Chasidut · Izhbitz

Beit Yaakov on Torah, Vayera 21/בית יעקב על התורה·וירא כ״א

אותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן. ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. להבין החילוק למה הקפיד השי"ת על שרה באמרה ואני זקנתי, הלא גם באאע"ה נאמר (לך יז) ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד, ולא הקפיד עליו השי"ת. גם יפלא היתכן ששרה אמנו לא היתה מאמנת שבכח השי"ת לעשות זאת, הלא מה דלא הוה הוה מה דהוה לא כל שכן. והענין בזה הוא, שבאמת האמינו אברהם ושרה שלא יפלא מה' דבר, ומה שאמרו על עצמם שזקנו לא היתה כוונתן שזה תעצרם מלהוליד עוד, כי זאת ידעו שבכח השי"ת להושיע לאדם בימי הזקנה כמו בימי ילדותו בלי שום חילוק מצדו ית', וכדאיתא מה דלא הוה הוה דהוה לא כל שכן, והלא הקב"ה יכול לברא יש מאין ג"כ. אכן החילוק הוא מצד האדם, שאם יזקין אז אף אם השי"ת ישלח ישועתו אבל לא יהיה לו שום חלק בהישועה שיקרא על שמו שביגיע כפיו ובתפילתו פעל כל זאת, מאחר שמצדו לא היה לו אף קווי לישועה שיהיה לו רצון להתפלל על זה, כמו שלא יעלה רצון בלב האדם להתפלל על המת שיחיה, מאחר שבתפיסת האדם אין שום מקום לזה, ואף שישראל מאמינים שיחיו המתים, אבל רק מצד השי"ת לא יבצר מלהחיות המת, אבל בשכל האדם אין שום תפיסה בזה והוא ההיפך מטבע העולם. כי מבריאת העולם ואילך הציב השי"ת שהברכה לא תחול רק במה ששכל אדם תופס יש מיש. כמו שמצינו אצל אלישע הנביא בשעה שבאה השונמית לפניו אמר לה הגידי לי מה יש לך בבית וגו' (מלכים ב ד׳:ג׳) וכאשר השיבה לו שיש לה אסוך שמן אז אמר כלים רקים אל תמעיטי וגו', אבל אם לא היה כלום, אזי לא היה מקום שתחול הברכה. שרק בריאת עולם היה יש מאין חסד הראשון, שהיה בלי שום אתערותא דלתתא, ומאז ואילך הציב השי"ת שבאתערותא דלתתא יתער לעילא יש מיש. לכן כאשר אפסה התקוה מאברהם ושרה מלהוליד עוד עד שלא עלה בליבם אף קווי לישועה, אזי אמרו בפיהם שזקנו מלהוליד והתיאשו מזה הישועה, כי מה שנקרא אבי הילד בשם אב והבן בן הוא רק מפני שאביו זה ילדו, לזה הוא נקרא אבי הילד שהוא הביא את זה הילד לעולם ויש לו גם חלק בההולדה. שאני בעשותו ית' נוראות שאדם לא קוה וצפה לזו הישועה, אזי נחשב זאת כבריה חדשה שהוא רק מצד השי"ת, כמו בראשית הבריאה שאז היה הכל חדשות ומצד האדם נקרא זאת יוצא דופן שאינו דרך לידה (וכמש"נ בענין מילה) עיי"ש כל העניןעא:
בוהנה באמת היא זו הישועה יקרה עוד יותר מישועה שיש בה תפיסת אדם. התפלות שאדם נענה בהם הם ברזא דאור ישר, והנה נמצא גם תפלות שאין אדם נענה בהם ומתייאש מהם, כענין שמצינו בש"ס (תענית כד.) בכמה אמוראי שהתפללו על מטר ולא נענו וחלשה דעתן עד שנתייאשו לגמרי ואז נענו, וזה הוא ברזא דאור חוזר, וטובה היא במעלה מתפלה שהיא באור ישר, מאחר שהיא רק מצד השי"ת ואין בה תפיסת אדם. וכן היה לידת יצחק נחשב בעיני אברהם ושרה, שזאת היו מאמינים שלא יבצר מהשי"ת מלהושיע זאת, אכן כל טענתן היה שזו הישועה היא רק מצד השי"ת ולהם לא יחשב שום חלק בה שבתפלתן פעלו זאת, ולזה לא הקפיד השי"ת על אברהם מאחר שהאמין בה' שלא יפלא דבר מצדו יתברך. אכן כל ההקפדה היה על שרה, ואף שגם היא היתה מאמנת בהשי"ת שממנו לא יבצר דבר, אך מה שאמרה ואדוני זקן ותלתה חסרון באאע"ה שגם ממנו אפסה הצפוי והקווי כמו ממנה, ע"ז הקפיד השי"ת מנא ידעת מה שתלוי בדעת אחרת, אין אדם יודע מה נמצא במטמונותיו של חבירו, ובזה פגמה באתר דלא אתיידע, שזה נראה שתלתה החסרון בהשי"ת ח"ו, שנתנה קצב וגבול בישועת השי"ת, שכל ההנהגה היא רק כפי תפיסתה כפי שיש לה הבנה כן הוא הבנת ודעת בעלה ג"כ, מנא ידעת דעת זולתה, וזה נראה שלא היתה אמונתה חזקה כאמונת אאע"ה, לכן הקפיד השי"ת על אמרה זאת. וכמו דאיתא בתנחומא (שלח) שהשי"ת אמר למרגלים מה שאמרתם ונהי בעינינו כחגבים ותרתי עליה, אבל על שאמרתם וכן היינו בעיניהם מקפיד אני, מהיכן ידעתם אם לא הייתם בעיניהם כמלאכים, שזה נראה כנותן קצבה בישועת השי"ת, שכל שפעת השי"ת הוא רק כפי גבול תפיסת דעתם, וכן אמרו אח"כ כי חזק הוא ממנו, כביכול אין הקב"ה יכול להוציא כליו משם וכדאיתא בש"ס (מנחות נג). וזה הוא הענין שאחר זה כשסיפר השי"ת לאאע"ה את מאמר שרה, שינה מפני דרכי שלום, שאף שהיא אמרה ואדוני זקן והשי"ת אמר לאברהם שאמרה ואני זקנתי. ולהבין זאת, וכי יעלה על דעת אדם שהשי"ת שינה בדבר לספר מה שלא נאמר לעולם, אכן השי"ת ביאר פירוש בדבריה שמה שאמרה ואדוני זקן היתה כוונתה אחת כמו אמרה ואני זקנתי, והוא שלא החליטה הדבר שח"ו יפלא דבר מהשי"ת, אכן שאמרה שמבריאת עולם ואילך הציב השי"ת טבע העולם שיברא יש מיש ורק בריאת עולם לבד היה יש מאין, אבל מאז והלאה אי אפשר להיות בטבע העולם שיברא יש מאין אך יש מיש. וכמו שמצינו באשת עובדיה שבאה לפני אלישע הנביא (מלכים ב ד׳:א׳) וצעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת וגו' והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים. ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית ותאמר וגו' אסוך שמן. ויאמר לכי שאלי לך כלים רקים וגו' ויצקת על כל הכלים וגו'. משמע מזה שאם לא היה לה כלל אזי לא היתה הברכה חלה:
2And indeed, in truth, this kind of deliverance is more precious even than a deliverance in which there is a human handhold. The prayers in which a person is answered belong to the mystery of direct light (raza d'or yashar); but behold, there are also prayers in which a person is not answered and despairs of them — as in the matter we find in the Talmud (Taanit 24a) concerning several Amoraim who prayed for rain and were not answered, and grew disheartened until they despaired entirely, and only then were answered. This belongs to the mystery of reflected light (raza d'or chozer), and it is higher in rank than a prayer that comes through direct light, since it is from the side of God alone, with no human handhold in it at all. So too was the birth of Isaac regarded in the eyes of Abraham and Sarah: this they believed — that it is nothing beyond God to bring about such a deliverance. Their whole contention, rather, was that this deliverance comes from God's side alone, and that no portion of it should be reckoned to them, as though by their prayer they had effected it. And for this reason God was not displeased with Abraham, since he trusted in God that nothing is too wondrous from God's side. All the displeasure, however, fell upon Sarah. For even though she too believed in God, that from God nothing is withheld — still, in what she said, "and my lord is old" (Gen. 18:12), she pinned a deficiency on Abraham our father: that from him too the expectancy and the hope had run out, just as from her. About this God was exacting — how do you know what depends on another's mind? No person knows what lies in the hidden stores of his fellow. And in this she caused a blemish in "the place that is not known" (atar dela ityada), for it looked as though she pinned the deficiency upon God, God forbid — as though she set a measure and a boundary on God's deliverance, [reasoning] that the whole of the divine governance runs only according to her own grasp: that just as her understanding is limited, so too is the understanding and knowledge of her husband. How do you know the mind of another? This looked as though her faith were not as strong as the faith of Abraham our father, and so God was exacting over this utterance of hers.This is as we find brought in the Tanchuma (Shelach): that God said to the spies — what you said, "and we were in our own eyes as grasshoppers," I waive; but over what you said, "and so we were in their eyes," I am exacting — from where did you know? Perhaps in their eyes you were like angels! For this looks like setting a fixed measure on God's deliverance: as though the whole of God's abundant outflow (shefa) runs only to the limit of their own perception. And likewise they later said, "for he is stronger than us" (Num. 13:31) — as it were (kivyachol), [implying] that the Holy One cannot bring out the divine vessels from there, as is brought in the Talmud (Menachot 53b). And this is the matter [that explains] why, afterward, when God reported Sarah's words to Abraham our father, God altered them for the sake of the ways of peace: for though she said "and my lord is old," God told Abraham that she had said "and I am old" (Gen. 18:13). To understand this — could it ever enter a person's mind that God altered the matter, reporting something that was never said at all? Rather, God set out the [true] sense of her words: that in saying "and my lord is old," her intent was one and the same as had she said "and I am old." That is, she had not concluded that, God forbid, anything is too wondrous for God; rather she was saying that from the creation of the world onward God fixed the nature of the world so that things are created something from something (yesh mi-yesh), and only the creation of the world alone was something from nothing (yesh me-ayin) — but from that point onward it is impossible, within the nature of the world, for something to be created from nothing; only something from something. And as we find with the wife of Obadiah, who came before Elisha the prophet (2 Kings 4:1) and cried out to him, saying, "your servant, my husband, is dead… and the creditor has come to take my two children for himself as slaves." And Elisha said to her, "What shall I do for you? Tell me, what do you have in the house?" And she said… "a flask of oil." And he said, "Go, borrow yourself empty vessels…" "…and you shall pour into all the vessels…" It is implied from this that had she had nothing at all, the blessing would have had nothing to rest upon.
גוכן היתה כוונת שרה שמאחר שכלה מאתה הצפוי והקווי מלקוות לזו הישועה, מפני שאין בטבע העולם זאת, ושיערה גם דעת אאע"ה שבטח גם מאתו כלתה הצפוי והקווי מלצפות לזו הישועה, וא"כ אף שביד השי"ת להושיע אף זאת, אבל בתפיסת אדם לא נמצא זאתעב. וזה הוא שאמרה שרה אחר לידת יצחק, אחרי בלותי היתה לי עדנה, היינו שאחר שנתייאשתי לא עלה על לבי אף קווי ישועה, עכ"ז היתה לי עדנה, שזה הוא יש מאין, אבל באמת האמינה שלא יפלא מה' דבר. ובזה מבואר ענין הש"ס (מגילה ט) מה ששינו לתלמי המלך וכתבו לו ותצחק שרה בקרוביה, כי החילוק שבארנו בין כוונת אברהם לכוונת שרה לא היה מספיק זאת לפני תלמי המלך, מאחר שכל החילוק הוא רק בכוונת הלב ועל מוצא השפתים אין שום הכרה מה הוא החילוק שביניהם, לזה לא תספיק זאת לפני עכו"ם מה שהאדם מכוון בעומק הלב, מאחר שאין בחירת המחשבה ביד האדם להטות כוונת הלב אל אשר יחפוץ, שרק השי"ת בלבד נקרא צור הלבבות של כל החיים, ולמי שהשי"ת משפיע יותר דעת יש לו גם אמונה יותר. לכן אין להאשים את האדם בדבר התלוי בלב, מאחר שאין בידו. לכן שינו לתלמי המלך וכתבו לו ותצחק שרה בקרוביה, שזה מורה על החילוק שהיה ביניהם במוצא השפתים, ובזה גם העכו"ם מודים שיש לאדם בחירה לבחור לשון ערומים, שפיו של אדם ברשותו אם ירצה ידבר דבריו ואם ירצה ימנע את עצמו מלדבר. והענין שהיה צריך להיות הסתרה גדולה כזה קודם לידת יצחק אבינו ע"ה שהתייאשו אברהם ושרה לגמרי עד שלא היה להם קווי לישועה. כי מדת יצחק הוא זריעה, ויזרע יצחק, שמסר הכל בחזרה להשי"ת, ולא היה חפץ לאחוז בשום דבר אף כרגע, וכענין דאיתא במי השלוח חלק א' בזו הפרשה (ד"ה ותכחש) שהשי"ת הציב בעולם תפיסה באדם שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:) אבל זה הוא רק לפי תפיסת גבול האדם ושכלו ודעתו, שבגבול תפיסתו יש לו בחירה, אבל מה שהוא חוץ לגבול תפיסתו אין לו שום בחירה, ומה שהוא חוץ לגבול השגתו שם אף יראת שמים בידי שמים, ורק בעוה"ז הסתיר השי"ת דרכו. ומדת יצחק הוא להכיר זאת בעולם שאף יראת שמים אינה בידי אדם רק ביד השי"ת. וכענין דכתיב במתן תורה שניתנה ברזא דיצחק שהוא מדת גבורה, ותורה ניתנה מפי הגבורה (ואתחנן ה) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' כל הימים. ודרשו ע"ז בש"ס (ע"ז ה.) היה להם לומר תן אתה. היינו כי בשורש הוא אף לב ליראה ביד השי"ת. אך העולם לא היה ראוי שיולד בה נפש יצחק, לזה היה צריך להיות נקי אגב אמו, עד שגם אברהם ושרה הכירו מפורש שלידת יצחק הוא רק מצד השי"ת, אבל מצד הטבע לא היה אפשר שיולד נפש יצחק אבינו ע"ה. וזה הוא רזא דיצחק להכיר מפורש שהכל בידי שמים אף יראת שמים, שאם יסכים השי"ת ויאמר שזה הוא בכלל יראת שמים זה יתהלל, אבל אם לא יסכים השי"ת על זה שהיא בכלל יראת שמים אזי אין בזה שום חשיבות כלל:
דוזה הוא הענין שקבעו תחית המתים בברכת אתה גבור שהוא ברכתו של יצחק. כי גם תחית המתים מתייחס לזה הענין. והוא כי מת מורה על העדר, שאין שום הרגשה להמת מצדו שיש לו עוד תקוה לחיות עוד בימי העתיד, כי אם היה לו הרגשה בההבלא דגרמי שנשאר בו באמת בלי הפסק, אזי לא היה נקרא מת רק חי כמו כל החיים. אמנם מפני שאין לו שום הרגשה מצדו שיקוה לתחיה ומתייאש בעצמו לזה הוא נקרא מצדו מת, שהוא מלשון השפלה כדאיתא בתנחומא (ויחי) אין מת אלא לשון השפלה, היינו שיורד ונשפל, וכדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) כל מאן דנחית מדרגא קדמאי דהוה ביה קרי ביה מיתה, והיינו שדעתו שפלה ואינו רואה מצדו בתפיסת דעתו שום תקוה לתחיה. אבל באמת נשאר בתמידות באדם הבלא דגרמי בלי הפסק, שעי"ז יתעורר לתחיה לעתיד, וכדאיתא בזוה"ק (שלח קסט.), ואז כשיחיו המתים יברר השי"ת לעין כל שבאמת לא התייאש האדם אף כרגע מלקוות להשי"ת שיחיה עוד, וכל הימים שהיה נראה שמת והלך לו היה כמו אם ישכב אדם לישון על איזה שעות, שאם יתעורר משנתו אזי זכור יזכור שהוא עצמו הוא אשר שכב ועתה הוסיף לקום, ויזכור מה היה לו מקודם השינה ויכיר את עצמו. וכן לעתיד כשיחיו המתים יכיר כל אדם את עצמו ויזכור כל הרפתקאות דעדו עליה בחייו והימים אשר שכב, ועתה יראה שהוא עצמו הוסיף עוד לקום ולחיות, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין צא:) אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא מה מחיצה ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד. היינו כמו שהאיש אשר יחלה ויבריא אזי יכיר את עצמו ויזכור כל אשר עבר עליו, כן המתים אשר יעמדו לעתיד יכירו את עצמם. וזה הוא סוד ועמקות גדול להבין זאת איך יהיה כזאת, שהאדם מצדו התייאש לגמרי עד שלא היה לו אף קווי לישועה, אך השי"ת יאמר לעתיד שבאמת לא נפסק הקווי והצפוי מהאדם ונשאר בו תמיד הבלא דגרמי שמזה נתעוררה התחיהעג, וכדכתיב (יחזקאל ל״ז:ג׳-ד׳) בן אדם התחיינה העצמות האלה ואומר ה' אלהים אתה ידעת וגו' ויאמר אלי וגו' הנה אומרים יבשו עצמותינו אבדה תקותנו נגזרנו לנו וגו'. היינו שיחזקאל השיב להשי"ת אתה ידעת, שאם יהיה רצונך לומר שלא אבדה תקותן ולא יבשו עצמותיהן אז תחיינה העצמות האלה, אבל העצמות מצדם הם מתייאשין מתקוה. וכל זה הוא רק לטובת האדם, שהאדם מצדו בוחר בזה שיכיר את עצמו אבל מצד השי"ת אין שום חילוק בין להחיות המת לבין החיים שמשפיע בתמידות לכל חי, שאין שום אגב וטפל אצל השי"ת, אך הכל בהשגחה אחת. וכדאיתא בספרי (פנחס) אשר בידו נפש כל חי אלו החיים ורוח כל בשר איש אלו הנשמות שנתונות באוצר. והוא שרק מצד האדם הוא שמה שתפוס בידו שמירתו מעולה מהדבר שנתון באוצר, שאני בהשי"ת אין שום נפקותא בין מה שנתון בידו לבין מה שנתון באוצר, ואין שום דבר רחוק מהשגחת השי"ת, ממילא אין שום רבותא אצלו מה שיחיה את המתים, מאחר שאין נפש המת מרוחק מהשי"ת יותר מנפש החי רק בהשתוותעד. אכן מצד האדם נראה שנפש המת נעדרה ומרוחקת מאד עד שלא נמצא כלל אף רצון להתפלל על המת שיחיה, ואף המאמין בהשי"ת שעתיד הקב"ה להחיות המתים עכ"ז מתייאש בתפיסת השכל שניתן לו בעוה"ז מלהתפלל על המת שיחיה, מפני שהוא שינוי טבע ועל שינוי טבע לא יעלה באדם רצון להתפלל, כענין שמצינו בש"ס (תענית כד:) אטרוחי קמי שמיא. ובאמת כתיב בתחיית המתים (יחזקאל ל״ו:כ״ב) לא למענכם אני עושה נאם ה' אלהים וגו'. היינו שבאמת אין מקום בתפיסת אדם לזו הישועה, אכן אחר התחיה יאיר השי"ת את הישועה אף בתפיסת אדם, שאז יראה האדם שמעולם לא פסק ממנו כח החיים לגמרי, רק שנשאר בו בתמידות בלי הפסק הבלא דגרמי וקוסטא דחיותא, ולא מת נפש ישראל מעולם, ולא אבד מהם סברם ותקותם מלקוות ולצפות אל השי"ת, רק התפללו תמיד וצעקו אל השי"ת שישלח להם זו הישועה, והיה להם כל הד"ת כמו שהיה להם בחיים, ויזכרו כל הרפתקאות דעדו עלייהו. לא כסדר הגלגולים שנמצא אף בימינו אלה, שנפש אדם מתגלגלת בגלגולא בגוף אחר, אכן שאינו זוכר כלל מצדו אם היה כבר פעם אחת בעולם אם לא, ונחשב הוא כבריה חדשה. ובתחיית המתים יכיר כל אדם את עצמו שכבר חי בעולם עוד קודם זה, ושלא פסק ממנו כח החיים אף כרגעעה:
הוזו הישועה הוא ברזא דיצחק, שמדתו הוא להכיר שהכל בידי שמים, ובכח השי"ת להראות לכל שלא מת נפש ישראל ולא אבדו סברו ותקותו, וכדאיתא בש"ס (שבת פט:) שלעתיד לבא וכו' ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו. וכן נתקן ברכת תחיית המתים בברכתו של יצחק, בברכת אתה גבור שהוא ברזא דגבורהעו. וכן קודם שנולד יצחק אבינו ע"ה בעולם נתייאשו אברהם ושרה מצדם ואבדו סברם ותקותם מלצפות לזו הישועה, ואף שהאמינו בהשי"ת שלא יפלא ממנו שום דבר, אבל לא יקרא על יגיע כפיהם שמכח תפלתן נענו בזו הישועה, אך כבריה חדשה יחשב, כבריאת העולם שנברא יש מאין. ואחר שנולד יצחק האיר השי"ת לאברהם שבאמת מעולם לא נתייאשו מזה, ולא פסקו מלהתפלל להשי"ת ע"ז הישועה עצמה, והשי"ת ענה לו בה, שלידת יצחק באה רק מכח תפלותיהן והישועה היא בגדר חכמתן. וזה מרמז מה דכתיב ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו, שזה מורה על שהישועה היא בגדר חכמתן, כי זקן היינו זה קנה חכמה וכדאיתא בש"ס (קידושין לב). ומה שאברהם לא סמך את עצמו שיושע בזו הישועה, היתה כוונתו כענין דאיתא בזוה"ק (אמור צ:) צריך בר נש למאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא דקוב"ה. היינו שרק מצדו לא היה נראה לו שום קווי לישועה, אבל זאת ידע ברור שלא יבצר מהשי"ת מלהושיע זאת, אף שרחוקה היא מגבול תפיסת אדםעז. ואחר לידת יצחק ראה את הישועה אף בגדר חכמתו, והיה לו מאז אף בחינת יצחק שמדתו הוא שיהיה מורא שמים על האדם כמורא בשר ודם, שיתבייש האדם מלעשות ההיפך מרצון השי"ת, ואף שלעין נראה זו המדה קטנה ממדת אאע"ה, כי מדת הבושה תוכל לפעמים להסתר מעין אדם, כגון אם לא יהיה לו ממי להתבייש. ואף כל שורש זו המדה שמרמז שהאדם יתבייש מהשי"ת אף זה אינו מפורש לפני האדם, רק בשעה שהוא בבהירות בדעת וחשבון. אכן בזה הוא יצחק אבינו ע"ה מדוגל במדתו, שיש לו הכרה ובליטה מפורשת לעיינין שהשי"ת עומד לנגדו תמיד. וזה הוא דכתיב וירא אליו ה', שזה הוא מרזא דיצחק, שיהא מפורש לאדם מורא שמים כמורא בשר ודם. ואף שגם אאע"ה היה מאמין בהשי"ת והיה מתיירא מפניו, אכן קודם לידת יצחק לא היה בו מורגש האמונה כל כך כמו ביצחק, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רמט.) מי מלל כמד"א וקטפת מלילות בידך. היינו כמו שהיית מחזיק הדבר בידך, אמנם מפני שהיה סמוך ללידת יצחק לזה היה עתה גם לאברהם התגלות מפורשת והכרה מוחשת ומורגשת, ומי שיש לו הכרה זו הוא מרכבה לשכינהעח. וזה הוא שאמר השי"ת לאברהם, למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, שכוונתה בזה, שמבריאת העולם ואילך אי אפשר להיות זאת בטבע העולם שיברא יש מאין. היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן, והוא שבכחי להראות זאת בתפיסת אדם כי אין שכחה לפני כסא כבודי, ואני זוכר את התפלות והצעקות שהתפללה עוד בימי נעוריה, ואמרה אף שאני עקרה בתולדה מ"מ אין מעצור לפניך מלהושיענו, כמו שבראת עולמך יש מאין שלא היה עוד בעולם מי שיתפלל לפניך, וק"ו שבכחך להושיע גם לי שאני מלא תפלה ותנובה, שזה נחשב לבריאת יש מיש כהכנת האסוך שמן שחל בה ברכת השי"ת. ותפלתה וצעקתה עלתה לפני למרום והחרשתי מלענות עד עתה שהגיע ימי זקנתה שמתייאשת מתקוה ואף כח התפלה אין בה עתה, ועתה אראה לבאי עולם עד היכן גודל כח התפלה, שאף כי היא עקרה בתולדה ועתה היא בימי הזקנה עוד, עכ"ז למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. ואחר לידת יצחק כתיב, ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו, שזה מרמז על שהאיר השי"ת להם שבכח תפלתן פעלו זו הישועה וקראו את שמו יצחק, על רוב צחוק ושמחה שהיה להם בזה, כי אין שמחה לאיש כבשעה שנענה על תפלתו, כענין דאיתא בש"ס (תענית כה:) שבחו של צבור היכי דמי אמר משיב הרוח ונשב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא. והשי"ת הראה לאברהם ושרה בעת שהושיע להם נגלה להם מורשי לבבם, שמעולם לא נתייאשו מהישועה, ובעומק לבם צפו תמיד לישועה: