Beit Yaakov on Torah, Vayetzei 8/בית יעקב על התורה·ויצא ח׳

אויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו (תהילים קמ״ו:ה׳). והיינו, מי שמכניס עצמו תחת מדת יעאע"ה, כי מדת יעקב אבינו היתה, כמו דאיתא בזוה"ק (קדושים פו.) קוב"ה קרא ליעקב אל הה"ד לפני לא נוצר אל. כי מדת אאע"ה היה, אחר שהכיר כי השי"ת הוא הבורא, ממילא מתחייב מזה שיעזוב האדם כל חמדות עוה"ז ויבטל כל הרצונות שלו מפני רצון השי"ת, וזה הוא שתיקן תפלת שחרית, היינו בבקר, כשיעמוד האדם ממשכבו, קודם שיתחיל עוד לעסוק בעניני עוה"ז, צריך להמליך עליו את השי"ת. ומדת יצחק היה, שירגיש איך השי"ת נמצא בתוך לבו. ומדת יעקב אבינו היה, שלא יעשה מעשה שתצטרך לבירור אחר עשייתו, רק קודם שעשה כל דבר, היה מפלס כל דרכיו להשכיל איך הוא בשרש רצון השי"ת^לט. והנה זאת המדה היא הגדולה שבכל מדות האבות, כי מדות האבות התעוררו הארת אור השי"ת כמו שהיה התחלת הרצון מבריאת העולם, כי אז היה ניכר מפורש הארת אור השי"ת. אכן אח"כ נתיישנה זו ההכרה המפורשת ונתהווה בהבריאה הסתר וצמצום, עד שבאו האבות לעולם אברהם ויצחק, ואצלם היה ההשגה בשכל. אף כי השכל הוא למעלה מהמעשה, כי עבודה הוא בלב והתפיסה והשכל הוא בהמוח, אכן ע"י עבודה יוכל להגיע למעלה מהראש, כי הידים אף שהם ענפי הלב, ויכול האדם להגביה אותם למעלה מהראש על ידי שפועל בהם פעולות מעשי המצות. ויעקב היה משיג בכל פעולה שהיה מכליל אף כלי פעולותיה בדעה ושכל, כמ"ש וישא יעקב רגליו, היינו שהגביה גם כח רגליו לכללם בדעה והשכל^מ: