Beit Yaakov on Torah, Vayishlach 11/בית יעקב על התורה·וישלח י״א

אויהי לי שור וחמור. בזוה"ק (וישלח קסו:) שור וחמור אינון תרין גזרי דינין דכד מתחברן תרוויהו כחדא לא מתחברן אלא לאבאשא עלמא כו'. הענין בזה, דהנה נמצא שור וחמור דקדושה, ולעומת זה נמצא בההיפך ג"כ שור וחמור. שור דקדושה, מרמז על הכח קדושה שנמצא באדם אף שלא מדעת, שהורגל כל כך בעבודת השי"ת בדעת ובחשבון, עד שהכלי פעולה שלו הם בהרגל לבלי עשות רק מה שהשי"ת חפץ בו ואף בההסתר, וע"ז אדם מתפלל בכל יום (ברכות השחר) שתרגילנו בתורתך, וכענין דאיתא בירושלמי (ברכות פ"ב, ה"ד) בואו ונחזיק טיבותא לרישא דכי מטי למודים מנפשיה כרע. וזה הכח כשהוא בקדושה אין למעלה ממנו, ועל זה אמר המלך שלמה (משלי יד) ורב תבואות בכח שור^עה. וכן חמור דקדושה, מרמז על ותדביקנו במצותיך (ברכות השחר), שאף בשעה שאינו הולך בדעת כמו השור והחמור שאין להם שום דעת, מכל מקום הוא מכוון למטרת רצון השי"ת, מפני שהרגיל את עצמו במצות השי"ת ובעבודתו, עד שנשרש בלבו שלא יפעל בכלי פעולה כי אם רצון השי"ת. וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רמב.) על יששכר חמור גרם בגין דחמור נטיל מטולא ולא בעיט במאריה כשאר בעירי. ושור וחמור דסטרא אחרא, הוא כגוונא דעכו"ם שמתפשטים בכל רצון לבם בכל הרעות שבעולם, ומוסיפים חטא על פשע על סמך זה הכח, שהמה אומרים שדבוקים הם בהשי"ת בתמידות אף בהחשך, שהם בלי דעת כלל, וכל מה שיתאוו תאוה יעשוה, כי לפי דעתם אין שום דבר לרע יחשב להם, זה הוא שור וחמור דסטרא אחרא (וכמו שנתבאר הענין בפרשת תצא בענין מחית עמלק)^עו. כי אם האדם יצמצם את עצמו בגדרים וסייגים, לבלי עשות שום דבר רק בדעת וחשבון כפי שהשי"ת חפץ, ממילא אף אם יאונה לו פעולה שלא מדעת הוא ג"כ ברצון השי"ת, כי מהיכן ירחש בלבו מחשבות רע. ועוד ליותר קדושה יחשב בזאת, מאחר שנמצא בו קדושה גדולה בדעת, לזאת מותר לו להתפשטה ולהגדילה ולהרחיבה^עז. שאני אם אדם יעשה בלי דעת כלל, רק יתפשט רצון לבו, אין בזה שום קדושה והוא לגמרי ההיפך. וזהו כוונת הזוה"ק, שור וחמור הם תרין פגעין בישין כו' אלא לאבאשא עלמא, כי מזה הם עושין לעצמן דחלא לעשות על זה הסמך כל רצון לבם. שאני ישראל, בשעה שההסתר מתגבר עליהם אז נמצא בהם קדושה ביותר התגבורת, מאחר שיצרו מתגבר עליו, ממילא צריך לו כח קדושה ג"כ בהתגברות שיהיה בו כח לעמוד ביצרו, והשי"ת משפיע בהם כח קדושה כפי שיצרכו, מאחר שהם מצדם מבררין את עצמם עד המקום שיכולים להגיע שמה בדעת ובחשבון^עח:

בוזהו דאיתא בזוה"ק (וישלח קעג.) שמעון דהוה מזליה שור אתא על חמור וקטרג ביה כו' לבתר אתא שור וכו' יוסף דאיהו שור כו' ועל דא לבתר בני יעקב נפלו בין אינון חמורים כו' עד דאתער לוי כמלקדמין ובדר לאינון חמורים כו' ואפיק לשור מתמן הה"ד ויקח משה את עצמות יוסף עמו. והענין בזה הוא, שבזה שמלו את עצמן, שהוא רזא דיוסף הצדיק, עי"ז היה כח בהקליפה לשלוט על ישראל, עד שבא משה רבינו ע"ה הבא משבטו של לוי, ובדר לאינון חמורים ותבר תוקפיהון, ולקח משם את עצמות יוסף הצדיק שנקרא שור, ובירר ולקט כל הכח שהיה בהם, ובזה היה להם גאולה לישראל^עט. ועיקר קנין הקדושה היה לישראל במצרים, שכמו שהיה להם התרבות בנפשות, שבשבעים נפש ירד יעקב אבינו מצרימה, וירבו ויעצמו עד שביציאתם עלה מספרם לששים רבוא, וכן השפיע בהם השי"ת קדושה בפנימיות בתוספת מרובה שלא ישקעו בטומאת מצרים, ששם היה ההסתר ג"כ בהתגברות. וכמו שמצינו באאע"ה שירד למצרים שהוא מקום טומאה, התחבר עצמו לקדושה הגבוה למעלה מדעת האדם, וכדאיתא בזוה"ק (לך פא:) אמרי נא אחותי את כמד"א אמור לחכמה אחותי את, שהתחבר עצמו לשכינתא קדושה עצומה בל ימוט שלא ישקע בקליפת מצרים (וכמש"נ בפ' לך לך אות כו), וכדאיתא בזוה"ק (קדושים פד:) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים ולא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו' אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודע יקרא דקוב"ה בר בארעא דמצרים דהוו בהאי פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דלהון לעלמין, ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה כו' דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. והוא שעיקר ההתגלות היה במצרים, ששם הוא התגברות ההסתר ביותר, ולעומת זה היה גם התגברות הקדושה ביותר, שיהיה בהם כח להתגבר על ההסתר הזה ולבקוע אותו^פ. וזהו ששלח יע"א לעשו, עם לבן גרתי וגו' ויהי לי שור וחמור, דהיינו כל הכחות מקדושה שבא לו מזה שהרגיל עצמו כל כך בהקדושה, עד שאף שלא מדעת היה מכוון למטרת רצון השי"ת, ועיקר קניית הקדושה הזו קנה בהיותו בבית לבן הארמי, ששם הוא מקום תורף הטומאה, ומזה נתיירא עשו הרשע: