Beit Yaakov on Torah, Vayetzei 6/בית יעקב על התורה·ויצא ו׳

אויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. זה שאמר הכתוב (תהילים קכ״ו:א׳-ב׳) שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו וגו'. ציון, היינו הציונים והראשי פרקים והסימנים של הדברי תורה, שמרמזים שלעתיד ימשיך השי"ת את האור והרצון השרשי לתוכם. והענין בזה, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ולכן הציונים של הטובות המה אצל ישראל, ועיקר הטובה הוא אצל האומות. אבל לעתיד יהיה כלול יחד אצל ישראל, והוא שיחזיר השי"ת אף עיקר הטובה למקום שהציונים שמה. וזהו שתקנו לנו (בנוסח תפלת שמונה עשרה) המחזיר שכינתו לציון, שיחזיר השי"ת את העיקר למקום הציון. ובעולם הזה הטובה העיקרית אצל האומות, והציון והסבלנות הוא אצל ישראל. וזה הוא כגוונא דשבת, שנצטווינו בעולם הזה להיות מוגדר ולסבול כל השביתות, כמו שמסודר בש"ס (שבת עג.) אבות מלאכות, מלאכת אכילה ולבישה, וזה מורה אשר לעתיד לא נצטרך למעשי ידינו, ובעולם הזה שהוא כחלום, נדמה שהאדם נאסר בכל פעולה, ובאמת זה רומז על לעתיד שהוא הפתרון, ואז באמת לא נצטרך למעשה ידינו, וכמו שאמרו (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, וכדאיתא (ברכות נו:) ראיתי שתי ידי שנחתכו ופתר לו שלא תצטרך למעשה ידך, והוא כי החלום הוא הצמצום מגוף הטובה, ולכן בחלום נדמה לו שנחתכו ידיו^כט. ולעתיד כשישיב ה' את שיבת ציון, אז נראה כי הטובות שהיו לנו בעולם הזה לא היו רק כחלום, שהוא מהרהורא דיומא, כי חלום הוא התחברות, כענין דאיתא (חולין קכג:) עור חלים^ל, והוא כי בעת שהשי"ת רואה שהאדם הוא בהסתר מאד בחשכת לילה, אז מנהיר ליה מהרהורא דיממא מעין הטובות העתידות לבא עלינו, בכדי לחבר מעט הפירוד שבעולם הזה הדומה לאישון לילה, שיהיה לנו כח לסבול הגלות והחושך. כי לילה נקרא פירוד כדאיתא (סוטה מח.) אף הוא ביטל את המעוררים שהיו עומדים לוים על דוכן ואומרים עורה למה תישן ה' כו' והלא כבר נאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, אלא בזמן שישראל שרויין בצער והעכו"ם בנחת ושלוה, לכך נאמר עורה למה תישן ה', כי בזמן שישראל ח"ו בצרה אז הוא ההשפעה הנשפע להם בבחינת שינה, כנגד ההשפעה הנשפע להם בשעת הרוחה דאז כתיב (תהילים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אז ימלא שחוק פינו, הוא כענין דאיתא בזוה"ק (בשלח נד.) אסתכלנא בכל תושבחן דשבחו לקוב"ה וכולם פתחו באז כו' וכד אתחבר נהירו דא' ומטי לז' מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם היינו פירוד, וכשאלף רוכב עלייהו היינו אלופו של עולם, אז הוא מאחד אותם ונעשה מזה שירה^לא. ולזה פתח (התנחומא בזו הסדרה) ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה כו' ויעקב אבינו גלה לחרן כו' וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קמז.) אזיל לרשו אחרא, כי כאשר נטל יעקב הברכות מעשו היה אז כמו הורג נפש, שנטל ממנו כל הטוב והחיים, ולכן גלה יעקב לחרן לרשו אחרא ונתירא, וכאשר ראה הקב"ה שהוא מתירא, אז אנהיר ליה מהרהורא דיממא, ונגלה אליו בחלום, ואמר לו הנה אנכי עמך (וכמ"ש הענין לקמן)^לב: