Beit Yaakov on Torah, Vayechi 25/בית יעקב על התורה·ויחי כ״ה

אאל נא תקברני במצרים וגו'. הנה אברהם ירד למצרים ועלה. יצחק לא הורשה לירד, שכל המצות יוצאים ממדת הגבורה שהיא מדת יצחק ומצות צריך להיות באגר שלים, כדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח.) למנדע ליה לקב"ה במלה דתליא בעובדא צריך למקני ליה באגר שלים, היינו מבורר מאד, שלא יהיה נראה בו שום גאות מצד האדם לומר שכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. ויעקב לא עלה בחייו רק גופו העלה. ויוסף רק עצמותיו. ומה שאמר אל נא תקברני במצרים, היינו לפי שנצרך לירד למצרים לפרסם גם שם כבוד שמים, ושם השכחה מצויה ביותר, ומי שרוצה לברר איזה מקום צריך להתלבש בלבוש של אותו מקום, להראות שאף באותן לבושים יש כבוד שמים, ומאחר שירד למקום שכחה היה יכול ח"ו להשאר בשכחה. וזה שיש מעלה בישראל יותר מהמלאך, דאילו מלאך לא היה יכול לירד למצרים, כדאיתא בזוה"ק (וירא קיז.), כי המלאך רואה רק מרחוק שמלא כל הארץ כבודו ואין שכחה מצויה אצלו, שהמלאכים נקראים עירין (דניאל ד). וישראל יורדין לזה העולם שהשכחה מצויה ביותר, ועל כל זה המה מכירים בכל הדברים כבוד שמים, וזאת ההכרה נקרא טעמו וראו, היינו שהישראל טועם הכבוד שמים מכל דבר. וזהו שאמר ליוסף, אל נא תקברני במצרים, שמדת יוסף אינו מניח לשכוח לישראל. שאף שעכו"ם ירדו גם כן לזה העולם שיכירו כבוד שמים, מכל מקום המה נשארים לגמרי בשכחה משום שאין בהם מדת יוסף הצדיק. שאף עשו הוליד י"א היינו האלופים שנחשבו בסוף פרשת וישלח אחר המלכים, ויעקב גם כן הוליד י"א חוץ מיוסף, אכן נולד ליעקב מדת יוסף הצדיק גם כן, שהוא אינו מניח לשכוח^קד. ומה שאמר לו השבעה לי וגו', לא שעלה בדעתו ח"ו שלא יקיים את דברו בלא שבועה, אלא שכל ענין השבועה היה משום שבדבר גדול כזה שהוא לעולמי עד צריכין ליטול כח מהקב"ה. וזהו לשון שבועה, שאין מועיל כאן כח אדם, רק שיצטרף שמו של הקב"ה, שאם לא כן יכולים האומות להטיל כל כך טרדא ושכחה ח"ו על ישראל שישכחו לגמרי ח"ו, עד שאפילו יוסף לא יהיה מועיל. וזהו שאמר לו פרעה כאשר השביעך, לרמז שאם לא השבועה אף יוסף לא היה מועיל. אך יוסף וגם השבועה, היינו כח הקב"ה מועיל אף אם נפש מישראל נופל לפעמים בשכחה גדולה, מכל מקום יהיה בכח יוסף הצדיק להזכיר אותו. וזהו שכתוב, וישתחו ישראל, היינו אחר שהבטיח לו נשאר בנייחא: