Beit Yaakov on Torah, Toldot 43/בית יעקב על התורה·תולדות מ״ג

אויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. איתא במד"ר (תולדות סו) ויתן ויחזור ויתן, והיינו שזה רומז הוא"ו של ויתן, שהשי"ת נותן תמיד ועומד בתוך הנתינה, אבל לאומות נותן השי"ת בפעם אחת כדאיתא בזוה"ק (וישלח קע.) ואינו אדוק בשרשו. ולכן איתא בש"ס (ברכות נח.) הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו והרואה חכמי אוה"ע אומר ברוך שנתן מחכמתו לבריותיו, והיינו מפני שלעכו"ם נותן בפעם אחת כדאיתא בזוה"ק (שם), שלישראל נותן מעט מעט ולאוה"ע בבת אחת, שלישראל תמיד אוחז בידו ועומד באמצע ההשפעה^קסג. וכדאיתא במד"ר (בראשית יד) שמפני זה כלי זכוכית שנשברו יש להן תקנה מפני שעשוי בנפיחה, והיינו שעדיין מקושר בשרשו, והאדם נעשה גם כן בנפיחה, כדכתיב (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים, והיינו שיש עדיין עסק להאדם עם השי"ת, והשי"ת עדיין לא גמר הנתינה, אפילו בדבר שנדמה להאדם שיש לו מכבר, גם כן השי"ת עדיין נותן לו, כי באם נפסק חלילה רגע היה נפסק לגמרי רק השי"ת משפיע תמיד. ואף שהשי"ת נותנה על תנאי כדאיתא בזוה"ק (וישלח קסט.) שכל דברי הקב"ה על תנאי, אם ישמור האדם דרכי ה', מכל מקום זה הוא מאד יקר בעיני האדם כשעדיין אדוקה ההשפעה בשרשו. ולא כמו בשר ודם שנותן מתנה לחבירו נותנה לו בפעם אחת ואח"כ אין לו שום חיבור עמו, מאחר שהמתנה אינה מקושרת עוד עם הנותן. אבל השי"ת המתנה קשורה עמו תמיד ומשפיע תמיד בלי הפסק, והמתנה עצמה היא מקור הטובה. כמו שאצל התינוק שדי אמו הם מקור ההשפעה, וכל מה שמוצץ בו יותר מוצא בו טעם. ולכן הטובה היא יקרה כי כשההשפעה נפרדת מהשי"ת, אפילו אם היא יקרה מאד, מ"מ אינה מתקיימת, ובכל פעם היא הולכת ומתמעטת, כמו האילן כל זמן שיונק מן הארץ הולך וגדל, וכשנקצץ כל פעם מתיבש ביותר, כמו כן כל ההשפעות בעת שנפרדת מהשורש אינו נקרא חיים, כי עיקר החיים הוא מה שמחובר להשי"ת^קסד:

בוזה מרמז הוא"ו של ויתן כדאיתא במד"ר (תשא מז) הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה והיה משה אוחז בטפחיים והשכינה בטפחיים וטפחיים באמצע, והיינו שהשאיר עדיין השי"ת בידו כדי שיהיה לו חשק ורצון להשפיע עוד. ולכן המקבלים בעת שמקבלים השפעה צריך המקבל לצמצם קבלתו, ולא יתפשט עצמו במה שיש לו רק יצפה לעוד השפעה, וידע שהשי"ת עומד תמיד ומשפיע ויכול להשפיע לו עוד. ולכן בפרשת אמור (כג) כתיב מצות פאה בין פרשת המועדים, היינו כי במועדים משפיע השי"ת לישראל השפעה מרובה. וכן בפרשת ראה (טו) אחר פרשת שמיטה ויובל כתיב מצות צדקה, והיינו שאחר שמיטה ויובל מתחיל השי"ת להשפיע מחדש, ויכול המקבל בזמנים אלו להתפשט עצמו בקבלתו, וישכח לגמרי להשפיע לאחרים, לזה צוה השי"ת לזכור אז שהשי"ת יש לו עוד השפעה בלי גבול, ולא ישכח להשפיע לעניים, וישאיר מעט, ויהיה כמו זריעה חדשה, היינו שישאיר האהבה אצל השי"ת, שכל זמן שעדיין לא גמר הנתינה הוא בכח גדול, שהולך עם אהבת הנותן. ולכן בזה שיתן לעניים וישאיר האהבה אצל השי"ת, ויהיה השי"ת תמיד באהבה להשפיע, והיינו כי השי"ת נותן השפע כדי שביעה, ואם המקבל מקבלו בשלימות אזי נגמר השפעת השי"ת, אבל כשאין האדם משביע עצמו נמצא שהשי"ת לא נתן עדיין כמה שרצה ליתן, ונעשה מזה זריעה חדשה, ועי"ז צומח מחדש, ומזו הצמיחה צריך גם כן לעשות זריעה. ועי"ז הפאה שנותנים לעניים שנקראים עם ה', היינו שמניח מעט עדיין בידו של השי"ת^קסה. ולכן העכו"ם שמקבלים לגמרי נגמר מהם השפעת השי"ת, כדאיתא במד"ר (אמור פרשה כט) אומות שמכלים פאת שדותיהם וכו' אבל בישראל צריך עוד לסיים ההשפעה, וזה דכתיב (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כי אעשה כלה בכל הגוים ואתך לא אעשה כלה:

גמטל השמים ומשמני הארץ. היינו כמו טל השמים שהוא מבורר מאד שאינו בא מכח תפלת אדם, כמו שנתבאר במקומו בענין ברכת הטל^קסו, כמו כן יהיה משמני הארץ, שזה הוא עיקר העבודה של האבות, שמים התחתונים יהיו מלאים קדושה ומבוררין כמים העליונים, ובכאן יתאחדו יחד טל השמים ומשמני הארץ:

דורוב דגן. היינו מבורר ביותר, שדגן רומז על בירור מאד על ידי צמצומים רבים, כדאיתא בש"ס (ברכות מז:) האי אדגן, שנברר מתוכה הפסולת, והוא בחינת יצחק אבינו ע"ה, ומזה יש סבלנות מאד, ולזה כתיב ותירוש שיהיה נייחא ושמחה בשלימות^קסז: