Beit Yaakov on Torah, Vayechi 17/בית יעקב על התורה·ויחי י״ז

אויקרבו ימי ישראל למות וגו'. איתא בזוה"ק (ויחי רכא:) התם בקיומיה יעקב והכא במיתתיה ישראל דכתיב ויקרבו ימי ישראל. אמר ר' יוסי הכי הוא ודאי דהא לא כתיב ויקרב יום ישראל אלא ימי וכי בכמה יומי מית בר נש והא בשעתא חדא ברגעא חדא מית ונפיק מעלמא, אלא הכי תאנא, כד קב"ה בעי לאתבה רוחיה ליה כל אינון יומין דקאים בר נש בהאי עלמא אתפקדן קמיה ועאלין בחושבנא וכו' זכאה חולקיה דההוא בר נש דיומוי אתקריבו גבי מלכא בלא כסופא ולא דחי יומא מינייהו לבר דישכח בההוא יומא דאתעביד ביה חובה וכו'. היינו, כי קודם הסתלקות האדם עומדים לפניו כל הימים מימי חייו, וזהו כדאיתא במדרש רבה (בראשית סב) אימתי הקב"ה מראה להם שכרן שהוא מתוקן להם סמוך למיתתן, ואותן הימים שיש להאדם בושה מהם נחסר להאדם אותן הימים מימי חייו. אבל ביום האחרון של יעקב אבינו ע"ה היו עומדים לפניו כל הימים מימי חייו בלא כסופא כלל, וזהו דכתיב, ויקרבו ימי ישראל וגו', היינו שלא היה חסר לו אפילו יום אחד^פד. והענין הוא, כי עיקר הרכוש של האדם לעתיד אינו אלא מה שצמצם את עצמו בעת שהיה בחשך, היינו שדבר זה היה ירא לעשות, ואף הדבר שהיה עושה היה עושה ביראה, זה הצמצום נשאר לו להאדם שיהיה נקרא יגיע כפיו. כי זה הדבר שהאדם עושה מבורר באור, כגון שמניח תפילין ולובש ציצית, זאת הפעולה בעצמה אינו של האדם רק מה שהאיר לו השי"ת, וכל החלק שיש לו להאדם בה הוא רק בהצמצום שהיה לו בזה העולם על ידי זאת הפעולה, נמצא שרק מה שהאדם היה מצמצם עצמו זה נשאר לו להאדם לעולמי עד^פה. וזה הצמצום נקרא שד"י. ולעתיד ימלא הקב"ה לאותן הצמצומים וימשוך לתוכן כל מיני טובות. כי באמת נכללים בהשם שד"י כל מיני טובות, ורמזו ז"ל זאת בגמ' (תענית ט.) והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג׳:י׳) אמר רמי בר חמא אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. והנה ביום האחרון של האדם אז מאירין לפניו כל סדר מעשיו שפעל ועשה כל ימי חייו, ומי שאין כל הימים שלו בשלמות יש לו בושה ממקצת ימים נמצא שחסר לו כמה ימים מימי חייו, אבל ביעקב אבינו ע"ה כתיב ויקרבו ימי ישראל, להורות שכל הימים שלו היו בשלמות הגמור. ולזה נמי נקרא במיתתיה ישראל, שמורה על תכלית השלמות, היינו שהיה יכול להעלות עם כל הימים שלו, וכמבואר (שם בזוהר ויחי רכב.) והכא ויקרבו ימי ישראל ודאי בלא כסופא בשלמותא בחדוותא שלים, ובגיני כך ימי ישראל וכו' אית זכאה דאתפקדן יומוי ורחיקין מקמי מלכא, ואית זכאה דכד מתפקדין יומוי קריבין וסמיכין למלכא ולא מתרחקין בלא כסופא עאלין וקריבין למלכא זכאה חולקהן, הה"ד ויקרבו ימי ישראל. היינו שהיה אצל יעקב אבינו הפקידה עם קריבת ימים, כי יש גם כן פקידה בלא קריבת ימים, וזהו כל ענין המיתה וההעדר הנמצא בעולם, שהנשמה מתעלה בעת פקידתה למעלה, והגוף אינו יכול להתעלות עם הנשמה לדבק במקום שרשה, מחמת שחסרים לו כמה ימים שהם רחוקים מאור, ומסבה זו מתבייש הגוף להסתכל באור ונשאר למטה. ופקידה עם קריבת ימים זה הוא ממש כמו קודם החטא של אדם הראשון, שאז לא היה שום דבר שלא יוכל להתנשא למעלה, והגוף היה יכול לילך בשוה עם הנפש בלי שום עיכוב, ע"כ לא היה אז שום העדר, כי רק אחר החטא נעשה אלו המדרגות, השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם (תהילים קט״ו:ט״ז) ונתהוו דברים שהם בהסתר, שאין האדם יכול להתנשא עמהם למעלה, ומזה נמשך כל ההעדר. אבל אצל יעקב אבינו היה פקידה עם קריבת ימים, היינו שהיה יכול להתנשא עם כל הימים, שלא היה חסר לו אפילו יום אחד מיום הולדו, והיה יכול להתנשא עמהם ועם כל פעולותיו, עד שהגוף שלו היה יכול להסתכל להאור בלא כסופא כמו הנפש ממש, ועל כן כתיב ויקרבו ימי ישראל: