג) דא קב"ה דאיהו אתיידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכול לאתדבקא ברוחא דחכמתא^טו. ומסיים שם מאי שערים שאו שערי ראשיכם (תהילים כ״ד:ז׳) והיינו יראת שמים ועבודה. כי כן ברא השי"ת שיהיה קליפה סביב הקדושה, ובעתו תתבטל הקליפה, ויזרקו לקליפה ויברכו לצדיקא דעלמא (זוה"ק משפטים קח:) והפרי הוא רק יעקב אע"ה שמתנהג במשפט וכולל שתי המדות. וכדאיתא בזוה"ק (שמיני מ:) מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כ״ט:ד׳) מאן מלך דא קב"ה במשפט דא יעקב דאיהו כללא דאבהן וכו' ואיש תרומות דא עשו וכו' ואיש תרומות דלאו איהו משפט דהא תרומה אסתלקותא דרחמי וכו' ואי תימא הא דוד מלכא איש תרומה הוי אלא ברחמי, ולא עוד אלא דכתיב (ישעיהו נ״ה:ג׳) חסדי דוד הנאמנים וכו' כל יומוי דדוד מלכא הוה משתדל בגין דהאי תרומה יתקשר במשפט ויזדווגון כחדא בגין דיתקיים בארעא. כי מדת דוד המע"ה נקראת מלכות שמים דלית לה עיינין, כי היה נראה על הגוון שנאחז במדת אכזריות, וכדאיתא במדרש רבה (תודות פ' סג) כיון שראה שמואל את דוד אדמוני נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשו. אמר לו הקב"ה עם יפה עינים, עשו מדעת עצמו הוא הורג אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג. כי הסנהדרין אף כשהרגו את הנפש היו מלאים רחמנות שהתענו ביום המשפט כדאיתא בש"ס סנהדרין (סג), והיו מלאים רחמנות אף על הנהרג. ודוד המע"ה היה תמיד מברר את עצמו בעבודה שאף שלבו היה מלא חסד ורחמים היה עוסק תמיד שלא יהיה עליו שום קטרוג אף על לבושו החיצון, וזה שנאמר חסדי דוד הנאמנים. היינו שכל המסתכל בעניניו של דהמע"ה באמונה, היינו מי שירצה בטובת כנסת ישראל, יראה שאין שום קטרוג על דוד המע"ה, וגם על לבוש החיצון יתראה שהוא דבוק בהשי"ת^טז. וזה דאיתא בש"ס (ברכות נא.) בכוס של ברכה שצריך שיתן עיניו בו. ובזוה"ק (ויחי רנ.) כנסת ישראל כוס של ברכה אקרי ובכתבי האריז"ל (פרי עץ חיים שער השבת פ' טו) שכוס הוא רומז למדת מלכות שמים, וצריך להמשיך לה עיינין, כי כוס רומז להסתר, כמו שנזכר גבי יין יש שותהו וטוב לו ויש שותהו ורע לו (ברכות נז.) וכל דבר ספק והסתר צריך עבודה לברר שגם בזה נמצא כבוד שמים, ואף בתוך החשך יש אור^יז. וזה שמסייים שם, תלמיד חכם לעולם טוב לו. אבל עשו ששורש לבו הוא נסוג מהשי"ת, והוא כמו הקליפה שסביב הפרי, לכן יהיה לאפס ושממה: