Beit Yaakov on Torah, Toldot 4/בית יעקב על התורה·תולדות ד׳

אואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. בזוה"ק (תולדות קלד.) פתח ר' חייא ואמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו (תהלים קו) ת"ח כד בעא קוב"ה וכו' הוה מסתכל באורייתא וברא ליה וכו'. כד בעא קוב"ה למברי אדם אמרה תורה קמיה אי ב"נ יתברי ולבתר יחטי וכו' אמאי יהון עובדי ידך למגנא וכו' אמר לה קוב"ה הא אתקינת תשובה וכו' ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא וכו' ת"ח כתיב בשלמה (מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפי משל ויהי שירו חמשה ואלף וכו'. ומה שלמה דאיהו בשר ודם כך הוו במלוי מלין דאורייתא דקאמר קוב"ה על אחת כמה וכמה. הענין בזה, השי"ת ברא את האדם שיעסוק בד"ת, כי ד"ת הם כוללים הכל, והאדם הוא כולל מכל הנבראים, שאין בעולם שום בריה שאין באדם אבר כנגדן, וזהו מחמת שהאדם הוא קרוב אל המאציל לכן הוא כולל כל הנבראים. ומצינו במדרש (בראשית א) ישראל עלה במחשבה כדכתיב (הושע ט׳:י׳) כענבים במדבר מצאתי ישראל. מדבר, היינו קודם בריאת עולם, שאז היה השי"ת נקרא הוא^ל. והיינו שאז היתה הבריאה במצב עליון, שהיתה עדיין דבוקה במאצילה, ואח"כ התפשטה להיות בריה בפני עצמה, ובשבת הנבראים חוזרים להתכלל בהשי"ת ואינם יכולים להתפשט^לא. וזהו מדרגת יצחק, כי אות י' מורה על המקור שעלה במחשבה ובה נכללו האבות, כי איתא בזוה"ק (בלק רד.) יו"ד יש בה תלת נקודין ראש תוך סוף ובה נכלל השם הוי"ה ב"ה, כי יו"ד במלואה יו"ד וא"ו דלי"ת ואיתא בזוה"ק (משפטים קכג:) ה"א דל"ת הות וכשנתמלא הרצון נעשה ה"א. ונקודה קדמאה של היו"ד היא מדת יצחק, שאינו חפץ להשפיע רק דבוק בהמאציל. כדכתיב (בראשית כ״ה:י״א) וישב יצחק עם באר לחי ראי. ונקודה שניה היא מדת אאע"ה היינו אשר אהיה ואיתא בזוה"ק (אחרי דף סה:) אנא זמין לאולדא, שחפץ להשפיע ולפרסם אלהותו בעולם, שימצאו בעולם עוד ברואים שיכירו כבוד שמים^לב. ומדת יצחק הוא כדאיתא (אבות פ"ד מ"כ) הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, ולא להשפיע לזולתו רק להיות דבוק בהמאציל. ויעקב אבינו הוא נקודה האחרונה. היינו מלא השפעה, כי מטתו היתה שלמה, ולכן נקרא יעקב ישמיע כל תהלתו (זוהר תולדות קלה.). וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם. היינו שרצה לפרסם אורו של השי"ת. ולחשך קרא לילה זה יצחק, שאינו רוצה לפסוק מדביקתו רגע, ולכך אינו יכול להשפיע, כי בעת ההשפעה אז הוא נפרד מהמאציל וזהו באמת מדרגה גדולה. ולזה אף שיצחק היה הנקודה הקרובה להמאציל, וכן לעתיד איתא בזוה"ק (תולדות קלו.) ובכתבי האריז"ל (פרי עץ חיים שער ראש חדש פרק ג) ובש"ס (שבת פט:) שלעתיד יהיה יצחק אבינו ראש ההנהגה, ואעפ"כ בעולם הזה אברהם הוליד את יצחק, שמדת אברהם מנהיג ליצחק ומפתה אותו להטותו לדעתו, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח נד.) איך יהיה תחית המתים לעתיד לבא שתחפוץ הנפש לשוב אל הגוף, והשיב שהוא כל שכן מהתחלת הבריאה ע"ש. שבודאי נוח היה לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ומ"מ איתא בש"ס (ר"ה יא.) שכל הברואים לדעתן נבראו לצביונם נבראו, שהשי"ת היה מפתה להברואים עד שנתרצו להבראות^לג. וזהו מצד מדת אאע"ה. וכן היה הענין ביצחק אבינו שהשי"ת הטעה אותו מדעתו, ולפי דעתו היה חפץ לברך את עשו במשפט שהוא הבכור, ובירך את יעקב, ובאמת שאין השי"ת מטעה ח"ו לשום בריה, כי בודאי אף שמצד האדם נוח לו שלא נברא ולא יכנס לספיקות, אבל השי"ת יודע שיברר הכל לטובה, לכן מצדו ראוי להבראות. אבל באמת יצחק הוא הדעה הברורה מאד לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז), אבל מצד מדת יצחק אבינו יש ביטול לכל הברואים, ורק מצד אאע"ה יש הויה להברואים, כי על ידי הברואים יתפרסם כבוד שמים. ולזה לא אמרו בש"ס (עירובין יג:) טוב לו לאדם שלא נברא יותר משנברא אלא נוח לו. היינו מצד האדם הוא נוח לו שלא יחפוץ ליכנס בספיקות ובאחריות סכנה. אבל השי"ת שהוא צופה לטובה, בודאי כשברא את האדם ידע שבודאי ירויח בבריאתו ולא יפסיד ח"ו^לד. ולכן כתיב אברהם הוליד את יצחק, היינו שאברהם מפייס ומבטיח לנשמתו של יצחק אבינו ע"ה לירד לעוה"ז, ולא יירא משום דבר שבודאי יגמור לטוב: