Biurei Tanya·Biurei Tanya by Gronam Esterman·Chapter 26ביאורי תניא·ביאורי תניא - אסתרמן·גרונם·פרק כ"ו

אפרק כ"ו
ברם כגון דא צריך לאודועי: הגם שנת"ל דקרוב אליו הדבר מאד בהעצות הנ"ל, אך צריך להודיע איך להסיר המניעות לזה והמה ב' דברים עצבות וטמטום הלב כמשי"ת.

בככה ממש בנצחון היצר: הגם שנפש האלקית גבוה מנפש הבהמית שמעט אור דוחה הרבה חושך וגם הקב"ה עוזרו (כנ"ל פי"ג ועמ"ש ע"ז) אך אעפי"כ אם גופו הוא בעצלות וכבדות, וגם אם יש לו טמטום הלב אזי לא ינצח כו'. והעצה על עצבות הוא עד פכ"ט ומשם מתחיל עצות על טמטום הלב כמשי"ת שם.

גמשמחה ופתיחת הלב: בשמחה נמשך פתיחת הלב, שלבו נעשה פתוח, ע"ד מ"ש הרמב"ן⁷⁹³ על פסוק ויפג לבו כמו פג יינו שיצא טעמו כו', כמו"כ מצד השמחה פתאומית שאמרו לו ויפג לבו שלבו נתרחב יותר מדאי ויצא רוח החיים אשר בו ובא לידי התעלפות, וזהו גם כן השמחה הנמשכת מפתיחת הלב, שלבו פתוח לקבל כל דבר.

דאחר העצב האמיתי: היינו מרירות ולא עצבות, וההפרש בין מרירות לעצבות, דמרירות הוא בחיות ועצבות הוא בלא חיות, ואעפי"כ אמר בכל עצב יהי' מותר, היינו כי גם בעצבות יש מעלה והוא שמעצבות יוכל לבוא לידי מרירות דקודם המרירות צ"ל עצבות שנעשה שפל בעיניו ואח"כ יבא לידי מרירות כו'.

הכיתרון האור הבא מהחושך: הנה בגשמיות הרי אור הנר אין נעשה גדול מן החושך, אמנם בעבודה הרי יתרון האור הוא מן החושך דוקא, והשמחה הבאה אחר העצב והמרירות היא עוד יותר גדולה משמחת הצדיקים מתורה ומצות, דשמחה אחר מרירות היא ביתר גדולה משמחה של תורה ומצות בעצמה.

וכשם שמברך על הטובה כו' ופירשו בגמ' לקבולי בשמחה: היינו לא דנוסח הברכות אחד דהרי אחרת היא, כי בשמועה טובה מברך הטוב והמטיב ובשמועה רעה ר"ל מברך דיין האמת (וע' במסכת ברכות פ"ט ובאור חוזר סי' רכב), רק הכוונה לקבולי בשמחה,

זשלמעלה מעלמא דאתגלייא שהוא ו"ה: מדות ומל' כמ"ש והנגלות ואיתא בזהר⁷⁹⁴ והנגלות ו"ה נגלות, כמ"ש ששת ימים עשה הוי'⁷⁹⁵ כו' בהבראם בה' בראם⁷⁹⁶, זכור רחמיך⁷⁹⁷וחסדיך כי מעולם המה, כי אמרתי עולם חסד יבנה⁷⁹⁸, שהמה ר"ל מדות ומל' הוא נגלה לנו כי הם מקור לעלמא דאתגלייא.

חועלמא דאתכסיא הוא י"ה: הוא חו"ב שלמעלה מהתלבשות בעולמות, דאלפים שנה קדמה⁷⁹⁹ תורה לעולם, ואלפים הוא בחי' אאלפך חכמה אאלפך בינה⁸⁰⁰, ובחי' חו"ב הם קדמו לעולם, ופירוש קודם היינו במדרי' שהם למעלה במדרגה מהתלבשות בעולמות, והנה היסורים הוא מעלמא דאתכסיא שהוא מכוסה ונעלם, ולכן גם כן כשבא למטה אינו מתלבש בגילוי, כי בגילוי לא יוכל להתלבש אלא מה שהוא בעלמא דאתגליא.

טוז"ש אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה: פירוש שיש לו להתענג (אשרי מלשון באשרי כי אשרוני בנות⁸⁰¹ שהוא בחי' תענוג) ע"ז שהאלקות מעדאת"כ הוא המתלבש ביסורין האלה.

יחביון עוזו: בלשון הקבלה הוא גבורה דעתיק המלובש במוחא סתימאה ומשם שרש היסורים.

יאויושב בסתר עליון: דעליון על כל יושב בסתר, ישת חשך סתרו⁸⁰², וע"י ששמח ביסורין. על כן זוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבוא: דבזמן הזה הוא מכוסה בחי' השמש שהוא בחי' הוי' כמ"ש כי שמש ומגן הוי' אלקים⁸⁰³ (ועיין בשער היחוד והאמונה פ"ד), אבל לעת"ל יאיר בגילוי.

יבלכל החוסים בו בעולם הזה: חוסים בו היינו גם בחי' מקיף על כל פנים, אך צ"ל למה אמר כאן דוקא השמחים ביסורים זוכים לגילוי הגדול שיהי' בב"א, ולמה לא סגי לכאו' בשמחה של תורה ומצות, הענין הוא דבאמת בכדי שיתגלה אליו האלקות של תורה ומצות זהו דוקא ע"י יסורין, דהנה צריך להבין ע"י מה בא שישמח ביסורין הרי הגוף מקבל מזה צער גדול, דאפילו רבי עקיבה שמסר נפשו על קדוש השם וסרקו בשרו במסרקות⁸⁰⁴ כו' עם היות שהי' לו עונג בהמסירות נפש דהרי אמר מתי יבא לידי ואקיימנה, הרי עכ"ז זהו רק להנפש האלקית והנפש השכלית אבל הגוף הרי סבל מזה יסורים קשים, וצ"ל איך יבא לידי שמחה.

יגאך הענין הוא דידוע דתורה ומצות נקרא לבושים, הגם דנת"ל פ"ה דהתורה נקרא מזון, אבל מכל מקום נקרא התורה גם כן בשם לבוש כמ"ש עוטה אור כשלמה⁸⁰⁵, דאורייתא היכלא עילאה⁸⁰⁶ דקוב"ה וקאי הכל על התורה, דב' בחי' יש בתורה אור מקיף ואור פנימי, והם לבושים להנשמה בכדי שתוכל לקבל הגילוי אלקות שבג"ע כמ"ש במ"א, אך הלבושים צריכים כיבוס כי המה בהגשמה, דהנה התורה נתלבשה בדברים גשמיים כגון תרומות ומעשרות, וכן כל המצות נתלבשו בדברים גשמיים, ויכול להיות מזה יניקת החצונים, כגון בתורה הנה יש תורה שלא לשמה או במצוות כגון לאיזה פני' שיש לו ח"ו וצריכים לכבס הלבושים, וז"ש כבס ביין לבושו⁸⁰⁷ ובדם ענבים סותה יין קאי על שמחה של מצוה דכאשר יתבונן בהאלקות שבכל מצוה ומצוה יבא על ידי זה לשמחת הלב ממצוה זו, וזהו כבס ביין לבושו שמכבס הלבושים ביין ר"ל בשמחה של מצוה, ומה גם כי יין מרמז למעלה על בחי' הבינה ובינה הוא בחי' שמחה כמ"ש אם הבנים שמחה⁸⁰⁸, אך לאו כל מוחא סביל דא להיות לו שמחה של מצוה, וע"ז נאמר ובדם ענבים סותה וזה קאי על מרירות הלב.

ידוביאור הענין הנה יש ב' מיני ענבים, לבנים ואדומים, והיין של ענבים לבנים הוא המשמח את הלב, ומענבים אדומים הוא משכר, דאדום הוא ענין גבורה שמורה על שכרות, וכן בעבודה יש גם כן יין המשמח ויין המשכר, יין המשמח זהוא ענין שמחה של מצוה ויין המשכר זהו מרירות שמטריד ומבלבל הדעת, דמתבונן איך שבהבל בא ובחשך וצלמות ילך רוב הזמן וידח מה' ולא יראה פני ה' לעולם ורחוק מה' בתכלית, שבכל אלה ויותר מאלה כשיתבונן בזה יבא לבלבול הדעת, דדעת הוא ענין ההתקשרות הנפש שהי' לו לעולם הזה, ויין המשכר זהו ענין המרירות מחמת ההתבוננות הנ"ל, כי יין הוא בחי' בינה והוא מצד התבוננות הנ"ל שמאוד קשור לעולם הזה כו' על ידי זה יבלבל דעתו ר"ל התקשרותו, וזהו ודם ענבים סותה, וזהו מדרי' יותר גבוה משמחה של מצוה שעל ידי זה ממשיך בחי' סותה, וסותה הוא לבוש שעל הפנים [כבס ביין לבושו זהו לבוש שעל הגוף], והוא ענין בחי' ראיה באלקות כמ"ש טעמו וראו⁸⁰⁹ וגו' [ועל ידי זה גם כן מכבס הלבושים], על ידי ה המרירות הנ"ל שכל מה שעושה הוא הכל לגרמי' גם עניני התורה ומצות כו' על ידי זה מתכבס הלבושים (עי' תו"א ד"ה אוסרי לגפן⁸¹⁰),

טווהנה כשיתבונן ויעמיק בדברים האלה ויראה עד היכן מגיע רעת ישותו וגסותו, יבטש את עצמו וישפיל נפשו כעפר, והגם שבטוש והשפלה זאת אינו מעצמות הנפש מטבעה אלא ע"י יגיעה בהעמקת התבוננות, הנה על זה אמר דוד המלך ע"ה לב נשבר ונדכה⁸¹¹ אלקי' לא תבזה, דלכאו' אינו מובן וכי סלקא דעתך שהלב נשבר ונדכה יחשב לבזיון עד שאמר דוד המלך ע"ה לא תבזה, והלא אדרבא שבח הוא ללב שהוא נשבר ונדכה וכמ"ש זבחי אלקים רוח נשברה⁸¹² כו' וכתיב מרום וקדש אשכון⁸¹³ את דכא ושפל רוח.

טזאך הענין⁸¹⁴ יובן בביאור מלת דכא ונדכה, דכא הוא שם דבר כמו זכה רכה, כמו"כ כאן הוא שם דבר כמו עני ונבזה שאין צריך להתבונן שיבוא לידי שפלות אלא בכל זמן שיזכור עליו שהוא עני ושפל בעיני אנשים וכו' אזי יבוא לידי שפלות גדולה וזהו דכא בעצם, ומי שהוא דכא בעצם ודאי שבח הוא לו אשכון את דכא, אבל נדכה הוא לשון נפעל היינו שמדכא את עצמו ומשפיל את עצמו היינו ע"י יגיעת והעמקת ההתבוננות הוא משפיל את עצמו ונעשה נדכה, ויש גם מי שלא יפעל אצלו ההתבוננות גם כן מאומה עד שמדכין אותו מלמעלה כמ"ש בזהר אעא דלא סלקי בי' נהורא מבטשין כו' גופא דלא סליק כו' מבטשין, ע"י שהקב"ה שולח אליו יסורין ר"ל מלמעלה להכניעו ולהשפילו, וסד"א מאחר שאינו דכא באמת לאמיתו מצד עצמו א"ז כלום, לזה התפלל דהע"ה שגם לב נשבר ונדכה ע"י פעולה לא תבזה על כל פנים, שגם בפעולת הנדכה יהי' גילוי אוא"ס ב"ה דהיינו שיהי' בטל לאוא"ס ב"ה המקיף עליו מלמעלה כו' (ועיין מענין רוח נשברה לב נשבר ונדכה בגמרא פ"ק דסוטה דף ה ע"ב ופ"ג דסנהדרין דף מ"ג ע"ב) וכמ"ש בלקו"ת ד"ה מי אל כמוך באות ה'⁸¹⁵ ע"ש.

יזוהיסורין הנ"ל ששולח הקב"ה עליו הוא שלא בדרך עונש ח"ו דהלא על נבוכדנצר אמרו חז"ל בשכר ג' פסיעות כו' זכה הוא ובניו וב"ב שתתפשט מלכותם על כל העולם, וכמאחז"ל אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי'⁸¹⁶, מכל שכן ישראל עם קרובו שיש בהם הרבה מצוות ואפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון⁸¹⁷ כו', אלא כוונת היסורים הוא לבטשו ולהכניעו בכדי שישוב אל ה' בכל לבו ונפשו ומאודו.

יחנמצא מכל הנ"ל דעל ידי היסורים זוכה להגילוי של תורה ומצות, כמו שיציאת מצרים הי' הכנה למ"ת, כי בדורות של קודם לכן כמו האבות לא היו יכולים לקבל את התורה, אך רק ע"י גלות מצרים שנשתעבדו בחומר ובלבנים פעל הכנעת הגוף ונעשו מזוככים על ידי זה באו לגילו מ"ת כו', כמו"כ על כל אדם בפרט הוא ענין היסורין ששולחין עליו מלמעלה, וזהו שאמר השמחים ביסורים דוקא.

יטועוד יש טעם מש"א השמחים ביסורים דוקא משום שע"י יסורין הוא ממשיך גילוי אור גדול הרבה יותר מתורה ומצות כי הנה כתיב כי נר מצוה⁸¹⁸ ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר, דמצוה נקרא נר הוא כלים דז"א רמ"ח פיקודין כו', ותורה אור הוא בחי' אור החכמהשמאיר בהנר, ודרך חיים עצמות אוא"ס הוא ע"י תוכחת מוסר דוקא, דהנה איתא בכמה דוכתי דיחוד או"א ממשיכים על ידי העלאת מ"ן במסירות נפש בק"ש ויחוד זו"נ ממשיכים ע"י תורה ומצות (וע' בלקו"ת בד"ה פקודי⁸¹⁹) נמצא דע"י מסירות נפש ממשיכים יחוד או"א, ולאו דוקא יחוד או"א, דאו"א מקבלים מכתר וכתר מעתיק עד א"ס המאציל עליון, אלא שלא רצו המקובלים לדבר יותר במקום עליון מיחוד או"א.

כועוד יש טעם משום שהגילוי שלמעלה מאו"א הוא בבחינת סדכ"ס, והגילוי הוא כשבא לאו"א דוקא כמ"ש במ"א, וכן גם כן ע"י יסורים ממשיכים יחוד או"א, דמה לי קטלה כולה ומה לי קטלה פלגא, נמצא דעל ידי זה ממשיכים אור גדול יותר נעלה מעל ידי המצות, ולכן אמר השמחים ביסורים דוקא.

כאבידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו כו': דעצבות הוא ענין יאוש שמייאש את עצמו מה יהי' עמדו כו' כי בלאו הכי אינו צדיק, וממילא יעשה כל מה שלבו חפץ, והוא ענין נוק' דקליפה שמבקש שלימות לנפשו תמיד, ואם אין לו הוא בעצבות וכשיש לו שלימות אז הוא בגסות, וזהו דכורא דקליפה, וזהו ברוחניות יחוד דכר ונוק' דקליפה, דוגמא כמו בקדושה כתי' ואל אישך תשוקתך תשוקת הנפש בהאלקות, וכשמרגיש אלקות בנפשו אז נקרא יחוד זו"נ דקדושה, כמו"כ בלעו"ז כו', ונוק' דקדושה נקרא שפלות והוא מקור לקבל כל מיני קדושה והוא נקרא אסקופה הנדרסת, כמו אסקופה שלפני הבית שאין יכולים ליכנס לפתח אם לא יפסע מתחילה על האסקופה, כמו"כ בהנמשל הוא התחלת העבודה הוא ענין שפלות עצמו כמ"ש בזאת יבא אהרן אל הקודש, וידוע דזאת היינו בחי' יראה תתאה בביטול ושפלות בחי' ונפשי כעפר לכל תהי', ועל ידי זה פותחין לו כל הפתחים דקדושה, מה שאין כן עצבות דקליפה הוא אסקופה לכל מיני רע ונמצא בכתבי אדמו"ר האמצעי⁸²⁰ נבג"מ מהאריז"ל שאחד הי' בימי התנאים שזלזל בנט"י ונפל מזה בעצבות וזה הי' לו לסיבה ליפול ח"ו וירד מטה מטה עד שנתגלגל בגילגול אחר גילגול עד דורו של האריז"ל עד שהאריז"ל תיקן אותו, וכ"ז בא לו מצד העצבות שהיא אסקופה הנדרסת לכל מיני רע ה"י. (ועי' לעיל פ"א).

כבבישוב הדעת: לא שנופל לו ממילא עצבות אלא על ידי הדעת יבא למרירות⁸²¹.

כגויאמין אמונה שלימה: והיא אמונה שלמעלה מהשכל⁸²² כו'.