Biurei Tanya·Biurei Tanya by Gronam Esterman·Chapter 5ביאורי תניא·ביאורי תניא - אסתרמן·גרונם·פרק ה

אפרק ה
ולתוספת ביאור באר היטב לשון תפיסא כו': קישור הדברים, שנתבאר פ"ד מעלת הלבושים שאף דלית מחשבה תפיסא בי' כלל, אך על ידי הלבושים דתורה ומצות תפיסא בהן ומתלבשת בהן, ולכן יפה שעה אחת כו', וע"ז אמר ולית מחשבא תפיסא בי' לשון תפיסא כו'.

בנתפס ומוקף ומלובש: אפשר לומר דקאי הג' לשונות אלו על חב"ד כו', נתפס היינו שנתפס במוח הזכרון והוא בחי' חכמה כידוע. ומוקף היינו בחי' בינה כי בינה היינו בחי' אותיות ההסבר שהוא בחי' מקיף על השכל, ומלובש היינו בחי' דעת.

גשהשיגו והשכילו: היינו שלאחר שהשיגו אז שייך לומר שהמושכל נתפס אצלו, אבל על השכל לא שייך לומר שהוא מלובש בתוך המושכל, והמשל בזה כגון א' שלמד מסכת²⁹² ויודע אותה בעל פה עם כל ענינה וסברות והשכלות שבה לעומקו ולאשורו באר היטב, ע"ד משארז"ל ודמי ליה כמאן דמונח בקופסא²⁹³. והנה כשחושב ומדבר בה אזי שכלו ומחשבתו ודיבורו מלובשים בה, אבל כשעוסק במסכת אחרת אשר אז שכלו ומחשבתו ודבורו מלובשים במסכת אחריתי ההיא, הרי אז לא שייך לומר ששכלו מלובש בהמושכל, כי אם אדרבה המושכל מלובש בהשכל כו'.

דוגם השכל מלובש בהמושכל: זהו בשעה שמשיגו ותופסו וכשעדיין הוא לומד דבר הלכה ההיא אז שייך לומר שגם השכל מלובש בהמושכל כי הוא אז טרוד ומוטרד בדבר ההוא, הגם שמשמע בכמה מקומות ששכל הרב הוא מקיף על שכל התלמיד שהרי כשמדברים בענין עילה ועלול מביאים משל ע"ז מהשפעת הרב לתלמיד, וכמו"כ כשלומד איזה ספר בעצמו שהשכל הנכתב בהספר הוא מקיף עליו גם כן כי הספר הוא גם כן כמשפיע דמאי שנא, וזהו לכאורה היפוך לפי מ"ש כאן.

האך הענין דהיינו דוקא קודם שמשיג היטב בשכלו, אך לאחר שמשיג אותו היטב הרי שכלו נתפס ומוקף ומלובש כמ"ש כאן.

ולאשורה על בוריה: היינו דוקא כשעוסק ומייגע את עצמו להבין עמקות הדבר ההוא, וזהו לאשורה על בורי', אבל לא כן כשלומד דבר בלא עיון וכגון שחוזר משניות בעל פה אזי יכול להיות שלא יהי' שכלו מלובש בהמושכל.

זמלובש בה באותה שעה: היינו בשעה שמשיגו, כנ"ל.

חוהוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כו': לכאורה מוקשה הלא נמצא כן גם בשארי השכלות שהוא מיוחד גם כן עם השכל, אך אין זה קשה כלל כי הלא בכל מקום המושכל הוא דבר זר ואינו מיוחד עמו, כמו כשמשכיל חכמת התכונה אינו מיוחד אז עם הגלגלים וכדומה, ואף כשמשכיל וחוקר מהות השכל הלא אינו משיג מהות השכל כלל כידוע, א"כ אין זה תפיסא ממש, אבל הדבר ההלכה היא עצמה מהות חכמה ורצונו של הקב"ה ממש וגם הוא משיג המהות.

טאשר במצות ידיעת התורה והשגתה: כי הנה יש ב' מצות²⁹⁴ בענין לימוד התורה, הא' שצריך ללמוד תורת אלקינו כדי לקיים מ"ש ודברת בם, והגית בו יומם ולילה, ואפילו הוא כבר למד ויודע כל התורה כולה עם כל התרי"ג מצותיה כו', עכ"ז צריך ללמוד עוד ולחזור מה שלמד כו'. והב' שצריך ללמוד ולידע על בורי' כל ההלכות בכדי שיוכל לקיים רצון העליון ולומד איך לקיים, וזהו הנקרא עיון התורה, ובאופן זה הב' הזה הוא מעלה יתירה גדולה ונפלאה כו', כי מאחר שצריך להעמיק בזה הרי שייך לומר שהשכל מלובש גם במושכל, מה שאין כן כשהוא רק חוזר על למודו אז יוכל להיות שהשכל לא יהי' מלובש בהמושכל כנ"ל²⁹⁵.

ימידיעת התורה כו' והשגתו בפרד"ס, מ"ש והשגתו בפרד"ס, הרי כוונתו שגם בסוד יש השגה צ"ע הלא בסודות התורה אינו משיג המהות כי אם המציאות, דבשלמא בתורה הנגלית לנו שפיר שייך לומר ענין השגה שהם מדברים ומלובשים בדברים גשמיים דעשי' שמהותן מושג, כמו פאה תרומות מעשרות המחליף פרה בחמור²⁹⁶ שנים אוחזין בטלית²⁹⁷, וכשהאדם לומד התורה ומבין ומשיג איזה הלכה לאשורה על בורי', הרי בהתקשרות החכמה בחכמתו הרי שכלו מקושר בחכמתו ית' שבהלכה זו והיו לאחדים מכל צד ופינה ושייך לומר השגה, אבל בלימוד חכמת הקבלה, הואיל וחכמתו ית' שבענינים אלו מלובשת בענינים רוחניים, כמו בתיקון פרצופי האצילות, או בבי"ע בבריאת שרפים וחיות כו' הרי אין יד שכלו משיג מהות חכמה זו, ששכלו של האדם אינו משיג המהות רק בעשי' ולא מהות רוחני' איך ומה הוא רק מציאותו.

יאאך הענין הוא עם היות שאינו משיג השגת המהות אבל על כל פנים ה"ה ידיעת המציאות וידיעת המציאות נקרא גם כן בשם השגה.

יבועוד י"ל ע"ד שנתבאר באגה"ק בקו"א ד"ה להבין מ"ש בפע"ח²⁹⁸ שסודות המצות לא גרע מהלכותי' ואדרבה כו'. אף שאינו משיג המהות עיי"ש, והיינו כי עצם המצוה בגשמי' הרי ידוע היטב ומשיג אותה וגם השגת המהות, ומשו"ז שייך לומר גם על כוונת המצוות השגת המהות (עי' במאמר לא תשבית מלח²⁹⁹). וע' בתו"א ד"ה וארא אל אברהם הא'³⁰⁰ דהתורה נקרא יחיד למעלה מבחינת אחד שנמשך על ידי המצות. וע' במ"א דהתורה הוא בחי' איהו וחיוהי חד והמצות הוא בחי' איהו וגרמוהי חד, וזהו שאין יחוד כמוהו ולא כערכו. וע' לקמן פכ"ג: אך המחשבה וההרהור בד"ת שבמוח וכח הדבור בד"ת שבפה כו', משמע אפילו בלא עיון כו', ויתבאר שם אי"ה.

יגלכן נקראת בשם לחם: כמ"ש לכו לחמו בלחמי³⁰¹.

ידכי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף: כי בהלחם הגשמי הרי מלובש כח וניצוץ אלקי ממאמר תדשא הארץ המחי' אותו. וזהו המחי' את האדם. דהנה גשמיות ועביות המאכל נתברר בקיבה ובאצטומכא והפסולת נדחה לחוץ, והטעם והענג שיש במאכל עולה להחיות את האדם וממנו נעשה דם ובשר כו', והעיקר הוא הניצוץ האלקי כו' כמ"ש כי על כל מוצא פי ה'³⁰² יחי' האדם, והיינו הדבר הוי' שבמאכל מחי' את האדם.

טוכך בידיעת התורה כו' נעשה מזון לנפש כו': וזהו גם כן מהרוחניות שבתורה ומצות כו', דעל גשמי' תורה ומצות אינו שייך לומר שנעשה מזון לנפש בגן עדן, שהרי איתא בזהר³⁰³ שקודם עליתו בג"ע צריך לטבול בנהר דינור בכדי לשכוח על חיזו דהאי עלמא, וכל זמן שלא שכח על חיזו דהאי עלמא ונשאר לו עוד רשימו כו' אינו כלי כלל להשגת הג"ע כו', וממילא בהכרח לומר שצריך לשכוח גם על ההלכות הגשמיים שלמד בעולם הזה, כמו המחליף פרה כו'שנים אוחזין כו', אלא ע"כ צ"ל שמה שנעשה מזון בג"ע לנפש, הוא מרוחניות תורה ומצות, כי ברוחניות שייך גם כן למוד ההלכות כמו המחליף פרה בחמור³⁰⁴, כי פרה הוא בחי' פני שור שבמרכבה מהשמאל, ויש גם בחי' חמור למעלה והמחליף פרה בחמור ושנים אוחזין בטלית, וזהו נעשה מזון כו'.

