Beit Yaakov on Torah, Vayishlach 1/בית יעקב על התורה·וישלח א׳

אוישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום וגו' ויצר לו וגו'. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות וגו' מאד עמקו מחשבותיך וגו' בפרוח רשעים וגו' להשמדם עדי עד ואתה מרום לעולם ה' וגו' יתפרדו כל פועלי און וגו' בלותי בשמן רענן (תהילים צ״ב:י׳). טוב להודות לה', היינו בשעה שהשי"ת מנהג עולמו לפי תפיסת שכל האדם, והאדם מבין כונת השי"ת, בזה טוב בעיני האדם להודות להשי"ת כעל כל אשר גמלו, מאחר שמכיר טובת השי"ת. ולזמר לשמך עליון, היינו בשעה שהשי"ת מנהג עולמו בבחינת עליון למעלה מהשגת ותפיסת שכל האדם^א. ומזו ההנהגה סובל האדם ודומה עליו כמשא אשר יכבד עליו, וכדאיתא (ברכות יז.) אלופינו מסובלים אלופינו בתורה ומסובלים במצות. אלופינו בתורה, היינו מה ששכל האדם משיג, מזה הוא האדם בנייחא. ומסובלים במצות, היינו מעשי המצות, מזה סובל אדם מפני שאין האדם מרגיש טעם בהם, לכן דומות עליו כמשא. ובאמת עיקר קנין האדם בהשי"ת הוא מזה שמקיים מצות השי"ת בקום ועשה, אף שאינו מרגיש בהם שום טעם וסובל מהם, ומזה הוא עיקר קבלת שכר האדם. ולעתיד יראה השי"ת לעין כל, שהאמת הוא, שכמו שהארון היה נושא את נושאיו, כן המצות נושאים אותנו, ולא שאנו נושאים אותם, ואז יאיר השי"ת לישראל הדברי תורה והטעם שהיה כלול במצות מעשיות, ואז יהיה יום שכולו שבת ומנוחה לחי עולמים^ב. להגיד בבקר חסדך, היינו הדברי תורה שיש לאדם הבנה בהם. ואמונתך בלילות, היינו דברי תורה שאין לאדם הבנה בהם, שהשי"ת מנהג עמו למעלה מתפיסתו, וכגון מעשי המצות, כי אמונה הוא מלשון הכתוב (איכה ד׳:ה׳) האמונים עלי תולע, שהש"י מדריך ומרגיל את ישראל בגדרים וסייגים שיצמצמו את עצמם בכל אשר יפנו ישכילו, ולזה הוא מדה במדה, שכאשר בא יבוא היום הגדול והנורא אשר מי יכלכל את יום בואו ומי יעמוד בהראותו, שאז יוציא השי"ת חמה מנרתקה וילהט אותם היום הבא כדכתיב (מלאכי ג), גם אז יהיה מקום לישראל, מאחר שהם מצמצמים את עצמם כפי כחם, לזה יצמצם השי"ת את אורו הרב מהכיל ג"כ, ויאיר אורו הזך והבהיר דרגא בתר דרגא בכדי שיהיה כח בישראל לקבל^ג. וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קע.) מי זאת הנשקפה כמו שחר אלין אינון ישראל בזמנא דקב"ה יוקים לון ויפיק לון מן גלותא, כדין יפתח לון פתחא דנהורא דקיק זעיר ולבתר פתחא אחרינא דאיהו רב מניה, עד דקב"ה יפתח לון תרעין עלאין כו' ולאו בזמנא חדא כו' אבל לעשו לאו הכי, אלא בזמנא חדא נהיר ליה כו'. מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך, היינו אף שלעתיד יאיר השי"ת את הד"ת שהיו בכל דבר באר היטב, ויבין כל יצור שכל הרפתקאות דעדו עליו לא היה בהם רק טוב, וכולם כאחד יבינו כל זאת, מכל מקום גם אז יהיו דרגות ולפום צערא יהיה אגרא^ד. ואף דאיתא (ברכות ה:) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו, מ"מ מי שצמצם עצמו וסבל יותר בעולם הזה יבין אז העומק שבכל דבר ביותר, כי יש לו להשי"ת בכל דבר עומק עמוק מאד. איש בער לא ידע וגו' בפרוח רשעים וגו' להשמדם עדי עד, היינו שהשי"ת יתן טובה אז להעכו"ם להאבידם ולשמדם בה, כדאיתא בזוה"ק (שם) ובש"ס (נדרים ח:) אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה, וכדכתיב (מלאכי ג׳:י״ט) כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וכל זה במשפט^ה. ואתה מרום לעולם ה', היינו ידך הוא לעולם על העליונה והכל מצדיקין עליהם דין שמים. כי הנה איביך ה', היינו מפני שהם אויבים לזה השם הוי"ה המהווה כל, וכל מחשבות לבם תמיד הוא לחפש תחבולות איך לשכח מלבם שהשי"ת הוא שברא כל הברואים, לכן הוא המשפט כמו שסיים הכתוב, כי הנה איביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און, הוא כדאיתא בספרי (סו"פ תצא) בפסוק והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך, שלא תאגוד עליך אגודה. וזה נאמר על עמלק ועשו, דהנה עיקר שורש חסרון היצר הוא כעס, כי ביצר המתאוה נמצא בו עוד צד טוב, וכדכתיב (משלי י״ט:כ״ב) תאות אדם חסדו, וכדאיתא ע"ז בס' מי השלוח (חלק א' משלי (י"ט) ד"ה תאות)^ו. וכדאיתא ג"כ (מגילה ו.) עתידין בתי תיאטראות ובתי קרקסאות ללמד בהן תורה^ז. אבל מדת הכעס הוא רע בכולו^ח. ואופיא של עשו ועמלק הוא לרצוח ולרדוף ולהעיק לישראל ובאגודה אחת הם באים תמיד עליהם. ולכן יהיה מזה המשפט שיתפרדו כל פועלי און. בלותי בשמן רענן, היינו על ידי זה שישראל היו בגולה בין העכו"ם ולא למדו ממעשיהם, אך צמצמו את עצמם כפי כחם לכבודו ית' בכל השתדלות ועצות, לזה לעתיד יהיה בלול כל תוכם בשמן המרמז על אור החכמה, וזה הוא יקרות גדול, כי אף שהכהן גדול ומלכי ישראל היו ג"כ נמשחים בשמן המשחה, אבל רק על הראש ולא על כל הגוף. וזהו דאיתא (מגילה ט:) אין לי אלא משיח מרובה בגדים מנין תלמוד לומר המשיח, ולכאורה מה זה ראיה, אדרבה מזה משמע שצריך להיות דוקא משוח בשמן המשחה. אכן הענין בזה, דבאמת משמעות הכתוב המשיח הוא מורה שאינו צריך להיות נמשח בשמן, רק שכל גופו בלול בשמן המרמז לאור החכמה, ולעתיד יהיה כל אחד בלול בשמן רענן. וכל אלו הטובות יבואו להם מזה שפזורים המה בגלות בין העכו"ם, ואין למדין ממעשיהם, וסובלים מפני זה כמה וכמה סבלנות וצמצומים לכבוד שמים, וביגיעם יבוא להם כל זה. ועל זה דאג אבינו יעקב ע"ה ויצר לו, ודרשו ע"ז (רבה וישלח עו, תנחומא וישלח) שהיה מיצר שמא יהרוג, והוא כי אם יאבד עשו מהעוה"ז אזי לא יוכל להגיע לרום המעלה כ"כ, כי כל זמן שהוא בעולם וישראל פזורים ביניהם בגולה ואין למדין ממעשיהם, ואף שסובלים מזה כל הסבלנות וצמצומים, ולזה הוא במדה שיזכו בזה לכל הטובות והנחמות שהבטיחם השי"ת, ומזה הוא עיקר קנין המדרגות, וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (לך פג.) אי לא נחתו בקדמיתא למצרים ולא יצטרפון תמן לא הוו עמא יחידא דיליה^ט. [ובזו הפרשה מתחיל העסק שהיה בין ישראל עצמם] ומזו הפרשה והלאה הם כל המעשים והרפתקאות דעדו על ישראל עצמם, ועד זו הפרשה הם העסקים שהיו בין האומות ומעשו ומלבן עד האחרון משמונת המלכים שהתחיל לצרף סיגי הזהב, וכדאיתא בזוה"ק (מצורע נו.) שעשו נולד מסיומא דדינא שהוא סוספיתא דדהבא והסיגים של זהב, עד המלך השמיני ממלכי אדום, שאז התחיל לצרף סיגי הזהב. ולזה כתיב ביה בסוף הפרשה ושם אשתו וגו' בת מי זהב, ומתרגם אונקלוס, בת מצרף דהבא, וממנו התחיל עולם התיקון, ולזה בכולהו כתיב וימת וימת עד המלך השמיני דלא כתיב ביה וימת, משום שממנו התחיל עולם התיקון ולא אתבטיל כאינון אחרנין משום דהוה דכר ונוקבא, וכדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) ובספר הלקוטים מהאר"י הק' בזו הפרשה^י. וממנו והלאה מתחיל העסק מישראל עצמם^יא, שעיקר קנין הקדושה שלהם הוא מזה שדרים בין העכו"ם ומפוזרים ביניהם בגלות ומתגברים על יצרם, ואף שסובלים מזה מ"מ אין למדין ממעשיהן, לזה המה מנושאים ורמים עד מאד. וכן כשבירך אבינו יצחק לבנו יעקב בחיר האבות, ברכו בברכת יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים (תולדות כז), ולכן היה יעקב אבינו מיצר שמא יהרוג: