Chabad Library · The Rebbe
Haggadah with Likkutei Taamim uMinhagim·
אמוציא ואח"כ מצה, כי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (ראה ברכות נ"א, ב) ואורחא דמילתא לברוכי לקב"ה דאפיק לחמא מן ארעא והדר לברוכי על מצה דמתעביד מינה מצוה (סי' רע"ג).
בואין מברכין שהחיינו על מצות מצה, כי די לו בברכתו והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור. אי נמי כבר אמרו בקידוש (אבודרהם. ברכ"י סתע"ג). וטעם השני צע"ג, דא"כ צריך הי' לכוון בשהחיינו דקדוש גם על מצה, וע"ד שהחיינו דקריאת מגלה שצריך לכוון על משלוח מנות והסעודה, וכמש"כ השל"ה ומג"א ר"ס תרצ"ב.
גמצה. גם בזמה"ז דאורייתא (פסחים קך, א). הן אנשים הן נשים (שם מג, ב). וחידש הכתוב בלילי פסח, אף שגם בשאר יו"ט חייב לאכול פת, שאינו יוצא במצה עשירה (ר"ן פ' הישן). וי"א שחיוב פת ביו"ט אינו אלא מדברי סופרים - (שו"ע רבינו סתקכ"ט ס"ה. וראה רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הט"ז. - וצע"ק ממ"ש רבינו בסי' רמ"ב ס"א במוסגר. ודעת ר"י, ברא"ש ברכות שם סכ"ג, משמע שהוא מה"ת - ראה שם במיו"ט - משום שמחה. אבל אין שמחה בליל יו"ט הראשון מה"ת - שאג"א סי' סח באריכות - וא"כ גם לדבריו לא הוי אז אלא מד"ס. מלבד ליל א' דחה"ס) - לבד ליל א' דחה"ס דילפינן ממצה דחה"פ. (ומ"ש בשו"ת רעק"א ס"א רק ליל פסח, ושם בהשמטות כ' בפשיטות דאין פת שייך לשמחה - צע"ק) ואכמ"ל.
דמצה. א מקובל'דיקער וואָרט:
המצה שמורה ווערט גערופען בשני שמות עצמיים ופנימיים: מיכלא דמהימנותא און מיכלא דאסוותא, עס גיט א חיזוק אין דעת.
ודאס איז דער פנימי נקודי עצמי וואָרט וואָס מורנו הרב המגיד ממעזריטש האָט מקבל געווען ממורו הקדוש מורנו הבעש"ט בשם מורו הבעל ח"י ומסרו להוד כ"ק תלמידו המקבל פנימי רבנו הזקן ובא ביחוד ובירור מרבי לרבי.
זכל אחד ואחד מהוד כ"ק אבותינו רבותינו הק' זי"ע בדורו חזר מסר וביאר את ה"נקודה וואָרט" האמור (שיחת י"א ניסן תש"ט, בס' המאמרים ה'תש"ט).
חמצה. אדמו"ר הזקן אמר: מיכלא דמהימנותא - לילה הראשון. מיכלא דאסותא - לילה השני. והסביר אדמו"ר האמצעי החילוק: כשהרפואה מביאה לאמונה, הרי הי' חולה אלא שאח"כ נתרפא ומודה לה' על רפואתו; הרפואה הבאה ע"י האמונה - היינו שמלכתחילה אינו בא לידי חולי. והוסיף: כן הוא בגשמיות וברוחניות, כי בבנ"י הגשמיות אינה נפרדת מן הרוחניות, מהרוחניות נמשך בהגשמיות והגשמיות מהפכים לרוחניות (שיחות חה"פ תש"ב). (וראה זח"ב קפג, ב. זח"ב מא, א. לקו"ת צו יג, ד).
טהפרוסהביןשתיהשלימות. כי, כמו בכל יו"ט, חייב לבצוע על לחם משנה (שו"ע או"ח סתקכ"ט) ודרז"ל שבפסח, מוסיף עליהן עוד מצה פרוסה משום לחם עוני (רא"ש. מרדכי. שו"ע אדה"ז תע"ה ס"ג).
יויאחזםבידוויברך, כי כל דבר שמברך עליו לאכלו צריך לאחזו בימינו כשהוא מברך (שו"ע סי' רו ס"ד), וכאן י"א דברכת המוציא היא על השלמה וברכת על אכילת מצה על הפרוסה (רש"י, רשב"ם, ר"י ורא"ש בפסחים קטז, א. וכן עיקר), וי"א להיפך (סמ"ג. ראבן. תוס' ושאר גאונים כמ"ש בהגמ"יי סוף הל' חו"מ), ולצאת ידי שניהם אוחז שתיהם בידו (שו"ע רבנו סתע"ה ס"ה. וראה בפמ"ג מש"ז סק"ב).
יאולאיבצעמהן. כדי שתהא ברכה על השלימה.
יביניחהמצההג'להשמטמידוויברך (מהרי"ל). אף שמכוון לפטור בברכה זו גם אכילת מצה הג', וכמו שמסיים. וי"ל - כדי להראות שבכ"ז עיקר שייכות ברכה זו היא למצה א' וב', ואפילו לדעת הלל וכנ"ל פיסקא כורך. ויותר נ"ל שהוא כדי שלא יטעה ויבצע גם ממצה הג', וכמו שמצינו שמצניע האפיקומן מפני טעם זה (ראה לעיל פיסקא חלקהגדול).
יגויכויןלפטורג"כאכילתהכריכה. ולכן נזהרין בינתיים משיחה שלא מעין הסעודה (ר' יחיאל אחי בעה"ט. אבן הירחי).
ידלפטורכו'אכילתהאפיקומן - (של"ה) - וחומרא יתירה הוא (שו"ע רבינו סתע"ה סי' יח). ולכן בזה אין נזהרין בהפסק שיחה - מנהגי בית הרב.
טו"על"אכילתמצהכו'מרור - ולא לאכול מצה כו' מרור (פרדס לרש"י. רי"צ גיאות בשם רע"ג. רמב"ם וכו') מפני שמוציא גם אחרים השומעים (הה"מ הל' חו"מ פ"ח הי"ב. וראה מגדול עוז פי"א מהל' ברכות הט"ו).
טזואח"כיבצעכזיתמכ"א - כיון שאכילת מצה צ"ל בכזית, וי"א שזהו ממצה הא' וי"א שזהו ממצה הב', כנ"ל.
יזויאכלם. ואינו טובל במלח מפני חיבוב מצוה שלא יהא תערובות טעם אחר כלל (מהרי"ל. שו"ע רבינו סתע"ה ס"י) - וכן הוא מנהג בית הרב (וצ"ע שהרי כתב השל"ה שע"פ כתהאריז"ל יטבול במלח. ולהעיר מלקו"ת ביאור לד"ה ולא תשבית ס"ח).
יחביחד. דהיינו שיכניסם לפיו בב"א. והטעם שלא יהא הפסק בין הברכה דאכילת מצה לאכילת כזית השייך לה שהוא ממצה הא' או ממצה הב' כנ"ל (טושו"ע שם).