טזולשמה היינו כדי לקשר נפשו לה': הגם דלגרמי' הוא, אך הענין דעיקר כוונתו הוא רק כדי לעשות נח"ר לקונו, כמ"ש לקמן בפרק ל"א ממשל הבן מלך שיצא לחפשי מבית האסורים כו' שעל ידי זה נעשה נח"ר להמלך וגם לבן יש תענוג מזה, כמו"כ עיקר כוונתו לעשות נח"ר לקונו שעל ידי זה נעשה גם כן טוב לו שמקשר נפשו לה'.

יזוהמזון היא בחי' אור פנימי והלבושים בחי' מקיפים: אור מקיף הוא על דרך משל כמו הרגשת המציאות כמו שמרגיש שיש לו שכל הגם שמהות השכל אינו יודע, אבל מכל מקום הוא מרגיש המציאות שיש לו שכל, וזהו על דרך משל מקיף דמצות, ומקיף דתורה הוא על דרך משל הברקת השכל שאינו נתפס ומתלבש עדיין היטב בשכלו והוא הנקרא מקיף לגבי בינה וזהו מקיף דהתורה, נמצא דמקיף דמצוות גבוה משל התורה שאינו יכול לבא לידי השגה כלל, לא כמו הברקת השכל כו' רק הוא על דרך משל כמו הרגשת המציאות בלבד כו' והמקיף דמצוות הוא מעצם מעשה המצוות, כי עצם המצוות שרשן מכ"ע, רצון העליון שהוא בחי' מקיף כו'.

יחומכוונת המצוות י"ל שמזה נעשה בחי' אור פנימי כו', וזהו צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן³⁰⁵ ונהנין מזיו השכינה, עטרותיהן בראשיהן היינו בחי' מקיף, ונהנין מזיו השכינה היינו בחי' אור פנימי וד"ל.

יטוכל שכן כשמוציא בפיו בדבור שהבל הדבור נעשה בחי' אור מקיף: י"ל דמקיף דהבל זהו עוד מקיף יותר גבוה משל המצוות, והוא על דרך משל כמו אדם שנתפעל מתפלת צדיק וחכם בדורו³⁰⁶, והגם שאינו יודע כוונתו בתפלתו גם בדרך ידיעת המציאות ואעפי"כ הוא מתפעל מתפילתו, וזהו רק מקיף דהבל פיו כו' וזהו ענין גם כן כשמוציא בפיו שהוא מקיף יותר גבוה ממצוות, כן י"ל בדרך אפשר.

כשהבל הדבור נעשה בחי' אור מקיף: ע' ד"ה וארשתיך לי פ"ד³⁰⁷, וע' ד"ה ראשי המטות בהביאור ספ"ד³⁰⁸, ובד"ה נאוו לחייך³⁰⁹ בשם הע"ח שער העקודים, וע' בד"ה ויקרא פ"[ד]³¹⁰ שעצמי' המקיף נמשך בפנימי'. ואפשר זהו פירוש מזון וגם לבוש, וע' בשעה"י ספ"ה ורקיע זה הוא סוד הדעת והלא רקיע הוא בחי' מקיף ומכל מקום נמשך ממנו מזון, וע' ברמ"ז בראשית ד"ד ע"ב, וע' בתו"א מקץ ד"ה המגביהי לשבת ובהביאור שם³¹¹, ובד"ה מי שם פה לאדם³¹², וצ"ע לחלק בין הבל הדיבור שנעשה אור מקיף ובין עצם ההשגה שהוא מקיף ומוקף, וגם מצות ת"ת הוא בחי' אור מקיף ככל המצות שנעשו לבושים לנפש, ואפשר שזה שנתבאר בד"ה ויקרא הנ"ל שעצמי' המקיף נמשך בפנימי', הוא ע"י עיון התורה שההשגה עצמו הוא מקיף ומוקף ממש, וענין מקיף של הבל הדיבור שההבל כולל כל פרטי הדבורים שנמשכו ממנו, הוא כענין שכל הרב שנעשה מקיף להתלמיד היינו שמשיג נקודה הנפלאה מעומק שכל הרב בבחינת מקיף והתפעלות מזה, כמו תפלת הצדיק שנקרא מקיף³¹³, וענין מקיף של המצוה עצמה הוא כענין המשל שע"י יושג הנמשל, ומה שנקרא המשל מקיף מפני שבאמת מלובש בו כל עצם עומק הנמשל בבחינת מקיף והעלם.