Chabad Library · The Rebbe

Hayom Yom·Nissanהיום יום·ניסן

אא ניסן, ר"ח
כל החדש א"א תחנון.
באחר אמירת הנשיא אומרים יהי רצון הנדפס בסי' תו"א, וגם כהנים ולוים אומרים אותה.
גאאמו"ר ציוה לגיסו הרמ"ה הכהן לאמר היהי רצון שאחר הנשיא, ואמר לו כי אפילו כהן ולוי צריך לאמרו, כי זה שייך לעיבור.
דב ניסן
הילולא של כ"ק אאמו"ר. נסתלק אור ליום א' ב' ניסן שנת תר"ף בראסטאב. ושם מ"כ.
המאמר הראשון אשר אמרו ברבים, אחרי הסתלקות אביו: ביום השני דחה"ס תרמ"ג, ומתחיל כתר יתנו לך כו'. מאמר - ברבים - האחרון בהיותו בעלמא דין: בסעודת פורים תר"ף, ומתחיל ראשית גוים עמלק גו' קץ שם לחשך.
וג ניסן
משיעורי אאמו"ר: בכל יום פרשת חומש עם פירש"י. אמירת תנ"ך בעל פה: קאפ' אחד מתורה וכן מכתובים. פרק אחד משניות. שיעור גמרא לעיוני ב' דפים לשבוע, שיעור למיגרס ג' דפים ליום. שיעור בירושלמי. גם שיעור - לא בכ"י - בפוסקים. במשך השנה הי' מסיים כל המד"ר: לווה בסדרות הארוכות ופורע בקצרות.
זד ניסן
עבודת בעלי עסקים מתחלקת לשני סעיפים עיקרים:
חא)העבודה עם עצמו. בעת עסקו ממש בשעה הפנוי', בישבו בחנות וכדומה, ילמוד משנה משניות פרק תניא, ויהי לו איזה דברי תורה, כמו חומש משניות תניא, שיהי' בקי בהם בעל פה, למען שיוכל לחזור עליהם בהלכו ברחוב, בשוק וכדומה.
טב)העבודה עם זולתו. בעת הדבור בעניני עסק יסבב הדבור לספר איזה ספור תוכני, ולמצוא עילה וסיבה לעורר ע"ד למוד וכיוצא בזה.
יה ניסן
ברצה דברהמ"ז אומרים "בעל הישועות" - בית דגושה "ובעל הנחמות" - בית רפוי'.
יאאאזמו"ר אמר במרז"ל לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו, כבוד יש בו שני פירושים: לשון כבדא כמרז"ל כבד לב פרעה נעשה לבו בכבד. ולשון כבוד, גילוי אור מקיף נעלה. וזהו: לא מקומו של אדם מכבדו כלומר מקררו, אלא אדם מכבד את מקומו, שניתן לו כח ועוז להאיר את מקומו באור תורה ועבודה. כשם דבירידת הנשמה בגוף משביעים אותו תהא צדיק, דשבועה זו הוא ענין השובע בכחות נעלים שתוכל להשלים כונת ירידתה, הנה כן הוא בכל אדם ואדם במקום שהוא.
יבו ניסן
הנסיון הראה, אשר כשממעטים בחקירות, ועובדים בסדר ובתוקף, על פי הנעימות של תורה, ימין מקרבת ושמאל דוחה, אזי פועלים בודאי, ובפרט בענינים העיקרים מעיקרי הדת.
יגז ניסן
נוסח ויהי בנסוע: וכרצון כל עמך בית ישראל.
ידכינוי משפחה של רבינו הזקן: ברוכאוויטש.
טוכינוי משפחה של בנו אדמו"ר האמצעי: שניאורי.
טזכינוי משפחה של הצ"צ: שניאורסאהן.
יזח ניסן
כל נשמה יש לה עבודה פרטית במוחין ומדות כפי טבעה וענינה. וכתיב מאויבי תחכמני, מההטיות הרעות שמרגיש במדותיו הטבעיות, מזה מתחכם ויודע איך לכלכל תקון מדותיו ושעבוד הכחות שלו בעבודת השי"ת.
יחט ניסן
ניט הייזער און געלד איז דער אידישער רייכטום. דער אידישער אייביקער רייכטום איז, אז מען איז אידען וואס היטען אפ תורה און מצות און מ'בריינגט אויף דער וועלט קינדער און אייניקלאך וואס היטען אפ תורה און מצות.
יטי ניסן
בדבר התעמולה בענין טהרת המשפחה במושבו, יתבונן בזה: אילו יצוייר, אשר ה' אנה לידו להציל מושב יהודים מכליון, ר"ל, הנה בטח היה מוסר נפשו על זה, והיה מהלל ומשבח את השי"ת, על גודל החסד לזכותו בזכות גדול כזה. ויותר מכן היא תעמולה זו, שהיא הצלת נפשות ממש.
כיא ניסן
ביום ההולדת, על האדם להתבודד, ולהעלות זכרונותיו ולהתבונן בהם, והצריכים תקון ותשובה ישוב ויתקנם.
כאיב ניסן
מזמן יציאת מצרים נקראו בני ישראל צבאות ה'. ההפרש בין עבדים - שנקראו כן בנ"י - וצבאות הוא: עבד עושה עבודת רבו - ובזה כמה דרגות נוקב מרגליות, עושה שאר מלאכות, עושה מלאכות פשוטות - ויש בזה יגיעה ועמל רב, אבל אין זה ענין של מסירת נפש. צבא הם במלחמת תנופה, ועומדים על משמרתם בתכלית התוקף מבלי התפעל מהמנגד ושונא, ועבודתם זו אינה ענין של השגה, כי הם מתנהגים ע"פ הוראת מצביאם. והנה נש"י במצרים היו בתכלית השפלות בעינוים קשים ומרים, ועם זה לא שינו שמם ולשונם ולבושיהם, ועמדו על משמרתם בתכלית החוזק, כי ידעו שהקדוש ברוך הוא הבטיח לגאול אותם, והמתנהג בזה במצב זה הוא מצבא ה', דה' עוזרו בדרך מלמעלה מן הטבע.
כביג ניסן
הילולא של כ"ק הצ"צ. נסתלק שנת תרכ"ו בליובאוויטש, ושם מנוחת כבודו.
כגמספורי אאזמו"ר: הצ"צ התחיל לכתוב נגלה ודא"ח בהיותו בן שתים עשרה שנה.
כדיד ניסן
בבית רבינו נוהגים שלא לעשות את הרב למורשה, אלא למכור לו את החמץ ובערב קבלן.
כהבאפית השמורה ערב פסח אחר חצות, היה אאמו"ר נוכח, ואומר ג"כ הלל, והיה מפסיק - גם באמצע פרק - להורות בהנוגע להלישה, אפי' וכה"ג.
כוטו ניסן, א דחג המצות
למרור וחזרת - הן הריין והן סאלאט. קידוש בעמידה. הא לחמא - ההא בצירי. בברכת אכילת מרור מכוונים גם על מרור שבכורך.
כזבסדר הראשון היה אאמו"ר מקצר בכדי לאכול האפיקומן לפני חצות, אבל בשני היה מאריך. מתחיל לפני שעה ט וגומרו בשעה ג-ד אחר חצות, והיה מאריך בביאור ההגדה.
כחאדמו"ר הזקן אמר: מיכלא דמהימנותא - לילה הראשון. מיכלא דאסותא - לילה השני. אז די רפואה בריינגט די אמונה, וואס ער זאגט א דאנק דיר ג-ט פאר מיין רפואה, איז ער דאך געווען קראנק. אבער אז די אמונה בריינגט די רפואה, איז מען לכתחילה ניט קראנק.
כטטז ניסן, ב דחהמ"צ אחד לעומר
ליל ב דחג המצות קריאת שמע של המטה כמו בכל יום טוב.
לגם מי שאין לו אב, ר"ל, אומר לפני מה נשתנה "טאטע איך וועל בא דיר פרעגען פיר קשיות". וסמוכות לזה, שגם מי שאין לו אב ואם, ר"ל, צריך לומר בברכת המזון: הרחמן הוא יברך את אבי מורי כו' אמי מורתי כו'.
לאיז ניסן שני לעומר
הרי זה משובח - זה, מורה על מדריגה דקדושה, הנה אלקינו זה - וכל המרבה כו' זה שלו הוא משובח.
לביח ניסן, שלשה לעומר
שנת תר"ח אמר הצמח צדק מאמר על פסוק אם כסף תלוה גו', כסף הוא הנשמה, על שם שהיא תמיד בכוסף ותשוקה לעלות למעלה, וכדכתיב רוח האדם היא העולה למעלה, דאדם הם נש"י, אתם קרוים אדם, והנשמה נתונה בהלואה להאדם, וכתיב ימים יוצרו גו', דיש מספר קבוע כו', וחסר יומא חדא חסר לבושא חדא.
לגיט ניסן, ארבעה לעומר
גם בשמחה ובצהלה.
לדשלום עליהם, אשת חיל, מזמור לדוד, דא היא סעודתא, ויתן לך אומרים בלחש.
להפעם פירש אאמו"ר: מה נשתנה הלילה - גלות שנמשל ללילה - הזה - האחרון - מכל הלילות - גליות שקדמוהו.
לושבכל הלילות אין אנו מטבילין - לשון מירוק נקיון וטהרה - אפילו פעם אחת - לא נגמר המירוק בהם, כי הרי היה אחריהם עוד גלות - הלילה הזה שתי פעמים - מירוק גוף וגילוי הנפש.
לזשבכל הלילות אנו אוכלים חמץ או מצה - היינו כי גם אחר הגלות, העבודה היא מצד נפש האלקית, מצה ביטול, ומצד נפה"ב, חמץ ישות. - הלילה הזה - אחר גלות האחרון - כולו מצה - שיועבר רוח הטומאה.
לחשבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות - כל המקנא פניו מוריקות, ובכל הגליות הרבה בחינת בקנאה: קנאת סופרים והדומה - הלילה הזה - אחר גלות האחרון - כולו מרור - קנאה היותר גדולה, על דרך מאמר רבותינו זכרונם לברכה כל צדיק נכוה מחופתו של חברו.
לטשבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובים - כל הגילוים שעל ידי הגליות - אוכלין - בחינת התענוג, ויש התפשטות התענוג ותענוג העצמי ויש מי שמגיע בעבודתו להתפשטות התענוג ויש לתענוג העצמי - הלילה הזה - אחר גלות האחרון - כולנו מסובין - שכל ישראל יגיעו לבחינת תענוג העצמי.
מכ ניסן, חמשה לעומר
פעם נכנס כבוד קדושת הר' חיים אברהם (בן רבינו הזקן) אל אדמו"ר האמצעי בחג הפסח לאמר גוט יום טוב. וסיפר אז - הר' חיים אברהם - שרבינו הזקן אמר: פסח דארף איינער דעם אנדערען ניט מכבד זיין באכילה ושתיה, אבער נעמען אליין מעג מען.
מאכא ניסן, שביעי של פסח, ששה לעומר
אין ליובאוויטש פלעגט מען זיין אויף שביעי של פסח - אויך שבועות און הושענא רבה. אז איך בין אלט געווען ניין יאהר האב איך זיך שוין ניט געלייגט שלאפען שביעי של פסח - מ'דארף לערנען א גאנצע נאכט.
מבכב ניסן, אחרון של פסח, שבעה לעומר
ביום מהדרים: לקדש, אחר כך מתפללים תפלת המנחה, ואחר זה סעודת יום טוב.
מגהבעל שם טוב היה אוכל ג' סעודות באחרון של פסח.
מדסעודת אחרון של פסח היתה נקראת - אצל הבעל שם טוב - משיח'ס סעודה. אחרון של פסח איז משיח'ס סעודה, ווייל אחרון של פסח איז מאיר גילוי הארת המשיח.
מהבשנת תרס"ו התחיל הסדר, אשר תלמידי תומכי תמימים יאכלו יחד בחה"פ בהיכל הלימוד והיה אז ש"י תלמידים וח"י שלחנות. סעודת אחרון של פסח אכל אאמו"ר ביחד עם התלמידים, וציווה לתת לכל תלמיד ד' כוסות. ואמר אז: דאס איז סעודת משיח.
מוכג ניסן, אסרו חג, שמונה לעומר
עס איז פאראן דער ענין וואס אחרון של פסח איז דער גילוי פון משיח, וואס איז שייך לכל ישראל. פסח איז דאך דער מדלג און ליל שמורים, און בכלל הערט זיך חרות'דיק, און נאכדעם פאלט מען אריין אין וועלט, איז דאס איז דער גילוי פון משיח, דער תוקף וואס עס גיט אז מ'זאל קענען געהן אין וועלט.
מזכד ניסן, תשעה לעומר
נוהגים שאין מברכים שהחיינו בימי ספירת העומר.
מחלא טוב האבען מיר אלע. שעיר לעזאל איז געווען אן עבודה אין בית המקדש. וויבאלד א נברא איז דא לא טוב, דארף מען עס אוועקשיקען אין ארץ גזרה.
מטכה ניסן, עשרה לעומר
העבודה היא בכל אדם לפי מהותו ומעלתו. מי שיש בידו לנקוב מרגליות או ללטוש אבנים טובות ועוסק בעבודת מלאכת אפית לחם, - ומובן דוגמת כ"ז בעבודה - הגם שהיא עבודה ומלאכה הנצרכת במאד, בכל זה לחטא יחשב לאיש ההוא.
נכו ניסן, יא לעומר
מברכים ר"ח אייר. אמירת כל התהלים בהשכמה. יום התועדות.
נאהפטורה: הלא כבני כושיים.
נבמשיחת אאמו"ר: חסידות מאנט אז ורחץ את בשרו במים ולבשם. ד. ה. די השכלה פון חסידות מוז אויסוואשען דעם בשר, און אראפשוויינקען דעם את בשרו, את הטפל לבשרו, די אלע רגילות'ן, וועלכע בשר מאכט, און דאן קען מען ערשט אנטאן די בגדי קדש. מחשבת ודבור חסידות והנהגתם של חסידים בהתבוננות קודם התפלה בגדי קדש הם, דאס איז בגדים וועלכע מען האט געגעבען מן הקדש, אבער דער ורחץ במים את בשרו דאס דארף מען אליין. לבושי הנפש דאס גיט מען מלמעלה, אבער אפוואשען דעם טפל וואס ווערט פון בשריות און דעם בשר אליין מאכען פאר א בשר קדש, דאס איז נאר בכח עצמו. און דאס מאנט חסידות, און אויף דעם האט רבינו הגדול געהאט מסירות נפש. ער האט געעפענט דעם צנור פון מס"נ אויף עבודת ה' בתפלה, זיין צוגעבונדען צו עצמות א"ס, חסידות שטעלט אוועק א חסיד פנים אל פנים צו עצמות א"ס.
נגכז ניסן, יב לעומר
דברים המותרים אם עושה אותם להנאתו הם רע גמור כמ"ש רבינו נ"ע (תניא פ"ז). לפי דקדש עצמך במותר לך. צריך להכניס קדושה בדברים המותרים שיהי' בהם תכלית של תורה ומצות יראת שמים ומדות טובות.
נדכח ניסן, יג לעומר
החסידים שאלו את אדמו"ר הזקן: איזה עבודה נעלית יותר, אהבת ה' או אהבת ישראל. ויען: אהבת ה' ואהבת ישראל שתיהן כאחת חקוקות בנשמתו רוחו ונפשו של כל אחד מישראל. ומקרא מלא דיבר הכתוב אהבתי אתכם ה', הרי דגדולה אהבת ישראל, דאוהב מה שהאהוב אוהב.
נהכט ניסן, יד לעומר
הקדמת הלקו"ת על ג"פ "להבין ענין נה"א, הנה כתיב לא תאכלו" הוא מאמר שאמרו רבינו הזקן לפני הצ"צ, וחזרו הצ"צ לפניו, ויאמר רבינו הזקן: נו, הטעמה? ויכתוב הצ"צ הנחה עם הגהות במוקף. רבינו הגיה ההנחה, ויצוו להכניס ההגהות בפנים המאמר. ע"פ הצעת אאמו"ר בחרו במאמר זה בתור הקדמה להלקו"ת.
נול ניסן, ר"ח, טו לעמר
ההתועדות דסעודה שלישית, שבת מברכים, ויומי דפגרא - בראשי חדשים ומועדי אנ"ש - צריכים להתקיים בביהכ"נ. ההתוועדות דמלוה מלכה - אצל אנ"ש שי' בבתיהם הפרטים.