Beit Yaakov on Torah, Vayechi 11/בית יעקב על התורה·ויחי י״א

אויחי יעקב וגו'. כתיב (ישעיה נד) אם תשיב משבת רגלך וגו'. רגלים רומזים לתחתית ושפל המדרגות והלבושים היותר מרוחקים, וזהו אם תשיב משבת רגלך. אם תשיב, היינו אם תסיר את העסקים מזה העולם מפני שבת, אז תבין בהרגלים של שבת כי יש רגלים דקדושה ג"כ כמו שבת, דמעלי שבתא הוא בחינת רגלים לשבתא דיומא. כי שבתא דיומא הוא שרש עונג העליון הנמצא בו, ושבת דמעלי שבתא מורה על הצמצומים הנראה בו כאן בזה העולם. אכן באמת יש לשניהם חבור גמור, כדאיתא בזוה"ק (הקדמה ה:) מאי את שבתותי תשמרו תרין, אלא שבת דמעלי שבתא ושבתא דיומא ממש לית לון פרודא. היינו שיכולין להרגיש גם בהצמצומים של שבת טעם מנועם המתיקות עונג עליון המאיר בשרשו. אבל בהרגלים דעניני עוה"ז, כגון כל עבודות והיגיעות של הארבעים מלאכות חסר אחת שמחשב במתניתין (שבת עג.) הזורע והחורש והקוצר והמעמר וכו', והם הכל מלאכות שהאדם מיגע ומטריח בלתי שום הנאה מהם בשעת מעשה, על דרך שאמרו חז"ל (ברכות נח.) כמה יגיעות יגע אדה"ר עד שמצא פת לאכול, וזאת היגיעה בשעת מעשה טרם שמשיג המכוון ממנה נחשבת רק רגלים, כי אין בה בעצמה שום הנאה, ואף כשמשיג האדם את ההנאה לאחר יגיעתו מ"מ הוא משולל חיבור מגוף הטובה ואין לו בה שום קנין. מה שאין כן בהקדושה, בזה מרגיש אדם גם בהרגלים, היינו אפילו בשעת היגיעה והטרדה, טעם ותענוג, כמו דאיתא בגמ' (סוטה לה.) הארון נושא את נושאיו^מט. ועל זה כתיב (משלי ג׳:י״ד) כי טוב סחרה מסחר כסף, היינו אף בשעה שמייגע עצמו וסוחר ומתעסק בהם, קודם שמגיע עדיין לגמר השגה, כדכתיב (משלי ד) סלסלה ותרוממך. סלסלה היא מלשון מסלסל בשערו, היינו אף בשעה שהאדם עדיין רק מסלסל ומסבב סביב הד"ת, טרם שמגיע להלכה ברורה, וזהו הסלסול נקרא פלפולא דאורייתא, מרגיש ג"כ האדם בזה טעם חיים^נ. ואחר שמשיג האדם הלכה ברורה בד"ת, ע"ז נאמר ומחרוץ תבואתה, היינו שיגיעתו עשה פירות שהשיג קנין בהקדושה ע"י היגיעה ובחינת הרגלים שהיה אצלו מקודם. כי הנה בזה העולם אין לנו מכל הקדושות רק בחינת הרגלים והצמצומים. אמנם ע"י אלו הצמצומים יכולין לטעום נועם המתיקות מהשרש העליון. כגון מקדושת שבת אין לנו בזה העולם רק הצמצום מכל הל"ט מלאכות, אכן באמת מרמזין אלו הצמצומים על העונג האמיתי שיהיה לעתיד. ולזה נמי חשיב שם במתניתין סדורי דפת ברישא ואח"כ סדורא דבגד, לרמז בזה כמו שאמרו ז"ל (כתובות קיא:) עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו'^נא:

בוקראת לשבת ענג. כמבואר בזוה"ק (בשלח מז.) מאי וקראת דיזמין אושפיזא לביתיה וכו' מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא וכו'. היינו, שענין קריאה מורה שיפנה את לבו מכל עסקיו, וכמבואר בזוה"ק (ויחי רלד:) ויקרא יעקב מאי קריאה הכא, אלא קריאה לקיימא דוכתייהו לקיימא לון לעילא ותתא ת"ח בכל אתר קריאה בהאי גוונא וכו' קראתי מצרה לי אל ה' הכי הוא ודאי לקשרא ולקיימא קיומא לעילא וכו'. היינו כשהאדם מבקש להתפלל צריך להתיצב נוכח השי"ת בהכרה מפורשת, ולקבוע בלבו שאין לו שום דרך להושע בלתי עזרתו יתברך. וזהו, וקראת לשבת עונג, כי שבת מבואר בזוה"ק (יתרו פח:) מאי שבת שמא דקוב"ה, היינו שיכיר האדם היטב שכל אלו הצמצומים המה משרש הרצון ית':

