Beit Yaakov on Torah, Vayechi 2/בית יעקב על התורה·ויחי ב׳

אויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. כתיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך וגו'. רגלך היינו תמכין דאורייתא, כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעא.) שרגלים הם תמכין דאורייתא, שהרגלים מטלטלין את האדם להוליכו ממקום למקום. וזהו, אם תשיב משבת רגלך, כי בעת שנותן הש"י השפעת אור הוא נותן רק חיים פשוטים בלי שום לבוש, לזה יקח האדם ג"כ אז בלי שום לבוש ולא ילביש אותם בעסקים קטנים. וזהו, עשות חפציך ביום קדשי, שלא יקטין האדם את עצמו לטרוד אז בעסקו. כי בשבת נותן הש"י השפעה כללית, היינו רק בחיים, שאין עוד שום גוון ניכר להאדם, אף שהש"י יודע באיזה לבוש יתלבש בימי החול, אך להאדם אינו ניכר עדיין, כי כל ההתלבשות האור במדות הוא אח"כ בששת ימי המעשה שהאור מתלבש בחכמה ובגבורה וכדומה, אבל בשבת, הוא רק אור בהיר בלי שום לבוש, כדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין וכל חד וחד יהיב מזונא לתתא. היינו כי מתחלה מברך יומין עלאין בלי שום לבוש, ואח"כ בא בהתלבשות יומין תתאין^י. וקראת לשבת ענג. מבואר בזוה"ק (בשלח מז.) וקראת לשבת מאי וקראת דיזמין ליה וכו' וקראת לשבת מבעוד יום וכו' היינו לא כן, שבשבת לא ילביש אותם בשום גוון ולבוש, אלא שגם מבעוד יום יפרוש מהם. ולקדוש ה' מכובד. מכובד מורה על לבושים כדאיתא בגמ' (שבת קיג.) דר' יוחנן קרי ליה למאניה מכבדותא. וזהו לקדוש ה' מכובד, היינו שיהיה ניכר גם בהלבושים של עוה"ז שהם רק לשם שמים. וכבדתו מעשות דרכיך. דרך מורה על טרדא כדאיתא בגמ' (ברכות יא.) כי דרך וכו' ע"ש. ועל זה כתיב וכבדתו מעשות דרכיך, היינו שלא יטריד את עצמו בשום דבר, רק שיהיה כלי מוכן לקבל השפעתו ית', ועל ידי זה, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, נחלה בלי מצרים, היינו שיוכל להתפשט בקדושה כמה שירצה:

בוזהו ויחי יעקב, וכמו שנתבאר במי השלוח הקדוש (ח"א פרשת ויחי ד"ה ויחי) שעל זה רומז המשנה (אבות פ"ג, מ"ז) אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה, כי בינה היינו הכללים של דברי תורה בטעמי הענינים, כמו שנמצא כמה פעמים בש"ס זה הכלל, ועל ידי הכלל נתבאר להאדם כמה פרטים. ודעת היינו הפרט, כי אין שום דבר יוצא לאור מבורר רק ע"י הכלל והפרט, והכלל צריך לפרט והפרט צריך להכלל. כענין הכלל שאמר הש"י אנכי ה' אלהיך, וזהו כלל, שאין שום דבר יוכל להעשות בלתי רצונו ית', אכן אם יאמר האדם מאחר שהש"י מנהיג כל דבר אם כן לפי זה הכלל אוכל לעשות כל מה שלבי חפץ, כי איך יוכל האדם לעשות הפך מרצונו ית', ולזה הכלל צריך לפרט. ונסמך לזה לא יהיה לך, וזהו פרט, היינו אם תקיים מצדך לשמור עצמך בבחירתך שלא תטה מרצון הש"י, אז תגיע לראות מאמר אנכי שהוא הכלל, כלומר אז יצא לך מבורר הכלל שה' הוא אלהיך. אף כאן ויחי הוא הכלל, שהוא שורש החיים בלי שום לבוש, כדאיתא בזוה"ק (ויחי ריא:) ויחי נבואתא דנחתא מאספקלריא דנהרא. היינו שיש לו בטחון גדול במבטח עוז מאורו ית' שיאיר לו שלא נעתק מרצון הש"י אף רגע אחד, ומבטח עוז בזה נקרא ויחי, כי דבר הקשור במקור שרשו זה הוא חי שאינו נפסד לעולם. וכמו שמצינו בלחם הפנים, לשום לחם חם ביום הלקחו (שמואל א כ״א:ז׳), מפני שהיה מונח לפני ה' סמוך להמקור השפע, לכן לא נפסד ולא נתיישן. כי כל דבר המתיישן ונפסד הוא רק מפני שנעתק מהמקור, ונדמה להבריאה שכן הוא בטבע, ומסבת זה ימצא ההפסד. כי כאשר נסתר מהדבר מקור שרשו אזי נעשה מזה כסא הוות, וע"ז כתיב (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות, שהוא מלשון הויה, שנדמה לה שיש לה הויה בפני עצמה. ובאמת הוא עיקר הויית הבריאה בזה שיכיר שאין לו מצדו שום שלימות אם לא בהתכללותו בהמקור ית', שעי"ז נעשה כסא שנושא עליו כבוד שמים, ועל זה הכסא שוכן הש"י. אבל כאשר משולללת הכרה זו, ונדמה שיש לה הויה בפני עצמה, נקראת כסא הוות, שאין הש"י שוכן עליו, וממילא נופל תחת העדר והפסד^יא. וזהו הטעם ג"כ מה דאיתא במס' תענית (ח:), ובבא מציעא (מב.), שהברכה אינה שורה אלא בדבר שאינו מנוי, כי הדבר המנוי מורה שהאדם מנה אותו וקובע אותו לדבר שבמנין ברכושו ועושה מזה כסא הוות. וכן הפת כשנתיישן מתעפש ותבואה כשנגמרה נרקבת, כי כשנגמר הדבר אזי סובר האדם שהוא שלו ונעשה מזה כסא הוות. מה שאין כן דבר הנכלל בשורש המקור אינו נפסד לעולם, וכמו לחם הפנים שנאמר בו לשום לחם חם^יב, וזה נקרא ויחי, שמורה על הכלל והשורש:

גויעקב מורה על פרט מלכות דזעיר אנפין, וכדאיתא בתיקוני זוה"ק (תיקון סט דף קיב.) יוד עקב, וכל ענין עבודתו היה לאחד הכלל והפרט בכל רגע, ושלימות עבודתו נגמר בתכלית באותן שבע עשרה שנה שדר בארץ מצרים, כי המספר שבע עשרה הוא תפארת שבתפארת. ועל זה תיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר בשבת (תפלת שחרית בשב"ק) תפארת עטה ליום המנוחה, שרומז על שבת עלאה. כי יש שבת עלאה ושבת תתאה, כדאיתא בזוה"ק (קדושים פב.). שבת תתאה הוא מה שרחמנא אמר שבות מכל דבר ספק שאינו מבורר אם הוא רצון השי"ת, כי אין בזה היום שום ברורין, ולזה כתב האר"י הקדוש ז"ל בפרי עץ חיים (שער השבת) והוא מזוה"ק (ויקהל רד. ופרשת אמור דף צד:) כי לכאורה נראה שימי החול הם גדולים מימי שבת, דבימי החול יש בכח האדם לברר כל הספיקות ודבר רשות מה שאין כן בשבת, וכדאיתא בזוה"ק (שם), אמנם באמת מה שאין להאדם ברורין בשבת, הוא יען שנתעלה בו האדם כל כך במעלה העליונה עד שכל עניני רשות הם שפלים בערכו, ולפיכך הם אסורים בשבת. וזהו תפארת שבתפארת, שרומז על שבת עלאה, שהאדם נתעלה על כל הדברים, ואין לו להקטין עצמו לכנוס בדברים פחותים מערכו:

דוזהו דאיתא בזוה"ק (ויחי רכא:) התם בקיומיה יעקב והכא במיתתיה ישראל וכו' אמר ר' יוסי הכי הוא ודאי דהא לא כתיב ויקרב יום ישראל למות אלא ימי. וכי בכמה יומי מית וכו' אלא הכי תאנא כד קב"ה בעי לאתבא רוחיה ליה כל אינון יומין דקאים ב"נ בהאי עלמא אתפקדן קמיה ועאלין בחושבנא וכו' בגין כך כתיב בצדיקיא קריבה משום דקריבו יומוי קמי מלכא בלא כסופא וכו'. היינו, כי יש צדיקים שאין רצון השי"ת שיכניסו את עצמם בספיקות כדי שלא יפסידו. אבל יעקב אבינו, אף במקום שנכנס לספק, שם נתברר אשר הוא דבוק בהשי"ת גם שלא מדעת, וכדכתיב ביה (ויצא כט) וישא יעקב רגליו, היינו שהראש נשא את הרגלים. וכן רומז הכתוב בפרשה זו, שכל את ידיו, כלומר שהכניס דעת ושכל אף באברי הפעולה, שהם רחוקים מדעת, שגם הם יכוונו מעצמם להרצון ית'^יג. וזהו, דקריבו יומוי קמי מלכא בלא כסופא, שהיה לו נחלה בלי מצרים, שאף שלא מדעת הוא דבוק בהשי"ת. וזהו במיתתיה ישראל, היינו שפעל כל כך בעבודתו, עד שגם הגוף הגשמי שלו נקרא ישראל. וישראל מורה כדאיתא בהאר"י הקדוש זצללה"ה (ספר הלקוטים פ' ויחי ד"ה ויחי) לי ראש וישר אל. היינו שיש לו חכמה ובחירה בכל דבר, כי הקטן בדעת אין ביכלתו לעזוב שום דבר מרצונו והרגלו שהוא משוקע בו, והגדול בדעת כשיבין שיש דבר יקר ונכבד מזה, בנקל לו להניח את הדבר הקטן. כי שם יעקב וישראל איתא בזוה"ק (וישלח קעב.) שהם דוגמת השם הוי"ה ואלהים, כמו שבארנו לעיל (ענין א) יעקב הוא דוגמת שם אלהים ישראל הוא דוגמת שם הוי"ה. כי שם הוי"ה הוא הכלל ומקור החיים כדאיתא בזוה"ק (בא מב:) יו"ד מקורא דכלא, ומי שיש לו כח הבחירה הוא מקבל משם הוי"ה, ומהארת זה השם אינו שולט שום כח הטבע, כי מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק. ומי שהוא מביט רק לכח הטבע, אינו מקבל רק משם אלהים שהוא בגמטריא הטבע כמבואר לעיל. וזה השיג יעקב אבינו בשבע עשרה שנה שהיה במצרים. כי כל שני חייו נכללו באותן י"ז שנה. ולזה נקרא במיתתיה ישראל, כי כל מקום שהופיע לו השי"ת גודל בטוחות שלא יירא כלל, אז הוא נקרא בשם ישראל, כגון דכתיב (פ' מקץ מג) ויאמר ישראל אם כן אפוא זאת עשו, שמתחלה נתיירא לשלוח את בנימין, וכשהופיע לו השי"ת בטחון אז נקרא ישראל. וזהו שנתקרבו יומוי קמי מלכא בלא כסופא, כלומר, לא מפני שירא להכניס את עצמו בספיקות, אלא שהיה במעלה עליונה כל כך, עד שלא היה נחשב בעיניו זאת למעלה כלל בזה שבכחו להכניס את עצמו לכל הספיקות ולא יתפרד על ידם מהרצון יתברך, ולא היה נחשב בעיניו זאת לתפארת כלל, וזהו רזא דתפארת שבתפארת: