Beit Yaakov on Torah, Vayigash 2/בית יעקב על התורה·ויגש ב׳

אויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל מורה על הד"ת שנאמרו לכלל ישראל, והם בבחינת אמירה, כדכתיב (יתרו יט) כה תאמר לבית יעקב, ואמירה היא בלחישו כדאיתא בזוה"ק (אמר פח.), וזה מורה על צמצום, שהשי"ת צמצם הד"ת שלא יהיו בבחינת דיבור שהוא לשון קשה, אך בבחינת אמירה. והוא כי בשעה שיצאו הדברות מפי השי"ת, פעלו בלב ישראל שלבם יזדכך כ"כ, עד שלא היה להם שום חשק לעבור את פי ה'. כי דברי אלהים אינם כגזירות מושל בשר ודם שגזר גזירה ולב בני המדינה נוטה להיפך מגזירותיו, לא כן בהשי"ת שלבות בני אדם הם ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו. ובעשרת הדברות האיר לעומק לבם והכין לבבם לקבל הדברות בקביעות, שיטבע בלבם לנטות אחר רצון השי"ת כמו שדבר פי ה' אליהם בלי שום השתנות כלל. בשעה שיצא מפי ה' הדיבור לא תרצח, אז נמחה מלב ישראל מדת הכעס לגמרי, שלא נשאר בלבם שמץ מכעס ורציחה. וכשנאמר להם דבר ה' לא תנאף, פעל בלבם שלא נשאר בהם שמץ מתאוה, וכן כל הדברות^יג. ואז בשעת מתן תורה נתבררו ונתלבנו עד שלא היו צריכים לשום בירור עוד. כי אם יעלה על דעת אדם שלא פעלו בהם הדברות אז, אך כמו שאנו מבינים עתה פירוש הדברים, א"כ במה נחשב הוא יקרות הארה זו שהיתה במתן תורה, שאנו משתעשעים עד היום בזה ההתגלות שהיה אז, ומצפים ומקוים ומחכים אנו עוד שיתגלה לנו עוד הפעם שישקני מנשיקות פיהו כמו מאז, שאז היתה לבם זך כמו הדיבור עצמו. אכן אח"כ הסתיר השי"ת את זה הבהירות, ועטה את הדברות בלבוש סביב, שיהיה רק בבחינת אמירה, מתחלה היה הפירוש ממאמר לא תרצח שאין באדם מדת הרצח, ולא תנאף שאין באדם מדת התאוה, שלא יוכל האדם לא לגרע ולא להוסיף על רצון השי"ת, ואחר שהסתיר השי"ת את זה הבהירות ופירס עליו פרסא דאמירה, אזי נשתנה פירוש הדברות. לא תרצח, מורה שלא יגרע האדם מרצון השי"ת, ולא תנאף, מורה על שלא יוסיף על רצון השי"ת לעשות מה שלא נכלל ברצונו. וכל התפיסה שלנו בד"ת הוא רק בחינת אמירה, והדיבור אין בהם כי חפץ חסד הוא, ורצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך צמצם בחינת דיבור בכדי שיהיה לאדם חלק בהעבודה אשר יעבוד את ה', שביגיע כפיו בא לו^יד. ואף בחינת אמירה אינה בהשתוות אצל כל אדם, יש אדם שעומד בקו המשקל, שהד"ת לא נטבעו בו בעומק עד שלא יסור מהם אף בלי דעת, ואינו נעתק מהם לעשות ההיפך, וכגוונא דיוסף הצדיק שמקשר ומאחד את המקבל עם הנותן, שהנותן יצמצם את הד"ת שלו, בכדי שיחשב אף להמקבל שביגיעו קנה לחלקו ד"ת, ועי"ז יהיה לו תשוקה לד"ת, להלוך רק באור הד"ת, שלא לעשות במחשך מעשהו. ויש אדם שנעתק ומוסר לגמרי מד"ת עד שעושה ההיפך מכפי הוראת התורה אשר למד, וכל למודו בד"ת הוא מצות אנשים מלומדה, כאדם המספר חלום לחבירו או מעשה שעבר שהוא עצמו עושה ההיפך מזה המעשה או החלום אשר חלם לו, וכן הם אצלו הד"ת שלמד, וזה נחשב שהד"ת הם בגלות:

בלי דבר צור ישראל, זה מורה על בעל תשובה שסבל מד"ת, אצלו הם הד"ת בבחינת דיבור, והשי"ת נקרא אצלו בבחינת צור לשון חוזק, שאף שנראה לו שעבר על מצות ה' ולא קיים הד"ת כמו שנאמרו בבחינת אמירה וסובל מזה, יבררו השי"ת שאצלו נטבעו הד"ת בבחינת דיבור, שפעלו בלבו שלא יסור מרצון השי"ת אף בלי דעת, וממילא כל אשר פעל ועשה היה ברצון השי"ת, ואף שנראה לעין אדם שעשה ההיפך מדרך התורה, אבל לזה האדם היה מותר לו לעשות זאת, מאחר שד"ת הם אצלו בקביעות, משמע מזה שמעולם לא סר מרצון השי"ת, שכן אם אדם מבורר במדת הכעס מותר לו לכעוס^טו:

גמושל באדם צדיק. היינו, אם עבר על דברי חכמים, אין לו להתיירא מהם, כי הוא מושל באדם צדיק. מושל יראת אלהים, היינו אם עבר על דבר הכתוב בתורה אף מזה לבו לא יפחד, כי הוא מושל אף בהד"ת. והנה אלו השני שבטים יהודה ויוסף הם ברזא דאמירה ודיבור. כי בשבט יהודה נמצא שרש הדיבור של השי"ת, כי דיבור מורה, למי שמראה השי"ת ששורש לבו בעומק קשור בהשי"ת^טז. וזהו שאמר בחיר ה' הבא משבטו של יהודה, לי דבר צור ישראל, שאצלו שוכן הקב"ה בבחינת דיבור, שהוא בן להקב"ה, שהבן הוא ממוח האב, וכמו שאמר על עצמו בספרו (תהילים ב) ה' אמר אלי בני אתה וגו'. ומרזא דיהודה נקראו ישראל בנים למקום, כענין דאיתא (אבות פ"ג) חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. ובניה של רחל הם בחינת אמירה. וזהו כענין דאיתא (שם) חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, והוא לדעת כי אני ה' מקדשכם. ואלו השנים צריכים להיות תמיד באחדותא, חביבין ישראל עם החיבה יתירה הנודעת להם, כדאיתא בזוה"ק (ויגש רו.) ויגש אליו תקרובתא דעלמא בעלמא וכו' למהוי כלא חד וכו' בגין דקורבא דלהון דאתקריבו כחדא גרם כמה טבין לעלמא. והנהגת השי"ת עם ישראל בעוה"ז הוא בבחינת בניה של רחל, לפעמים הוא עיקר העסק בבחינת יוסף הצדיק עלאה ולפעמים בבחינת בנימין צדיק תתאה. בחינת יוסף הוא (תהילים מ״ח:ג׳) יפה נוף משוש כל הארץ, שכל פעולותיו המה יפים ומהודרים ומבוררים, ומצדו אינו רוצה לכנוס לשום דבר שאינה מבוררת לשם ה'^יז. וחלקו בקודש הוא כענין דכתיב (שיר השירים ה׳:ג׳) רחצתי את רגלי איככה אטנפם, כי מי שנתלכלך פעם אחת מוכרח להכניס את עצמו עוד הפעם בזה כדאיתא בתנחומא (ויקרא) ובתד"א אל ידאג אדם מעבירה שבא לידו אלא שנפתח לו פתח לעבירות הרבה, לכן מפני שמצדו לא נתלכלך עוד לזה קשה בעיניו מאד לכנוס בדבר שאינו מבורר. והוא כמו הנשמה שבאדם, שבעת החטא אם יחטא האדם ח"ו אזי מתרוממת ומסתלקת ממנו ואינה שוכנת בו בשעת החטא, כדאיתא בתיקוני הזהר הק' (תיקון ע דף קכד.)^יח:

דובחינת בנימין הוא הקוסטא דחיותא שנשאר באדם אף בשעת החטא, שאז נאבד ממנו ההידור ולא נשאר בו רק הקוסטא דחיותא. והוא כענין דכתיב (מיכה א׳:ט״ו) עד עדלם יבא כבוד ישראל. שהנר עומד קרוב לכבות, שהאור אינו זורח רק נוצץ^יט, וזו הקוסטא נמוכה מהנשמה, אכן מאחר שנמצא בה כח הקדושה שתוכל לכנוס אף בתוך החשך, משמע מזה שמחצבה הוא ממקום רם ונשא עד מאד, ששם הוא כחשכה כאורה גם חשך לא יחשיך. וכמו שאנו רואין הנהגת השי"ת בכל יום, שבהשכמת הבקר מזריח השי"ת אור באדם ונתן ליעף כח נשמת אלוה ממעל, ואז הוא נחשב לבריה בפני עצמו, וכל היום מתגבר באדם זה הכח עד פנות היום, שאז מסתיר השי"ת את כח האדם שהיה לו בפני עצמן, כי מלך במשפט יעמיד ארץ, שמה שנדמה לאדם כל היום כלו שיש לו כח בפני עצמו בבא חשכת לילה מסתיר הש"י את זה הכח, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רמב:) שבלילה גבורה שולטת ועד חצות לילה ההסתר מתגבר והולך ונקודת החיים שבו מתקטנה מאד מאד, ואזי מתחיל השי"ת לעורר בו הקוסטא דחיותא שנמצא בכל אדם אף בשעת השינה כדאיתא בזוה"ק (לך פג.)^כ, ומזה מתעורר כל הקומת אדם, והוא שהשי"ת אוחז בנקודה ומתפשטה ומרחיבה לברר את האדם, שלא יוכל להיות זאת שנתגאה האדם כ"כ בכל היום לדמות שיש לו כח פעולה בפני עצמו, מאחר שכבר מסר מודעה והמליך עליו את הש"י ביחודא עלאה, להכיר שכל הכח הוא ביד השי"ת, ובזו הנקודה אוחז השי"ת ועל ידה מתעורר כל האדם. ואם היה ממשמש ההסתר עוד מעט אחר חצות לילה, אזי היה נאסף כל החיות שבאדם לגמרי, ואף אם היה מוסיף לקום לחיות עוד על פני האדמה היה נחשב לבריה חדשה כקטן שנולד, ולא היה מכיר את עצמו שהוא אשר חי מתמול שלשום ועתה הוסיף לקום, ומזה אין דעת האדם נוחה. אכן השי"ת החפץ חסד להיטיב לבריותיו, מתחיל לעורר את האדם בעוד נמצא בו נקודה מקוסטא דחיותא, ומעוררו מעט מעט, ומאיר לו הפעולות של כל היום העבר עד עלות השחר, ואז מתחיל אור הבקר להתגבר, ואור השמש זורח על כנפות הארץ כיום אתמול בלי שום הבדל. ובכל יום ויום מאיר השי"ת לאדם את היום שלפניו. וזו הקוסטא דחיותא נמצא בכל פרט אדם, כי הצורת אדם הוא עולם קטן כידוע, וכמו שנשאר בכל אדם קוסטא דחיותא בשעת השינה להעלותו על ידה משנתו, כן נשאר בכל נפש בקבר הבלא דגרמא להעלותו על ידה לתחיה וכדאיתא בזוה"ק (שלח קסט.):

הובכלל נמצא קומה שלמה שחי תמיד בלי הפסק, והוא הקוסטא דחיותא מכל הכלל. הקוסטא דחיותא מכל הכלל הוא מחלקו של בנימין בעולם. ובנפש הוא אליהו זכור לטוב שהוא חי וקיים לעולם, ושניהם מזרעה של רחל, שהם הכלל מכל הקוסטא דחיותא שנמצא בכל ישראל^כא. ולזה היה חלקו בקודש כל הקדושות קבועות, כמו כותל המערבי שהיתה בחלקו, שקדושתה היא בתמידות בלי הפסק, וזה הוא הקוסטא דחיותא שמתעורר בכל חצות לילה כשהחשך מתגבר והולך. ופעולותיהן של בני רחל המה מבוררים ומהודרים אף על הגון, והוא שלא יחשבו לעצמם שום כח בפני עצמם, מפני שמכירים בהכרה מפורשת שאין להם שום כח בלתי לה' לבדו^כב:

וואלו שני השבטים מנהגים את יהודה. שבחינת יהודה הוא בחינת בעלי תשובה, שכל הישועות שלו נבנים על ידי הסתרה, וכדכתיב ביה (וישב לח) כי כסתה פניה. וכל הגדולים ונפשות היקרים שבזה השבט הם בבחינת בעלי תשובה^כג, והד"ת שבהם הוא בבחינת דיבור, שבשעת מעשה נראה שחטאו ממטרת רצון השי"ת, ואח"ז נראה מפורש שישועת ה' הוא מתחלה ועד סוף וברצונו נעשה^כד. וכמו שמצינו ביהודה, שמתחלה כאשר ערב ערובה בעד אחיו בנימין אמר לאביו יעקב (מקץ מג) אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו וגו' והאיך יערב לב אדם להתפאר במה שאין בידו כלל, הלא לא תדע מה ילד יום, אם הוא עצמו יחיה אז, ולא כן לערוב בעד חיי רעהו. ואחר זאת היה החשך וההסתר מתגבר בבני יעקב עד שכמעט לא ראו אור. כי בחינת יוסף היה נעלם מהם, ולא היה אז אזדווגותא דקוב"ה על ידא דיוסף הצדיק, אך ע"י בנימין צדיק תתאה, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קנג:). ועתה שרצו להעליל אף על בחינת בנימין אזי חשך היום עד מאד, לא ראו אור להבין מה דבר ה'. ואף יעאע"ה בחיר האבות לא היה לו אז שום תקיפות להבין שכל אלו הרפתקאות דעדו עליה הם ברצון השי"ת, כי אם היה לו מעט התחזקות אזי היה שולח את בנימין עם אחיו בשמחה למצרים, מאחר שמקיים בזה חפץ צורו. ואף יהודה אשר גבר באחיו, היה ההסתר לעיניו כ"כ עד שנדמה לו שבאמת יוסף הצדיק איננו, שהחטיא את עצמו כ"כ עד שעונותיו גרמו לו שנתערב בגוים ח"ו, וכדכתיב (תהילים קו) ויתערבו בגוים, שבהתגברות ההסתר יוכל האדם לטעות שישראל נתערבו ח"ו בין הגוים, ובאמת לא תקום ולא תהיה, כי בשרש אין שום שייכות לישראל עם הגוים. ואז צעק יהודה במר לבו לה' עד שהתעורר רצון בהשי"ת שהחזירו את בנימין, ובחינת יוסף הצדיק האירה בהם גם כן בתוספת מרובה, שקודם זה היתה בלי נסיון ועתה היתה אחר נסיון, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קנג:) שיוסף לא נקרא צדיק עד שעמד בנסיון:

זולהבין זאת למה לא נושעו אך ע"י צעקות גדולות כאלה. אכן השי"ת החפץ שייטב לו לאדם, הניח מקום לאדם להתגדר בו שהוא יהיה המעורר, ועי"ז יחשב לחלקו שביגיעו קנה כל זאת, כי אם לא היה האדם מעורר כלל את ישועת ה', אזי לא היה נחשב לו שום חלק בה רק כבריה חדשה, אכן ע"י צעקת האדם שמעורר בראשית הישועה, יעורר בו הש"י שכל הישועה באה לו ביגיע כפיו, וכענין דאיתא בש"ס (מנחות צט:) שהקורא קריאת שמע שחרית וערבית כאלו קיים והגית בו יומם ולילה. וזה הוא הענין שכמה פעמים באה הבטחת השי"ת על אריכות ימי האדם ולא נתפרש מה טובה יהיה באותן ימים. אכן זה עצמו הוא הטובה, שהאדם יאריך ימיו ולא יהיה כבריה חדשה רק ימיו יאריכון, היינו שתפיסתו והכרתו יתארך ויתגדל בלא הפסק, להגיע ליום שכלו ארוך ולעולם שכלו טוב, והבריה הישנה תתברר לטוב, ויהיה כמו אדם שמתעורר משנת שמכיר את עצמו שהוא אשר שכב ועתה הוסיף לקום. וזה הוא הענין דאיתא בתנחומא (ויגש) ויגש אליו יהודה זשה"כ (משלי ו׳:א׳-ב׳) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך. הענין בזה הוא, שמה שאמר אנכי אערבנו מידי תבקשנו זה נקרא תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך, מפני שבזה לקח לעצמו תקיפות ביותר לחשוב לעצמו כח והון, שמזה האדם מסתיר השי"ת את עצמו לגמרי. ומה תקנתו, לך התרפס ורהב רעיך, קבל עליך אדנותו ומלכותו מדה במדה. כמו שמתחלה נראה מדבריו שח"ו שכח לגמרי את גודל כח ה' שמלכותו בכל משלה, ומבלעדו אין שום כח לבריה בעולם, כן עתה ישכח בעצמו לגמרי, ועתה יגדל נא כח ה', שהתקיפות עצמו שמתחלה נראה אשר לא טוב הוא, יכניסו עתה בהתבררות בקדושה, ואזי אין לו ממה לפחוד ולהתיירא, מאחר ששם נפשו בכפו ומסר נפשו להשי"ת, וממה יפחד עוד בעוה"ז פן ילקח מאתו החיים מעוה"ז מאחר שהוא עצמו מסר את כל כח החיים שלו להשי"ת. ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני, הוא כדאיתא בזוה"ק (ויגש רו:) בגין דקורבא דלהון דאתקריבו כחדא גרים כמה טבין לעלמא כו' והוא, כי כאשר יתחבר החבה יתירה הנודעת לאדם עם חביבין ישראל זה הוא יקרות גדול מאד, עד שיצא מפורש עי"ז בהתגלות, שכל דברי יהודה מפי ה' יצאו והוא שוכן בקרבו, ממילא אין עליו שום קטרוג על אמרו אנכי אערבנו מידי תבקשנו, מאחר שפי ה' דבר בו ומלתו על לשונו. וזהו דאיתא ג"כ בזוה"ק (שם) כי הנה המלכים נועדו דא יהודה ויוסף כו' וכדין כד מלכים אזדמנו תרווייהו ברעותא חדא כדין המה ראו ההוא רעותא דתרין עלמין כן תמהו נבהלו נחפזו בגין דכלהו מארי דדינא אתכפיין ומתעברין מעלמא ולא יכלי לשלטאה. עד היכן, עד ותחי רוח יעקב אביהם, שזה הוא רמז מישועת העתיד שיבא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, וההתגלות יהיה אז מפורש בבהירות: