Chabad Library · The Rebbe
Haggadah with Likkutei Taamim uMinhagim·
אבשבעים (דברים י, כב).
בועתהשמךגו'. קשה למה הביא הסיום דפסוק זה (ובספרי אינו), ועוד דהי' לו להביא מבראשית (מו, כז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (מע"נ. ותירוצו צ"ע). וי"ל דהכתוב בשבעים נפש גו' עיקרו בא להדגיש איך שמועטים היו בירידתם למצרים ועל כוונה זו מורה סיום הכתוב: ועתה שמך גו'. ולכן הביא בעל ההגדה פסוק זה דוקא וגם סיומו ועתה שמך גו'.
גויהישםלגוימלמד. במח"ו, אבודרהם, של"ה, יעבץ קו"י גריס כאן לגוי גדול, אבל בסי' רס"ג, רמב"ם, מהר"ל, סי' הרש"ר נשמטה תיבת גדול. והטעם י"ל: הציון הלז נדרש על מלת גוי בלבד. ועוד דרש המגיד על מלת גדול מה שאמר הכתוב ובני ישראל גו' (ז"פ). וכיון שאין מלת גדול נדרשת כאן - לדעת אלו - השמיטוה.
דמצוינים - מסומנין, שלא שינו את שמם לשונם דתם ומלבושיהם (ז"פ).
הובנ"י (שמות א, ז).
וורבכמ"שואעבורגו'רבבהגו' (יחזקאל טז, ו-ז).
זואעבורעליך. פסוק זה קבעוהו מסדרי ההגדה באמצע הגדת ליל פסח (שעה"כ ענין פסח סוף ד"א. פע"ח שעחהמ"צ פ"א. מ"ח. סי' האריז"ל - ותימה על היעבץ שכותב שהוא ואביו, החכם צבי, היו אומרים פסוק זה אבל לא נמצא בשום ספר). והנה כמה נוסחאות ישנם בזה: א) ואעבורעליך בא אחרי ותמלאהארץאותם, קודם דרשת ורבכמש"נ (מ"ח. סי' הרש"ר). ב) אחרי עירוםוערי' (קול יעקב, יעבץ). ג) נוסחת רבינו (וכ"ה גם בהגדות הספרדים בח"פ ומגי"ד) ובשמחה"ר כתב שכן היא נוסחת האריז"ל.
חוהטעם לסדור רבינו י"ל, ע"פ דרך הפשט: א) ואעבור גו' אין לו שייכות לדרשת גדול עצום. וגם לא מצינו שיביא בעל ההגדה פסוקים ממקומות שונים בדרשה אחת. ב) סידר הפסוקים כמו שהם כתובים בקרא. והספור ואעבורעליך מבאר ענין ורב, כמו שמסיים בדמיך חיי, וכמש"נ (שמות א, יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה.
טוירעואותנו (דברים כו, ו) - המשך הדרשה בפרשת ארמי אובד אבי. וכן לקמן בפסוקים: ונצעק, ויוציאנו.
יוירעו - דלכאורה מה בא להוסיף על ויענונו. וע"כ פירוש וירעו שכל כוונת המצרים (ולא רק מה ששמו עליו שרי מסים) היתה למצוא עצה איך להרע לישראל. וע"ז מביא ראי' כמש"נהבה.
יאהבהנתחכמה (שמות א, י).
יבוישימועליו (שם א, יא).
יגויעבידוגו'וימררוגו' (שמות א, יג-יד). פסוק וימררו לא מצאתי לע"ע, בשום נוסח הגדה אחר. מלבד בסי' תפלה למשה להרמ"ק משמע דגם הוא גריס לי' בהגדה ואין לברר בשינויי גירסאות הספרי, כי המדפיסים, התחל מדפוס הראשון ויניציא ש"ו, השמיטו מן הספרי (וכן מן היל"ש) כל ההגדה. - בספרי הנדפס עם פי' המלבי"ם נדפסה גם ההגדה ובההפסוקוימררו, אבל איני יודע מי הוא המצווה לעשות זה. - אבל נוסחת רבינו מוכרחה היא, דהנה כוונת בעל ההגדה בדרשותיו היא, לבאר ולפרט יותר את הענינים ע"פ מש"נ במק"א. וכשבא להספור איך שנתנו על ישראל עבודה קשה, הרי ביאורו מפורש, בכתוב דוימררו, מה היתה עבודה זו ואופנה, ומובא בו גם הבטוי עבודהקשה.ובודאי הביאו בעל ההגדה ולא הי' מסתפק בקרא דויעבידו, שאין בו אלא הודעה כללית בלבד, שהעבודה היתה בפרך - ובפרט אשר "בפרך" זה, ר' אלעזר מפרש אותו בפה רך (סוטה יא, ב), ולפי"ז אין מדבר כתוב זה בעבודה קשה כלל (ודברי האמרי שפר בפיסקא זו - צע"ג ולכאורה גם סותר דברי עצמו). ומה שנשמט פסוק זה בשאר הנוסחאות, י"ל: סופרי כת"י הראשונים של ההגדה (והספרי) רשמו בקיצור ויעבידומצריםגו'בפרך. וכוונתם היתה על תיבת "בפרך" השני' שבסוף פסוק וימררו. ובא מעתיק שלא שמש כל צרכו וכשהעתיק עד תיבת "בפרך" הראשונה- עמד. ולא שם לבו שגם פסוק שלאחריו מסתיים בתיבה זו.
ידונצעק (דברים כו, ז).
טוויהיבימים (שמות ב, כג).
טזוישמעאלקים (שם ב, כד).
יזענינוזופרישותדרךארץ. ענינו מל' עינוי, ופרישות ד"א קרוי' ענוי (בראשית לא, נ. יומא עד, ב).
יחפרישותד"א. כי גם לזה נתכוון פרעה בגזרתו וכספור רז"ל (שמ"ר פ"א, יב. וראה ג"כ ס' הלקוטים ע"פ וכאשר יענו אותו).
יטכמש"נוירא (שמות ב, כה) כמה מפרשים הקשו שאין מפסוק זה שום ראי', ותרצו באופנים ורמזים שונים. - ולכאורה כוונת הדורש מובנת בפשיטות, כי הראי' כמש"נ מתייחסת לתיבת וירא, ולא לדרשת זופרישותדרךארץ, שהיא אינה באה אלא במאמר המוסגר. וכאלו אמר: ויראאתענינוכמש"נויראאלקיםגו', אלא שדרך אגב מפרש מהו ענינו. ועד"ז הוא ג"כ לקמן במ"ש ואתלחצנוזההדחקכמש"נכו'ובמוראגדולזהגילוישכינהכמש"נכו' - שאין הראי' על פירוש התיבות לחץ,ובמוראגדול, אלא על הענין (ועי"ז סרו תמיהות המפרשים שם) - ופי' התיבות בא במאמר המוסגר. ואין להקשות דא"כ הי' לו להביא בפסקא זו רק התיבה וירא, ולעשות פסקא בפ"ע ענינוזופרישותד"א - די"ל דתיבת וירא בפ"ע הוא דבור מקוטע.
כעמלנואלוהבנים. שהם כחו ואונו של האדם וכמש"נ (בראשית מט, ג) כחי וראשית אוני (מח"ו). ודרז"ל (שבת לב, ב) איזה הן מעשה ידיו של האדם הוי אומר בניו ובנותיו (שבה"ל).
כאכמש"נכלהבן (שמות א, כב) - ראי' על הענין (ולא על הפי'), שגזרו על הבנים.
כבלחצנוזההדחק. מלת לחץ תאמר על מעיכה גופנית, ועל אונס ונגישה בעשית איזה דבר וזהו הנקרא בדבריהם ז"ל דוחק. ואומר שכאן הוא כפירוש השני, שלא די שהעבידו אותם אלא שגם לא היו נותנים להם מנוחה בעבודתם וכמש"נ (שמות ה, יג) והנוגשים אצים (ז"פ).
כגוגםראיתי (שמות ג, ט) - ראה לעיל פיסקא כמש"נוירא.
כדויוציאנוה' (דברים כו, ח).
כהמלאך,שרף,שליח. חילוק מדריגות אלו ראה: רמב"ן ובחיי (שמות יב, יב), ז"פ, מהר"ל, אלשיך, סי' קול יעקב, יעבץ, הגר"א. בלקו"ת ד"ה להבין מ"ש בהגדה ס"ג: מלאך, שרף, שליח - עשי', יצירה, בריאה.
כוולאע"ישליח. בסי' רס"ג יש כאן הוספה: לאע"יהדבר,אלאכו'. וצע"ק מזהר (ח"א קיז, ב).
כזבכבודוובעצמו (כן הוא בסי' האריז"ל, אבודרהם, ז"פ, סי' של"ה, יעבץ) - מלכות דאין סוף ועצמות דא"ס שלפני הצמצום (כתבי כ"ק אדמו"ר נ"ע).
כחועברתי (שמות יב, יב).
כטועברתיבארמ"צאניולאכו'ולאאחר. ברמב"ם אינו וכן בשבה"ל כתב שרבו לא אמרו אבל נמצא הוא, לגירסתנו, בספרי וכן בסי' האריז"ל, ז"פ, מהר"ל, אלשיך, של"ה, יעבץ.
לאניולאמלאך - הובא ונתבאר בזהר (ח"א קיז, א).
לאאניהואולאאחר - (כ"ה בכל הנ"ל, לבד מספרי שאינו שם) - מה בא למעט עוד, ראה: מהר"ל, אלשיך, יעבץ, לקו"ת שם.
לבזההדברכו'זוהחרבכו'זההדם. הקשו המפרשים למה ייחד ופרט ג' מכות אלו ובסדר זה דוקא - ולפענ"ד י"ל דמבאר הגדולות אשר עשה: הרג את ממונם (מקניהם). גדולה מזו - הרג את בכוריהם (חרב). ועוד גדולה מזו - גם באלקיהם עשה שפטים, שלקה היאור שהיו עובדים לו כמרז"ל (שמ"ר פ"ט, ט).
לגהנהיד (שמות ט, ג).
לדכמש"נוחרבו (דה"א כא, טז) - הרי מצינו לשון נטוי' במכת חרב (שבה"ל. ז"פ), והיא החרב שהרג בה את הבכורות (ז"פ. שמחה"ר).
להובמוראגדול - (לשון מראה. וכן ת"א ות"י ובחזונא רבא) - זהגלוישכינה - בלילה בעת מכת בכורות וגאולת ישראל (שבה"ל אבודרהם).
לוכמש"נאוהנסה (דברים ד, לד) - הרי שהי' מורא גדול. ותיבות זהגילוישכינה הם מאמר המוסגר, כנ"ל. וסרה תמיהת המפרשים.
לזואתהמטה (שמות ד, יז).
לחובמופתיםזההדם. מכה הראשונה מעשר המכות, שמונה אותם בסמוך - כ"פ רוב המפרשים. אבל הכלבו מפרש: לא מכת היאור קאמר, אלא מאשר היו המים לדם ביבשת כאשר עשה האותות לעיני העם, שע"י אותו האות האמינו בו כל ישראל. - ובתפלה למשה פי': הוא הדם שהי' יוצא מגופם (של המצריים) במותם. - ולשני פי' אלו צ"ע, דא"כ הי' לו, לבעל ההגדה, לפרש כוונתו.
לטונתתימופתים-עשן (יואל ג, ג).
מבאמירתדם-ארור).באמירתעשר-יוסיףיין. לשון המ"ח - בשנויים קלים. אלא שמה שאינו שייך לעשי' - הקיף בחצע"ג.
מאוהזעם"שבה" (בה"א ולא באלף).
מבהמשמחלכך) (גם תיבת לכך מוקפת) - כ"ה בכמה דפוסים. ולפענ"ד כצ"ל.
מגוצע"ג מפני מה לא כתב שצריך להטיף באמירת דצ"ךעד"שבאח"ב, וכמ"ש בשו"ע (תעג ס"נ) וסי' של"ה וכן הוא המנהג. ואין לומר דנכלל במ"ש באמירתעשרמכות - שהרי מסיים עשרשפיכות, וא"ת כנ"ל, הי' לו לומר יגשפיכות (ובמ"ח אין התיבות עשרשפיכות וי"ל כנ"ל).
מדואיןליטולבאצבעלשפוךכ"אבכוסעצמו (פע"ח שחהמ"צ פ"ו. מ"ח. סי' האריז"ל. של"ה. ש"פ).
מהויכוון. אדמו"ר בסידורו אין דרכו לבאר מה שיכוון, ומה שביאר כאן, נ"ל שהוכרח בזה, מפני שארז"ל (ברכות נא, ב) אין מברכין על כוס של פורעניות ובס' פסח מעובין (הובא בח"י ס' תע"ג סקל"ז) כתב דיש שופכין היין הנשאר ושוטפין הכוס משום שנזכר שם המכות. וראה בד"מ הובא בשו"ע רבינו (תע"ג ס"נ) אשר טז' השפיכות הם כנגד חרבו של הקב"ה מלאך הממונה על הנקמה (יעויין בזה מעבר יבק מ"ג פ"ט). ולהוציא מכל הנ"ל צריך לכוון שהפורעניות האף והזעם הוא על היין ששופך לתוך כלי השבור, ומה שנשאר בתוך הכוס הוא יין המשמח (יעויין שעה"כ).
מוושופךכו'ע"יכחהבינה. הפירוש: ושופך, ע"י כח הבינה, מהיין שבתוכו (שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר).
מזד"אביד - סתם מורה לכה"פ: מכה אחת. כשהוסיף - חזקה - ה"ז - שתים.
מחובאותות - לשון רבים. ה"ז - שתים.
מטר"יהי'נותןבהםסמנים. לדעת סדר המכות. כי בתהלים (עח, קה) לא נמנו בסדר זה. ותאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה, על כן בא להודיענו סדרם (שבה"ל ואבודרהם. ועיי"ש עוד טעמים. וראה מנחות - צו, א - ר"י אומר שלא תטעה כו').
נדצ"ךעד"שבאח"ב. באמירת תיבות אלו ישפוך ג' שפיכות, ורק אח"כ מוסיף יין בכוס.
נאבסי' קול יעקב העתיק מכתהאריז"ל סוד תיבות אלו. ראה בתוי"ט אבות (פ"ה מ"ד) וסי' יעבץ פי' התיבות ע"ד הדרוש.
נבניקוד תיבות אלו שוה בכל הנוסחאות שראיתי. ועדיין לא מצאתי טעם לניקוד זה דוקא.
נגר"יהגלילי,ר'אליעזר,ר'עקיבא (מכילתא בשלח יד, לא). בהגדת הרמב"ם ליתא. אבל ישנם בסי' רע"ג, רס"ג, מח"ו, ז"פ, סי' האריז"ל וכו'.
נדר' אברהם בנו של הרמב"ם כותב (הועתק בס' מעשה רוקח) אשר הרמב"ם לא הביא הנ"ל בנוסח ההגדה לפי שהוא בלתי מפורסם בכל המדינות ולא הכרחי, אבל "אמירת זה מנהגנו ומנהג קדמונינו אבא מארי ז"ל והקודמין לו וחכמי המערב".
נהנ'מכות,ר'מכות,ר"נמכות. אבל כולם היו מעשרה המינים ההם אשר ירדו במצרים, ונחלקו למינים רבים על הים (פיה"מ אבות פ"ה מ"ד). וא"כ אינו חולק על מ"ש באדר"נ פל"ג (ולנוסחא אחת כ"ה גם במשנה אבות פ"ה) דעשר מכות הביא על המצרים בים (ז"פ).
נובס' תפלה למשה מפרט החמשים מכות, ר' ור"ן מכות.
נזויאמרוהחרטומים (שמות ח, טו). אף שנאמר במכת כנים, אבל, פשוטו של מקרא הוא, שמזה נוכחו החרטומים, אשר כלהמכות אצבע אלקים היא (ז"פ).