גוהאכלתיך נחלת יעקב אביך. וביארו ז"ל (שבת קיח:) כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנאמר, אז תתענג על ה' וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ וגו' כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וגו'. היינו, כי באברהם ויצחק היה הכל עדיין במדה ובגבול, שאמר לו הקב"ה לאברהם כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, היינו בזה המקום שאתה רואה כבוד שמים שם תוכל להכניס הארת מדתך, וכל מה שתמצא לעשות בכחך ולהתפשט שם אור עשה, אכן כל התפשטותו אינו אלא כפי הארת מדתו. וביצחק כתיב, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, ואל הוא לישנא דתקיפא כד"א (מלכים ב' כד) ואת אילי הארץ לקח, כדאיתא בגמ' (יבמות כא.), וזה מורה על כל מיני גדרים וצמצומים. אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וכו' נחלה בלי מצרים, היינו שאצלו התחיל שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, להורות שכל עומק המבוקש של ישראל אפילו בשעת ההסתר וההעלם הוא רק ה' אחד, כדכתיב גבי יעאע"ה (ויצא כח) והנה ה' נצב עליו, שאף בשעת שינה היה דבוק בהשי"ת. ועל זאת הדביקות והחבור רומז ויחי יעקב, כי אפילו שלא מדעתו, שהיה ישן ולא הכין עצמו, ראה שה' נצב עליו^נב:

דוזה רומז ויחי יעקב, ולפי הנראה היה צריך לכתוב ויחי ישראל, כי השם ישראל מורה על יותר שלמות מהשם יעקב, וכמו שמדייק בזה הזוה"ק (ויחי רכא:) התם בקיומיה יעקב והכא במיתתיה ישראל וכו' דהוה שלים יתיר ישראל מיעקב וכו'. היינו, כי השם ישראל מורה על כלל שרש הקדושה למעלה מגבול בחירת אדם באין סוף, והשם יעקב הוא פרט זעיר אנפין, שמורה על רגלים דקדושה בגבול בחירת אדם. אמנם, כפי מה שעובד אדם בזעיר אנפין ומצמצם עצמו בבחירתו, כך יש לו באמת חבור בהשרש למעלה מבחירתו, ולזה נמי, אף שגבי אאע"ה מצינו (ברכות יג.) הקורא לאברהם אברם עובר וכו' ואצל יעקב נאמר ג"כ לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל וגו'. מ"מ אמרו ז"ל (שם) לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. והוא, כי אין יתכן להגיע לשרש שם ישראל כי אם ע"י הבחירה, ועל זאת הבחירה רומז השם יעקב, וזאת הבחירה הוא בקביעות בלב ישראל מירושת אבות. כי מקדושת האבות נקבע בלב ישראל, רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים. והוא, כי מאאע"ה שהיה מדוגל מאד במדת החסד עד שנקרא אברהם אוהבי, והיה מאיר אצלו תמיד בבהירות עצום, הלא אב אחד לכלנו ואל אחד בראנו, ומזאת הבהירות נשאר בקביעות בלב ישראל לגמול חסד אחד עם חבירו, וכדכתיב (קדושים יט) ואהבת לרעך כמוך. ויצחק אבינו ע"ה שהיה מדתו מדת הגבורה, היה מדוגל מאד ביראה, שלא היה מפחד משום דבר כי אם לפני השי"ת, כדכתיב ופחד יצחק, אשר בסבת זה לא רצה לקבל שום טובה מעוה"ז, אבל השיב הכל להשי"ת, שזה נקרא זריעה, כדכתיב (תולדות כו) ויזרע יצחק, כי זאת נחשב לו לעיקר הבטוחות במה שהפקיד הכל אצל השי"ת, וכדאיתא בירושלמי ובמדרש (תהילים מזמור יט) עדות ה' נאמנה זה סדר זרעים שמאמין בחיי עולם וזורע^נג. ומזה הבהירות של יצחק נקבע בלב ישראל הבושה האמיתית, היינו היראה מפני השי"ת ולא הבושה בפני בני אדם, אבל גם בינו לבין עצמו יבוש האיש הישראלי לעשות שלא כרצון השי"ת, וכמאמרם ז"ל (נדרים כ.) למען תהיה יראתו על פניכם זו הבושה, ומכנים חכמינו ז"ל זאת היראה בשם בושה, להורות שיש בלב ישראל בקביעות גמור מורא שמים כמורא בשר ודם^נד:

הומהבהירות של יעקב אבינו ע"ה שהיה כלול משניהם, נשאר בלב ישראל בקביעות כח הבחירה, שיהיה בכחם להמשך בבחירתם אחר רצון השי"ת בכל ההפכיים לבלתי ישתקעו בשום מדה. וזאת הבחירה הוא עיקר הויית הבריאה, ונקרא הבחירה רחמנים, מלשון פטר רחם, שיוצא הולד מן האם להויה בפני עצמה, כך ע"י הבחירה נדמה להבריאה שיש לה הויה בפני עצמה. וכן נאמר על הבריאה בכלל (תהילים כה) זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, כי כל הוית הבריאה נמשך מרחמנותו ית', שצמצם גודל אור עצמותו ית' כדי שיהיה מקום להבריאה עם הויה ובחירה בפני עצמה^נה, הרי שהבחירה שחלק השי"ת בכח הבריאה נקרא רחמיך, לזה נקרא הבחירה הנקבע בישראל מקדושת יעאע"ה רחמנים, וע"ז כתיב (האזינו לב) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכו:) ובתרגום יונתן (האזינו) על פסוק כי חלק ה' עמו, שנטל השי"ת את יעקב לחלקו, וכל העמים עובדי עכו"ם חלק אותם תחת השרים של מעלה, ואף שבמקומם הרמתה עומדים אותם השרים בגודל בהירות ומכירים היטב שכל שפע הוייתם הוא רק מהשי"ת, אמנם שאין בכחם להטעים מזאת הבהירות להאומה המקבלת מהם, כיון שאין לכל שר רק המדה שמדד לו השי"ת, וכל אחיזת האומה המקבלת ממנו הוא ג"כ רק בזאת המדה שעומד בה השר שלה, ואף שהשר עצמו עומד למעלה באותה המדה בבהירות עצום, אכן האומה המקבלת ממנו למטה עומדת בזאת המדה בעצמה בחשך גמור בגודל התפשטות, ההיפך ממש מהבהירות של השר שלה, ולכן אין בכח השר שלה לצמצם את אור קדושתו ולחבר עצמו עם האומה המקבלת ממנו, להופיע בהם אור ובינה, מאחר שאין לו מצדו רק מה שמדד לו השי"ת, ולכך בעודה בכפו יבלענה, שכל מי שמחזיק במה שאינו שלו ממהר לקחתה, שירא שמא יחטפוהו ממנו, כך השר ירא לצמצם קדושתו ולחבר אורו להאומה המקבלת ממנו, אולי יגרע קדושתו מסבת גודל התפשטותם. אבל ישראל שהם חלק ה' עמו, והוא ית' שהכל שלו כל יכול לצמצם גודל אורו, ומלמד תמיד בינה לעמו ישראל שילכו בברורי בחירתם הטובה, וממילא מאחר שישראל הם חלקו ית', לכך נמי יכולים ישראל לצמצם עצמם ולהתמשך אחריו ית'. וזהו, יעקב חבל נחלתו (האזינו לב) כי יש להם קו וחבור עד השי"ת, וכפי שיעלה הרצון בכל רגע כן אחריו ירוצו. והיינו כמו שהשי"ת מצמצם אור עצמותו ית', כדאיתא בהאר"י הק' זצללה"ה (עץ החיים שער א ענף א – ב) כדי שיהיה מקום לבחירה, שמסבתה יהיה להשי"ת חבור עם הבריאה, כך מצמצמים ישראל ג"כ עצמם בבחירתם, כדי שיהיה להם חבור עם השי"ת, וזה החבור נקרא חבל נחלתו, כמו חבל המחבר ממטה למעלה^נו:

ווזהו ויחי יעקב, ויחי מורה על החבור עם השי"ת, כי זה החבור הוא עיקר החיים. יעקב מורה על בחירה, היינו מי שיש בו כח הבחירה לצמצם עצמו לבלתי ישתקע בשום מדה, זה יש לו חבור גמור עם השי"ת. ואף שהבחירה בעצמה הוא בגבול, כי כל בחירתו של אדם הוא רק כפי הדעת שלו, ומה נחשב הדעת של האדם הלא מצער הוא, כמאמר הנביא (עמוס ז׳:ב׳) מי יקום יעקב כי קטן הוא. אמנם באמת זה החבור שמשיג האדם ע"י הצמצום שבבחירתו הוא למעלה הרבה מגבול הבחירה של האדם, כי זה החבור הוא בלי גבול ואין סוף בשרש העליון ית'. וע"ז מורה השם ישראל, כמבואר בזוה"ק (וישלח קעו.) ששם ישראל מורה שכל השבטים המה מסודרים בשלמות, היינו שנכללים בשרש רצון העליון ית', אף בזה המקום שאין בכח בחירתם להגיע שם הוא ג"כ מלא חיים, וכדאיתא בגמרא (פסחים נו.) ויקרא יעקב אל בניו וגו' שמא יש ח"ו פסול וכו' אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אמרו לו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. היינו שאמרו לו, כמו שאין בלבך אלא אחד, שהצמצום מהבחירה יש לה חבור בשרש אחדותו ית'. ועל זה החבור רמזו ז"ל (תענית ה.) יעקב אבינו לא מת, כי מי שדבוק בשורש אחדותו ית' לא יתכן מצדו שום העדר, כי מאי נפקא מיניה אצלו מזה העולם לעולם העליון^נז, כך אין בלבנו אלא אחד, היינו שעד היכן שידנו מגעת אנו הולכים בבחירה. ובזה המקום שאין כח הבחירה שלנו מגעת לברר, שם אנו קשורים בשרש אחדותו ית' למעלה מגבול הבחירה. מיד פתח יעקב ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וזהו יחודא תתאה, שמורה על התלבשות האור אחדותו ית', היינו, כי מי שדבוק באחדותו ית' בו חפץ השי"ת אפילו בהתפשטות הלבושים שלו גם כן^נח: