Beit Yaakov on Torah, Vayigash 24/בית יעקב על התורה·ויגש כ״ד

אויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות וגו'. ביאר בזה א"א מו"ר הגה"ק זצללה"ה בספר מי השלוח ח"א פרשה זו על זה, שזה הוא כענין דאיתא בש"ס (ברכות ה.) א"ר לוי בר חמא לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו, נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם, נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע, נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה שנאמר ודמו סלה. להבין מה זה שאמר רלב"ח לשון לעולם ירגיז, זה מורה על כל הענינים אשר יעברו על האדם ואף בענינים גדולים, יברר אותם האדם ויבחנם צירוף אחר צירוף אם הוא ברצון השי"ת, ואף אם ידמה לאדם שאין לו שום נגיעה מצדו רק כל כוונתו הוא לכבוד שמים, גם בזה הצריכו חכז"ל אלו הבירורים, ואל יאמין האדם בעצמו עד יום מותו. ולא יעלה על דעת אדם שהש"ס מדברת בפעולה גשמיית, כי לא דברו חכמי הש"ס מזה, שכל עיונם ומחשבותיהם הוא רק בדברים גדולים ונכוחים, גם בהם ירגיז יצר טוב על יצר הרע, מפני שבעוה"ז אין שום דבר נשלם בכל השלמות, כן אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, שאם היה נשלם בצדקו אזי היה הולך לעולמו ולא היה לו מה לתקן עוד בעוה"ז. ובהיפך ג"כ לא נמצא שיהיה אדם נשלם ברע, שאז לא היה לו שום כח חיים ומהיכן הוא חי עוד בעוה"ז. וכל הבריאה בעוה"ז הוא כדאיתא בש"ס (קידושין מ:) למה צדיקים נמשלים בעוה"ז לאילן שכולו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה וכו' ולמה הרשעים דומים בעוה"ז לאילן שכולו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה וכו':

בוכן מצינו ביעקב אבינו ע"ה בשעה שירד למצרים שהיה אז בכל השלמות, והחיים אשר חי במצרים אח"ז היו מעין חיי עוה"ב^קמב, וכשנגלה עליו אלהים אז כתיב רק זה השם אלהים ולא שם יקו"ק, ואף דכתיב השם ישראל, אם כן למה לא נגלה אליו השם הוי"ה שהם זה לעומת זה, כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעד:) בזמנא דאסגיאו זכאין בעלמא אתקרי בשמא דרחמי יקו"ק ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא אלהים שמיה ואתקרי בשמא דאלהים. כך יעקב בזמנא דלא הוה בין שנאין ולא הוה בארעא אחרא קרי ליה ישראל, וכד הוה בין שנאין או בארעא אחרא קרי ליה יעקב. אכן אף שהיה אז נשלם בכל השלמות. אמנם מפני שהיה עוד בעוה"ז ובאה לו בשורת יוסף ששמח בה עד מאד, ובעוה"ז אין דבר שיהיה נשלם, לכן הוצרך לברר שמחתו זאת שכולה לה' ואין זה כמו שטבע העולם הוא שכל אב אוהב את בנו, אכן הוא לא פנה לזאת רק כוונתו היה לכבוד שמים בלבד. לכן כתיב השם אלהים, מפני שאין שלמות בעוה"ז, ואף בדבר שידמה לאדם שאין לו שום נגיעה מצדו אל יאמין האדם בעצמו, כי אף אחר כל הבירורים ישאר מקום שע"ז לא יסכים השי"ת לחתום שממנו יצאו הדברים. הן אמת שבעוה"ז יוכל אדם לתקן כל עניניו, אף מה שנדמה שהאדם לקח לעצמו כח ואון וע"י עבודתו יוכל לזכך כל אלה, וע"ז אמרו חכז"ל (אבות פרק ד) יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז יותר מכל חיי עוה"ב. וכמו שמצינו ביהודה שאמר אנכי אערבנו מידי תבקשנו וגו' שזה נראה שלקח לעצמו כח ואון, מ"מ הסכים השי"ת גם על זאת שדבר ה' דבר בו ומלתו על לשונו. אכן שמוכרח להשאר גם מותרות, מה שלא יתברר ולא יזדכך והשי"ת לא יסכים עלימו שמאתו יצא זאת רק מפעולת אדם, לכן צריך האדם תמיד להרגיז יצר טוב על יצר הרע כפי כחו עד יום מותו, שעכ"פ יתברר מה שיוכל להתברר בעוה"ז. ונזכר בש"ס (שם) ארבעה מיני בירורים ועצות לבור ולברר על ידם לבחון ולצרף לבא על האמת, וכאשר יתברר לו האמת שמאת ה' הוא, אז יוכל להתפשט לו בה כי דבר ה' הוא או שמחה של מצוה:

גהמבחן הראשון הוא, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע. ירגיז היינו עקשות, ואף שיצר טוב הוא ההיפך מרוגזא, כי יצר טוב מורה על כח בחירה שבאדם למאוס ברע ולבחור בטוב, שלא יתעקש אדם בשום דבר, כי רק השי"ת יוכל להתפאר שכן יעשה כאשר יעלה ברצונו, כדכתיב (האזינו לב) ראו עתה כי אני אני הוא, אבל לאדם נאסר זאת מלהתעקש בדבר שרק בזה יחפוץ, אך יעמוד ברצון פשוט לפני השי"ת, ויהיה מוכן לעשות כפי שיאיר לו השי"ת בלי שום נטיה ונגיעה מצדו, זה הוא יצר טוב שבאדם, ומה הוא שאומר ירגיז אדם יצר טוב. אכן מפני שנמצא רוגזא בההיפך, לכן יכניס האדם הרוגזא בקדושה ולהדרי' לטב, שבד"ת הותר לאדם גם זאת, כי אורייתא הוא דקא מרתחא להו (תענית ד.) וכמו שאנו אומרים (בתפלת על הניסים) בהודאת נס חנוכה, וזדים ביד עוסקי תורתך, היינו שעוסקי תורה הם לעומת הזדים, שמרמז על עקשות בהיפך, שאף כי יודע הוא שלא טוב הדבר שהוא עושה עכ"ז מתעקש בל ימוט ממנה, ובעוסקי תורה נמצא ג"כ עקשות רק מלא קדושה, דאורייתא קא מרתחא להו^קמג. וירגיז את יצר הרע בזכרו זאת, שמאחר שבכל פעולה נמצא מותרות שיתדחה לגמרי והשי"ת לא יסכים עליהם, כי אם יאמר האדם שהשי"ת יסכים על כל פעולת אדם שיעשה, א"כ מה הוא היקרות מחיי עוה"ז, שכל החיים הוא שיוכל אדם לתקן את אשר עוות, ועד יום מותו יחכה לו השי"ת אולי ישוב בתשובה, משמע מזה שלא בכולם יבחר ה', רק כל הפעולות הנעשים בעוה"ז צריכים להתברר וכל השמחות שבעולם צריכים להבחן ולצרפם. וכענין דאיתא בש"ס ובמדרש רבה (מצורע טז) שאמר לו רבי לאנטונינוס רחמנא ליצלך מצינותא אמר לו מה דין ברכתא איתיר חד כסוי וצנתה אזלה, אמר ליה תשתזיב מן שרבא א"ל הא כדו צלי עלי וכו'. והענין בזה, שמתחלה ברך אותו רבינו הקדוש שלא יפול בעצבות ויעמוד על עמדו בעבודת ה', ואמר לו אנטינינוס מה זה ברכה איתיר חס כסוי וצנתה אזלה, היינו שאכניס את עצמו בעבודת השי"ת ביותר, ואקריב עוד קרבן לה' שזה הוא לבוש לאדם, וממילא אהיה בשמחה, כי אם יעבוד אדם עבודת ה' שני ימים אזי ביום השלישי מוכרח להולד בו שמחה^קמד. אכן כשאמר לו רחמנא ליצלך משרבא, שאף בשעה שיהיה בשמחה לא יסתר מעיניו יראת ה' שלא יתפשט ביותר, אמר הא ודאי ברכתא, כי כל השמחות וד"ת שיש בהם איזה נגיעה מעניני עוה"ז צריכים להתברר במאד מאד. כי מה שאין בה שום נגיעה לעניני עוה"ז, אף כי ישמח האדם בה, מ"מ לא תצטרך זו השמחה להתברר כדאיתא בש"ס (ברכות ל:) הוה קא בדח טובא אמר תפילין קא מנחנא, והוא כי תפילין מרמזים על דביקות שאדם דבוק בהשי"ת^קמה. קדש והיה כי יביאך מרמזים על דביקות להשי"ת בקום ועשה, והם ברזא דחכמה ובינה, שמרמז על חדשות שמולידים חדשות באדם^קמו. ושמע והיה אם שמוע, שהם כתובים גם על מזוזות בית, מרמזים על דביקות בהשי"ת בשב ואל תעשה, שהם שמירה לאדם בישיבתו בביתו לשמרו מה שיש לו מכבר, כי אלו השתי פרשיות אין מולידים חדשות באדם. ושמחה כזו שאין לה נגיעה לעניני עוה"ז אין צריכה להתברר. אך שמחה שיש לה איזה נגיעה לעניני עוה"ז צריכה להתברר מה זו עושה, לכן יחשוב האדם בעצמו מה יתרון לו מעניני עוה"ז שהוא עולם עובר כצל עוף הפורח, וכענין דאיתא בש"ס (יומא פז.) כי הוה מכתפי ליה בשבתא דרגלא הוה אמר כי לא לעולם חוסן ואם זכר לדור דור. וזה הוא דאיתא בש"ס (כתובות קד.) שאמר רבינו הקדוש מעולם לא נהניתי אף מאצבע קטנה שלי בעוה"ז, היינו אף שלא ימנע זאת שאדם לא יהנה כלל בעוה"ז, אכן כוונת רבינו הקדוש היתה, שכל הנייתו בעוה"ז כוון רק לכבוד שמים, ולא היה לו שום נגיעה מצדו כלל:

דנצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה. והוא, כי הד"ת אינם מקבלים שום טומאה, כדאיתא בזוה"ק (צו כח:) שעבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, ויזכור האדם שאם ירצה שהשי"ת יסכים על כל פעולותיו אזי יכניס כל פעולותיו לד"ת, שזה הוא מכוון מהשי"ת, כשיאונה לאדם איזה פעולה אזי יזכור שלא יקח הדבר כאשר הוא, אך יכניסה בד"ת, שמזה יבין באיזה ד"ת יעסוק שיש להם שייכות לענינו זה. וע"ז אמר שלמה המלך בספרו (משלי י״ד:ג׳) בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם. היינו שהאויל סובר שכל אשר יאונה תחת ידו יש לו תפיסה בהם, ואינו מביט אל פנימיות הדברים. ושפתי חכמים תשמורם, שהם מבינים מכל הענינים ד"ת, שהשי"ת חפץ עתה בהם. ואם יעסוק בד"ת אזי ישכיל להבין החילוק שבין דבר נצחיי למה שהוא רק לפי שעה:

הנצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע. ק"ש היא למעלה מד"ת. כי בד"ת נמצא התנשאות ויוכל אדם להרהיב עוז בנפשו שעי"ז לא יוכל לבא על בירור האמתי. אכן ק"ש הוא למעלה מד"ת, כמו שאנו אומרים, (בברכת קריאת שמע) חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו, שבאלו הד"ת שוכן השי"ת בהשתוות כל בריה, שהם כענין דאיתא בש"ס (תענית ל.) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא, שאז יראו כל אדם שאין שום התנשאות לאחד על חבירו, כי מחול הוא עיגול, ובעיגול אין ראש וסוף^קמז. וע"ז מורה ענין ק"ש, שאז אדם מוסר כל עצמו להשי"ת, ומכיר שאין לו מצדו שום כח כלל. וכמו שהבינו השבעים זקנים שהושיבם תלמי המלך שיפרשו לו התורה (מגילה ט.), וכאשר ראו שהסכימו כלם לדעה אחת, אז ידעו כי דבר ה' הוא ואין להם חלק בה, לזה לא יכלו ליקח לעצמם מזה שום התנשאות, מאחר שלא היתה זאת מצד חכמתם ובינתם, רק שנשפע להם מאת השי"ת, ומצד הש"י כלם שוים לפניו^קמח:

ונצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה. יזכיר היינו דכורא, כי נוקבא מורה שעדיין צריך לקבל ולהתמלאות, ודכורא מורה שהוא כבר נשלם ואין לו שום צורך לקבל עוד ולהתמלא, ודרכו מפולש לילך לעולמו, שיצייר לעצמו שבזו הרגע נכון בידו יום המות, ממילא אין לחמדתו ושמחה שלו שום מקום. וזהו החילוק בין ירגיז יצ"ט על יצה"ר לבין יזכיר לו יום המיתה, כענין דאיתא בזוה"ק (במדבר קכ:) בשעתא דב"נ עאל לבי כנישתא ידכי גרמיה בקדמיתא בקרבנין וכו' ולבתר צלותא דמיושב וכו' ולבתר צלותא דמעומד וכו' כדין בעי ליה לב"נ לאחזאה גרמיה בתר דסיים צלותא דעמידה כאלו אתפטר מן עלמא וכו' השתא בעי לאתכנשא לגבי ההוא אילנא דמותא ולמנפל ולימא לגביה אליך ה' נפשי אשא. בקדמיתא יהיבנא לך בפקדונא השתא דקשירנא יחודא וכו' הא נפשי מסירנא לך ודאי ויחזי ב"נ גרמיה כאלו פטיר מן עלמא וכו'. זהו החילוק בין ירגיז, שהמסירת נפש הוא ברזא דפקדונא. ויזכיר לו יום המיתה, היינו בלי שום השארה, ששוים אצלו אלו השנים אם ימות בזו הרגע או אם יחיה עוד. ואם אחר כל אלו הבירורים ישאר בו עוד חשק לזה הדבר שהיה חפץ בה מתחלה, או שהשמחה אינה פוסקת מאתו אחר כל זה, אזי ידע ברור כי דבר ה' הוא מראש ועד סוף וטוב הדבר בעיני ה':

זואבינו יעקב בחן ונסה וזיכך וצירף את שמחתו שבאה לו מבשורת יוסף בכל אלו הארבעה בירורים, לבור ולברר שכל עיקר שמחתו הוא רק לכבוד שמים ולא בדרך הטבע. שטבע כל אדם לאהוב את בנו, אבל יעאע"ה מעולם לא היה כונתו כי אם לשם ה' בלבד. וזהו שמתחלה אמר (ויגש מה) רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות, בזה הרגיז יצ"ט על יצה"ר שהזכיר לו שלא לעולם יחיה האדם ונכון בידו יום המות. ואח"ז כתיב (ויגש מו) ויסע ישראל וגו' ויבא בארה שבע, שזה מרמז שעסק בתורה, כי כל גלות ישראל התחילה משעה שיצא יעקב מבאר שבע שיצא מד"ת, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קמז.) ויצא יעקב מבאר שבע וכו' וביומי דגלותא נטיל מהאי באר שבע וכו'. והוא, כי שם כרתו אבותינו ברית עם יושבי הארץ, לזה נמצא שם הבדל גדול בין ישראל לעמים, ושם ימצא כל אחד מישראל באר חיים מד"ת, לכן הלך יעקב לבאר שבע, שזה הוא הבירור מיעסוק בתורה שאמרו בש"ס^קמט. גם הכתוב (שם) ואת יהודה שלח לפניו מרמז על שעסק בד"ת, כמו שדרשו ע"ז ברבה (ויגש צה) ואת יהודה שלח לפניו להתקין לו בית ועד שיהיה מורה בו דברי תורה. ויבך על צואריו עוד, שזה מרמז שקרא קריאת שמע, כמו שדרשו ע"ז (שם). ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם, הוא כנגד הבירור הרביעי שנזכר בש"ס, שיזכיר לו יום המיתה, שידמה בנפשו כאלו מת בזה הרגע, וכן נדמה לאבינו יעקב ובירר את עצמו עד שלא היה לו שם נפקותא בין העוה"ז לעוה"ב, ומצדו היה כמו אם יחליף אדם לבושיו וילבש אחרים תחתיהם, שזהו בחינת יעאע"ה, ועליו אמרו בש"ס (תענית ה.) ובזוה"ק (ויחי רמח:) יעקב אבינו לא מת^קנ. וזה הוא החילוק בין הכתובים, שגם מתחלה זכר ביום המיתה שאמר אלכה ואראנו בטרם אמות, אכן שהיה ברזא דפקדונא, ועתה שאמר אמותה הפעם במאי אנן קיימין אחר שקרא ק"ש, אזי הוא מס"נ לגמרי בלי שום השארה, ואחר שראה אבינו יעקב שעוד נשארה בו שמחתו זאת אחר כל אלו הבירורים, אז ידע כי דבר ה' הוא ושמחתו היא רק שמחה של מצוה דבר נצחיי הקיים לעד: