Beit Yaakov on Torah, Toldot 49/בית יעקב על התורה·תולדות מ״ט

אואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. איתא בזוה"ק (תולדות קמו.) ת"ח כמה ברכאן אתברך יעקב, חד דאבוי ויתן לך האלהים, וחד דשכינתא דכתיב ויברך אלהים את יעקב, וחד ממלאך דכתיב ויברך אותו שם, וחד ברכה אחרא דברכיה ליה אבוה כד הוה אזיל לפדן ארם, דכתיב ואל שדי יברך אותך וכו'. אמר בחלשא מנייהו אשתמש השתא וכו', בזימנא דיתכנשון כל עממיא לאובדא בני מעלמא דכתיב (תהילים קי״ח:י׳) כל גוים סבבוני וגו' סבוני גם סבבוני וגו' סבוני כדבורים וגו' הא הכא תלתא לגבי תלתא דאשתארו, חד אינון דברכיה אבוי בקדמיתא ותרי דברכיה קוב"ה וכו' ותלת דברכיה מלאכא. הענין בזה, כי הברכות הראשונות רומזים על לעתיד, שאז ישארו כל הטובות אצל ישראל לבד^קפג, אבל השם שד"י רומז בעת הגלות שיצטרכו ישראל גבולים וצמצומים, כמו שאנו אומרים (בתפלת עלינו לשבח) לתקן עולם במלכות שדי, וכשתתוקן זאת תהיה הגאולה. ולפי הצמצומים שהאדם מצמצם עצמו בעוה"ז כן קונה טובה לעתיד, וכדכתיב (בהעלותך יא) כי הם זקני העם ושוטריו, כפי מה שרצו לסבול בעד ישראל כן השיגו אח"כ טובה. ולזה כתיב כאן השם אל שד"י כי שם א"ל רומז למדת החסד, וכמו שאמר יעקב (מקץ מג) ואל שדי יתן לכם רחמים, היינו כדאיתא במדרש תנחומא (מקץ) מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די. היינו שאינו רוצה לסבול יותר, כדאיתא בש"ס (ברכות ה:) חביבין עליך יסורין אמר ליה לא הן ולא שכרן יהב ליה ידא ואוקמיה, וזה רומז השם א"ל, שכפי רצון האדם לסבול שיוכל לומר לא הן ולא שכרן. ונגד כל הכינוים הוא יעקב ונגד שם יקו"ק הוא ישראל^קפד. ולעתיד יתוקן עולם במלכות שדי, ולכן איתא בזוה"ק (פנחס רנח.) שבמזוזה שם שד"י מלבר ושם הוי"ה מלגאו. והיינו שבעת הגלות נאמר ואל שדי, היינו שאפילו בעת ההסתר שיהיו בין השבעים אומות אעפ"כ יחזיק השי"ת בידם שלא יוכלו האומות לכלות את ישראל. וזהו מצד הצמצום שיש בישראל בעת שהם בגלות^קפה:

בוגם זה מורה השם שד"י על התקשרות קשר של קיימא שיש בין ישראל להשי"ת, ולכן בברית מילה גם כן כתיב השם שד"י^קפו, והיינו שאפילו בעת התגברות החשך והגלות, מ"מ יתן השי"ת בלב ישראל צפוי וקווי לישועת השי"ת שיפדה אותם, כדכתיב (ירמיה כו) לתת לכם אחרית ותקוה^קפז, ולכן כתיב כאן ויפרך וירבך, כי בעת ההסתר נתרבו נפשות, כמו אור השמש שהוא אור אחד וכשיתראה ע"י מסך יתראו אורות הרבה כפי מספר הנקבים שיש בהמסך, והיינו מחמת שנסתר אור המאחד כל האורות, כמו כן בעת ההסתר נתרבו נפשות. וכן בגלות מצרים נכנסו בשבעים נפשות ונתרבו לששים רבוא, ונתבאר במקומו:

גלתת לך את ארץ מגוריך, היינו יראה ופחד. היינו כי בעת ההסתר כל מה שהאדם סובל יותר קונה לעתיד קדושה יותר. והיינו כי כל הטובות של לעתיד נבנים עתה ע"י הצמצומים, וזהו לתקן עולם במלכות שדי, שכל התיקון יהיה ממה שכל אחד אמר בעוה"ז די היינו צמצום. וזה דכתיב (תהילים קמ״ז:ב׳) בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס, שעתה בזמן הגלות והפזור בונה השי"ת את הקדושה של ירושלים, שכפי מה שגדר וצמצם עצמו עתה כן יקנה קדושה וטוב לעתיד, וזה שאח"כ יהיה נדחי ישראל יכנס, כדאיתא בש"ס (ב"ב עה.) כל אחד נכוה מחופתו של חבירו. אבל לעת עתה סובל האדם מזה מאד, כי מי יאמר זכיתי לבי, והעוה"ז הוא אילנא דספיקא, לכן כתיב לתת לך את ארץ מגוריך, היינו ארץ היראה והפחד מזה אתה קונה קנין גמור, ושם נותן השי"ת טובה^קפח. וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות קמא.) ונחך ה' תמיד (ישעיה נח) דא תמיד של בין השמשות. שמרמז על בין השמשות שיש ספק, מבטיח הש"י שבכל הספיקות יש טובה ונייחא. ולכן השתמש יעקב בזו הברכה על הגלות, אבל אלו הג' טמנם על לעתיד, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמו.) דכתיב (תהילים קי״ח:י׳) ג' פעמים סבבוני, היינו דכתיב כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם, רומז על מלחמת גוג ומגוג. וסבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם, רומז על דכתיב (זכריה י״ב:ה׳) ואמרו אלופי יהודה בלבם אמצה לי יושבי ירושלים בה' צבאות אלהיהם. סבוני כדבורים דעכו כאש קוצים וגו', זהו נרמז כמו שהדבורה עוקצה לאחרים ודובשה לבעליה, כן לעתיד יכלו האומות והשי"ת ישפיע לישראל כל הטובות, וזהו ברכת ויתן לך: