Beit Yaakov on Torah, Vayetzei 25/בית יעקב על התורה·ויצא כ״ה

אוהנה ה' נצב עליו וגו'. איתא במי השלוח (חלק א' ד"ה והנה [ב]) שזה הפסוק עצמו הוא ברכה מהשי"ת^צב. והענין בזה הוא, כי החילוק בין לשון נצב ובין לשון עומד הוא, נצב, מורה על עמידה הכרחית כמו הדומם שעמידתו אינו מצד בחירה ורצון, והוא מלשון מצבה, כי על הרוב נאמר בדבר הדומם לשון נצב, כמו (וישב לז) וגם נצבה, אבל באדם שייך לשון עמידה, שעמידתו הוא רק מצד בחירתו ורצונו שעומד לפוש או לכתף. וכאן נאמר לשון נצב, היינו שהשי"ת הראה לו ששוכן עמו בתמידות קדושה בקביעות. ויאמר אני ה', היינו אור בהיר בקביעות אף בלי שום פעולת אדם, רק אף בשינה בשעה שישן לו ושובת מכל הפעולות ועבודות, גם אז שוכן השי"ת אצלו, ולזה כתיב בו, ויפגע במקום, שפגע במקום האמיתי והשרשי בהשי"ת שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו, שחפץ בעולמו, שלא מצד מה שהעולם חפץ בו. וזה הוא הענין שבקריעת ים סוף נאמר (בשלח לג) נצבו כמו נד, ובירדן נאמר (יהושע ג) ויעמדו המים. כי קריעת ים סוף היה רק מצד השי"ת בלבד ולא מכח תפלה ועבודה של ישראל, כדאיתא בזוה"ק (בשלח מח:) מה תצעק אלי בעתיקא תליא. ולזה לולא שהיה מאמר מהשי"ת שישובו המים היו עומדים כן עד עולם, מאחר שלא היה בכח פעולות ועבודות ישראל רק מעתיקא, לזה כתיב שם לשון נצב. אבל בקיעת הירדן, שלא היה רק מכח תפלתן ועבודתן של ישראל, לכן לא הוצרך למאמר חדש מהשי"ת שישובו המים, מאחר שכל עמידתן לא היה אלא לשעה בכדי שיוכלו לעבור בו, כמו שהתפללו, ומאליהם שבו המים אחר שעברו, לכן נאמר שם לשון עמידה, שכל עמידתו ניקח מכח עבודת ישראל שהם בעלי בחירה^צג. וכן כאן נאמר לשון נצב, שמורה על זה שהראה לו השי"ת, כי ההתקשרות שיש לו עם ישראל אין זה מצד מעשיהם הטובים בלבד, כי מצד זה יוכל לפעמים להפסק ההתקשרות שיש לו עם ישראל ח"ו. אכן ההתקשרות שיש לו עמהם הוא בבחינת נצב, כמו דבר דומם שאי אפשר לו לזוז ממקומו, כן אי אפשר שתנתק הקדושה הקבועה וקיימא דאתיא מעתיקא, ולא רק על ידי פעולתם הטוב שמושכין את רצון השי"ת אליהם, אך אף בלי שום פעולה קבועה בהם קדושת השי"ת^צד: