Hemshech 5672·Part 360·Shabbos Parshas Acharei Kedoshim 5672המשך תער״ב·חלק שני·בס"ד. ש"פ אחו"ק·העת"ר

אבס"ד. ש"פ אחו"ק, העת"ר
וידבר ה' אל משה אחרי מות כו' בקרבתם לפני ה' וימותו, וצ"ל דלכאו' תי' וימותו מיותר שהרי או' קודם אחרי מות שני בני אהרן מהו עוד אומרו וימותו. ומהו"ע בקרבתם לפני ה' הלא הקירוב הוא ענין גדול וצ"ל קירוב לאלקו', וכאן משמע שהי' זה נחשב לחטא. ובפ' שמיני נא' בהקריבם אש זרה, וכאן משמע שהקירוב הוא החטא כו'. וגם מה שייך זה לפרשת יוה"כ, דבפ' זו מבאר ס' עבודת יוהכ"פ ומה שייך לזה ההקדמה דאחרי מות כו' בקרבתם כו'. ובמד"ר אי' על הקריבה מתו שנכנסו לפני ולפנים, שתויי יין נכנסו, מחוסרי בגדים נכנסו כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל בענין לבושי' כתלג חיוור ושער רישי' כעמר נקי דלבושי' כתלג חיוור הוא הפרסא דיגת"ד שמבדיל בין ח"ס לחכ' דאצי' כו', ושער רישי' היא הפרסא דשתי פאות שמבדיל בין ע"ס דגולגלתא ויגת"ד, דיגת"ד מקבלים מע"ס דרישא ע"י השתי פאות שהן ב' הויות שקודם יגמה"ר שהן מקור יגמה"ר ובאים בשמות החילוף מצפ"ץ. ונת' ההפרש ביניהם דהפאות נק' שערות ויגת"ד נק' בפסוק בשם לבושים, שהשערות יונקים מעצמו' האדם והן בחי'

בצומח, והלבושים נפרדים מן האדם והן בחי' דומם, והיינו דבגולגלתא מלובש חסד דעתיק שזהו גילוי בחי' עתיק, וע"כ הן בבחי' צומח דהיינו גילוי הארה מבחי' עתיק כו', ובמו"ס מלובש גבו' דעתיק, וע"כ היגת"ד הגם שהן ג"כ שערות ה"ז לגבי ח"ס אבל לגבי עתיק ה"ה בבחי' דומם כו'.

גוהנה בלק"ת ד"ה כי ביום הזה יכפר דרוה"ב מבו' דלבושי' כתלג חיוור זהו בחי' התו' והן ההלכות ששרשן מבחי' ושער רישי' כו', אמנם י"ל לפמשנת"ל (ד"ה ויקחו לי תרומה) בענין יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים שזהו בין ח"ע שהיא חכ' דתו' ובין ח"ת שהיא חכ' דמע"ב כו', ושרש ההבדלה היא בח"ע גופא בין חכ' דתו' לחכ' דמע"ב כו', דמ"ש כולם בחכ' עשית קאי ג"כ על חכ' דאצי' רק שהוא כמו פסולת לגבי חכ' דתו' כו', וי"ל דהבדלה זו היא ע"י הפרסא דיגת"ד. דהנה ידוע דביגת"ד יש ב' מדרי' עצם השערות ומה שנמשך בהם כו', וכמ"ש בבי' האד"ר מהאריז"ל הוא בס' קול ברמה על מא' האד"ר דקל"א רע"א דנגדין בי' י"ג מבועין דמשח רבות טבא דהשערות הם נעשים ממותרי מוחין, ובחי' משח רבות טבא זהו ממו"ס עצמה ולא ממותרי מוחין ובחי' זו יוצא ומכוסה בשערות כו' (ובמ"א מבו' דמשח רבות טבא הוא בחי' שמן הטוב שזהו פנימי' התו' כו', וזה מתאים למ"ש בלקו"ת שם והוא דעצם ההלכה היא השערה עצמה והוא הנגלה והפנימי' הוא בחי' הסתום כו'), וי"ל דחכ' דמע"ב זהו מגוף

דהשערה עצמה וחכ' דתו' זהו מבחי' משח רבות כו', וזהו"ע ההבדלה דע"י יגת"ד שנבדל חכ' דמע"ב מחכ' דתו', דהכל נמשך מח"ס, כי כל מדרי' חכ' הכל הוא מבחי' ח"ס כו', אך חכ' דמע"ב נמשך מח"ס דרך דילוג גוף השערה עצמה והיינו שזהו באין ערוך לגבי בחי' ח"ס כו', וחכ' התו' נמשך מח"ס דרך חלל השערה שג"כ האור מתעלם בהשערה וכמ"ש בקול ברמה שם ובס' רוח דוד דשפע זו יוצא ומכוסה בהשערות ועש"ז נק' תיקוני' שהוא המעטת האור כו', וי"ל שנק' המעטת האור לגבי השערות עצמן אבל מ"מ ה"ז ג"כ העלם שהרי נובלות חכ'

התתקסא
שלמע' תו' כו', ומ"מ זהו ממו"ס עצמה כו'. וזהו ההבדלה דיגת"ד שמבדיל בין חכ' דמע"ב שנמשך מגוף ועצם השערות וחכ' דתו' נמשך מפנימי' השערות כו', וזהו ביגת"ד שהן בחי' שערות רק לגבי ח"ס ולגבי עתיק ה"ה בחי' דומם כו'. אמנם נת"ל (שם) שיש עוד הבדלה למע' מזה והוא שהרצה"ע דמצות הוא בדברים אלו דוקא וכמו שהד' מינים דוקא נבחרו למצוה ולא צמחים אחרים כו', דמחכ' דמע"ב הרי נתהוו גם דברים טמאים ואסורים, א"כ ההבדלה שבין חכ' דתו' לחכ' דמע"ב הוא ההבדלה בין דברים המותרים לדברים האסורים כו', אבל ברצה"ע דמצות הוא ההבדלה בדברים המותרים גופא מה שהוא ראוי להיות כלי לרצה"ע וכמו הד' מינים שבלולב וצמר לציצית וקלף לתפילין כו', י"ל דז"ע ההבדלה שע"י הב' פאות שנמשכים מגולגלתא שהוא בחי' רצון כו', וההבדלה בזה בין הרצון דמע"ב לרצון דמצות, דהרי במע"ב יש ג"כ רצון וכמא' כד סליק ברעותא למברי עלמא וכשעלה ברצונו כו', רק שהרצון דמע"ב הוא בחי' חיצוני' הרצון והרצון דמצות הוא בחי' פנימי' הרצון כו', שזהו התחדשות יחוד העליון דמ"ת על היחוד

ודמע"ב שהוא בבחי' פנימי' כו' וכמ"ש במ"א, והבדלה זו היא ע"י הפאות כו'. והנה הבדלה זו היא ג"כ בתו' שהרי התו' מפרש ומבאר איך ומה היא המצוה כו', והיינו ההמשכה מב' הפאות ביגת"ד כו', דיגת"ד הן הלכות התו' ונמשך בהם בחי' הרצון דמצות מבחי' ע"ס דרישא ע"י הפאות כו', ובפרטי' בתו' גופא הוא ההבדלה בין חיצוני' התו' ופנימי' התו' כו' וכמשנ"ת שם, דפנימי' התו' זה הארה מבחי' עתיק שהרי הן טעמי תו' בחי' התענוג שבתו' כו'. ונמצא הפרסא דשערות דשתי פאות הוא שמבדיל בין הרצון דמע"ב שזהו מבחי' החיצוני' בדרך דילוג כו', והרצון דמצות שזהו מבחי' הפנימי' כו', ופנימי' הרצון נמשך בתו' כו', ובתו' גופא ההבדלה בין פנימי' וחיצוני' דפנימי' התו' הוא הארת עתיק כו'. ויש עוד פרסא למע' מזה והוא בחי' קרומא דאוירא המבדיל בין מוח הסתום שבגולגלתא כמ"ש בע"ח שער א"א ספ"ג, ובין מו"ס שהקרום מבדיל ביניהם וכמ"ש בע"ח שם פ"ז, וי"ל שזהו ההבדלה בין בחי' רזין ורזין דרזין, וכידוע שיש ב' מדרי' בסתום דתו' הא' בחי' סוד סתום שהוא בגדר גילוי ובא לידי

זגילוי כו', כי הסתימות הוא רק לגבי המקבלים לא שסתום בעצם כו', וזהו המשכה מבחי' ח"ס רק מה שהוא בבחי' מקור לחכ' הגלוי' כו', והב' בחי' סוד סתום שסתום בעצם שאינו בגדר גילוי כלל ואינו בא לידי גילוי לעולם כו', והוא בחי' מוח סתום הנ"ל בחי' אוירא הנק' מוחא עילאה סתימאה דעתיקא כו' וכמשנת"ל (ד"ה דרשו ה' בהמצאו ובהדרושים שאח"ז), והו"ע טעמי תו' שיתגלה לעתיד כו' וכמ"ש במ"א, וקרומא דאוירא הוא בחי' פרסא המבדיל ביניהם כו' (ובד"כ הוא בחי' הפרסא שבין עתיק למו"ס כו'), ובחי' אוירא הוא שמקשר ומחבר ח"ס עם חכ' דאצי' כו'. וכמו עד"מ באדם כל השכלה חדשה היא באה מכח המשכיל מקור השכל, והנה בכל עת יכול להשכיל שלפעמים הוא משכיל השכלות ולפעמים אינו משכיל, וידוע שזה תלוי בהרצון שירצה בהענין וירצה להתחכם כו', וכמא' לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ כו', אך אנו רואין שלפעמים גם שרוצה להתחכם ומ"מ לא יתחכם, גם הרצון אינו תמיד ולפעמים אינו רוצה כו', והעצה היא לקשר עצמו בהענין בדרך הכרח ועי"ז יהי' הרצון ויהי' גילוי השכל כו', והכח הזה הוא מאוירא דדעת דעתיק אחזי נהורא בהאי אוירא כו', ודעת הוא התקשרות

חתתקסב
וההתקשרות דדעת הוא גם בדרך הכרח, להיות שהדעת הוא עצמי ע"כ יכול להכריח עצמו, דגילוים א"א להכריח שאם ישנו להגילוי ישנו, ואם לא יש הגילוי א"א להכריח שיהי' הגילוי, אבל דבר עצמי ביכולת להכריח ועי"ז ממילא באים הגילוים וכמ"ש במ"א, וזהו בחי' אוירא שמקשר ומחבר בדרך הכרח כו'. ובנפש הוא כח הנתינה והמסירה די איבער גיגעבינקייט מה שנותן א"ע בתורה גם בדרך הכרח וכן מה שמוסר עצמו לאלקות כו', ועי"ז יהיו הגילוים כו', והגילוים הם מהמקורים כמו בחי' ח"ס וגולגלתא כו', רק ע"י בחי' דעת דעתיק שבאוירא כו', וזהו מה שפועל ע"י הקרום המבדיל לקשר ולחבר כו' (וי"ל ג"כ שזהו מה שיש חילוקים במצות דהגם דאל תהי יושב ושוקל במצותי' ש"ת שזהו מצד הרצון אבל מצד התענוג יש חילוקים, וכמו מצות שופר שהיא למע' משארי מצות כו').

טוענין בחי' פרסא דא"ק שנת"ל (ד"ה ויקחו לי תרומה) ע"ה שזהו לגבי כללות ההשתל', י"ל שז"ע קדושתי שלמעלה מקדושתכם דמבו' בהבי' דשבת שבתון שזהו למע' מרדל"א כו', דקדושתכם הוא בחי' קדה"ק שזהו ג"ר דעתיק וקדושתי הוא בחי' א"ס שלמע' מהג"ר דעתיק כו', והוא מ"ש בבי' האד"ז מהאריז"ל על מא' האי עתיקא אשתכח בתלת ראשין נמצא ומתעלם ומתגלה בתלת ראשין (ועמ"ש מזה לעיל ד"ה פדה בשלום נפשי), והוא הא"ס המתלבש בג"ר דעתיק שזהו עיקר עתיקא כו', ועז"א בפי' הספ"ד מהאריז"ל דההוא רישא דלאו רישא אשר שם חביון עוז העצמות הוא עצמו אינו משיג מה שיש בו וזהו פי' דלא ידע כו', ופי' הוא עצמו היינו בחי' חיצוני' עתיק (שגם רדל"א נחשב כאן בכלל חיצוני' עתיק), והא"ס המלובש ברדל"א הוא בחי' פנימי' עתיק כו', וי"ל שזהו מה שנמצא מבחי' א"ק ברדל"א וכ"מ במ"א בההגהות לברוך שאמר שבסידור. והנה א"ק בחי' עצמות א"ס שאחה"צ כו', וכידוע בש' א"ק שמורכב משני ענינים הפכים דאדם הוא מחודש וקדמון הוא שבלתי מחודש כו'. אך הענין הוא דהנה בצלם אלקים עשה

יאמבחי' עתיק ומא"ס המאציל כו', וזהו ההפרש בין יחוד או"א ויחוד זו"ן, דיחוד זו"ן הוא ההמשכה דס' השתל' ויחוד או"א הוא ההמשכה מעצמות א"ס כו', וי"ל שכ"ז הוא בחי' חיצוני' א"ק כו', ומה שנמצא ברדל"א י"ל שזהו בחי' פנימי' א"ק וכמ"ש במ"א

יבתתקסג
בענין קוב"ה אסתכל באורייתא דקוב"ה הוא פנימי' א"ק והוא עצמו' הקו שמתלבש בא"ק, ובמ"א אי' די"ל שזהו בחי' כדוגמת עתיק שלעילא מגולגלתא דא"ק כו' ועמשנת"ל מזה בד"ה אלה הדברים ובד"ה ואתחנן כו'), וקדושתי שלמע' מקדושתכם זהו בחי' פנימי' עתיק כו', והוא שממשיכים ע"י התשובה כו' וכמ"ש בהבי' דשבת שבתון הנ"ל ועמ"ש בהבי' דצאינה וראינה דרוה"ב, וז"ע הפרסא דא"ק שהוא ההבדלה בין הפנימי' והחיצוני' כו'. נמצא שיש כמה פרסאות בעולמות דלבד הפרסא שבין אצי' לבי"ע יש פרסאות באצי' ולמע' מאצי', וכמו הפרסא דיגת"ד ושתי פאות וקרומא דאוירא כו'.

יגאמנם בכללות הן ג' פרסאות וכמו עד"מ באדם למטה יש בו ג' הבדלות כלליות, הא' חצר הכבד שמפסיק בין אברי הנשימה ואברי המזון דאברי הנשימה הן בתכלית הרוחני ואברי המזון בתכלית הגשמה, והחצר הכבד מפסיק ביניהם כו', והב' מיצר הגרון המפסיק בין המוחין למדות דבכדי להיות ממהות מוחין מהות מדות הוא ע"י מיצר הגרון כו', והג' קרום של המוח המפסיק בין למע' מהמוחין והמוחין כו', ובד"כ הוא בין המוח והגולגלתא כו' וכמשנ"ת ענינם לעיל. וכמו"כ הוא בכללות ההשתל' שיש ג' פרסאות כו', והפרסא הראשונה היא בין למע' מאצי' לאצי' כו', דכל המדרי' שלמע' מאצי' הכל הוא מדרי' א', וכמ"ש בתו"א ד"ה פתח אלי' וכל ענין הצמצום הזה כו' הכל בכלל כתר דאצי' שהוא הממוצע להיות התהוות האצי' כו', הרי כל המדרי' שלמע' מאצי' נחשב למדרי' א' והוא בחי' הכתר בכלל כו', ויש פרסא המבדלת ביניהם כו', והפרסא היא בחי' הכתר, דבחי' כתר גופא היא בחי' הפרסא וכמ"ש הפרד"ס שער הצחצחות פ"ו על מאה"ז נח דס"ה ע"א כד רעותא עילאה לעילא ולעילא קיימא על ההיא רעותא

ידדלא אתייעדא כו' אפיק מה דאפיק ונהיר מה דנהיר כו' חד פריסו אתפריס ובגו ההיא פריסא ברדיפו דההיא מחשבה עילאה מטי ולא מטי עד ההוא פריסא כו', וכ' וז"ל חד פריסא אתפריס היינו הכתר בעצמו הנאצל ומתגלה שהוא מסך בין הנאצלים והמקורות המתאחדים בעצם השרש עכ"ל, והמקורות המתאחדים בעצם השרש הן הע"ס הגנוזות במאצילן הנק' צחצחות כו', ובחי' הכתר כמו שנאצל ונתגלה מהע"ס נעשה בבחי' פרסא ומסך בין הע"ס הגנוזות ובין הנאצלים כו', וזש"א כד רעותא עילאה לעילא ולעילא היינו בחי' עצמות אוא"ס כו', אפיק מה דאפיק ונהיר מה דנהיר הוא שרשי הכלים ושרשי האורות שהן ע"ס הגנוזות כו', חד פרסא אתפריס היינו בחי' הכתר כו', וברדיפא דההיא מח' פי' הפרד"ס רדיפא הוא העלאת מ"ן, ומח' עילאה היא בחי' חכ' כו', וברדיפא דההיא מח' עילאה דע"י העלאת מ"ן דבחי' החכ' אל הכתר מטולמ"ט עד ההוא פריסא, דהשרשים הנעלמים היינו הע"ס הגנוזות נמשכים בבחי' מטולמ"ט בבחי' הפרסא שהיא בחי' הכתר, ושם מתגלמים הע"ס כו', וע"י הפרסא דכתר נמשך מהע"ס הגנוזות בבחי' החכ' כו'.

טונמצא דבחי' הכתר הוא בחי' הפרסא ומסך על בחי' הע"ס הגנוזות ועל ידה נמשך האור בחכ' כו'. וי"ל דזהו בחי' הלבושים הנעשים ממעשה המצות, וכידוע דמצות הן בחי' לבושי' למע' וכמו לבושו צדקה כו', וכמו"כ הן לבושי' אל הנשמה כו', דכמו שע"י הפרסא דכתר מאיר אוא"ס באצי' כמו"כ ע"י לבושי' אלו יכול להיות גילוי האור ויכולה הנשמה ליהנות מהגילוי אור כו'. והנה ידוע דהלבושי' דמצות יש בזה ג' מדרי' וכמו שמצינו בבגדי אהרן שיש בהם ג' מדרי', הא' הלבושי' שעשה

טזתתקסד
משה, והב' שעשו חכמי לב, והג' שעשו כל ישראל כו', וכמ"ש בתו"א ע"פ ועשית בגדי קדש דהלבושים שעשה משה הם שיהי' ע"י גילוי בחי' אוא"ס שלמע' מאצי' באצי' כו', וזהו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך דבחי' אנכי מצוך זהו ע"י הדברים האלה כו', ובעבודה הוא בחי' השוב שאחר הרצוא דאה"ר שזהו בחי' אהרן אותי' נראה שהו"ע לאסתכלא ביקרא דמלכא בבחי' ראי', שעי"ז נעשה האה"ר בבחי' כליון לא"ס ב"ה והוא בחי' אה' בתענוגים כו' (וז"ע הרדיפה שבזהר הנ"ל שזהו מבחי' ראי' דחכ' שהוא בחי' הרצוא דאה"ר כו'), ועי"ז עיני ה' אל צדיקים בבחי' המשכה מלמעלמ"ט (ועיני ב' עינים הם בחי' מטי ולא מטי כו'), והלבושי' לזה הן תומ"צ שע"י הוא הגילוי וע"י יכולה הנשמה לקבל את האור כו'. ועל בחי' פרסא זו א' ר' עקיבא לחבריו כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, שיש הוא ב' פעמים יש שעולה תר"ך והן תר"ך עמודי אור שע"י הוא המשכת האור והן בחי' המצות כו', ולהיות דפרסא זו אינה פרסא המעלמת ומבדלת ע"כ נק' אבני שיש טהור, ואו' שא"ת מים מים שאינה מבדלת והכל אחד

יזהוא כו', וכמ"ש בכתהאריז"ל דעיקר אזהרתו להם שלא יאמרו ב' פעמים מים כי מים א' הם כו', והיינו דהפרסא שבין אוא"ס המאציל אל הנאצלים שמבדלת בין מ"ע למ"ת, מ"ע הם הע"ס הגנוזות כו' ובכללות הוא בחי' הקו הנמשך מאוא"ס שנק' מים וכמא' כמיא דאשקי לאילנא כו', ומ"ת הם הע"ס דאצי' כו', והפרסא היא בחי' הכתר המבדלת בין מ"ע למ"ת (והוא אתגלפות הע"ס הגנוזות בבחי' הכתר כו', וכמו אילין אתוון אגלימו בגוי משחתא כו' שנת"ל ד"ה ויקחו לי תרומה) הוא הנק' אבני שיש טהור כו', וכמו שבאבנים המים הם בתכלית ההסתר וכמ"ש אבנים שחקו מים שיש בהם מים אלא שהן מסותרים כו'. אמנם בהבדלה שבין עצמות אוא"ס לנאצלים אינו כמו אבנים ממש שנעלם בהם בתכלית יסוד המים, אלא כמו אבני שיש טהור שאבן הטהור מכל נדנוד גשמיות שביסוד העפר שבו הנה יהי' צורתו לעין הרואה כמהות המים ממש, וכדאי' בגמ' ב"ב ד"ד ע"א בבנין הורדוס באבני שיש דמחזי כי אידוותא דימא, דעם היותם אבנים שהוא הגלמת דבר מ"מ ה"ה נראים כמו מים כו', ועד"ז יובן באבני שיש טהור דנגלדו מבחי' מים

יחעליונים דעצמות אוא"ס (להבדיל בין מ"ע ומ"ת כנ"ל) נק' אבני שיש טהור כו', והיינו שהפרסא אינה מעלמת כ"כ וממילא אינם ב' פעמים מים אלא הכל א' הוא כו'.

יטוביאור הענין הוא דהנה כתי' כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם אל האדם, פי' כמים הפנים אל הפנים בגשמי' דכאשר האדם מסתכל במים מיד נראו פניו בהמים, והוא מפני שהמים הם חומר זך וצלול ופשוט מכל גוונים ע"כ נראים בהם מיד הפנים המסתכלים בהם, והפנים הנראים בהמים הוא ממש כפי הפנים של המסתכל בהם, שאם יסתכל בהם ראובן יתראה בהמים פנים של ראובן וכשיסתכל בהם שמעון יתראו הפנים של שמעון, והמים בעצמם לא ישתנו בזה כלל, וסיבת שינוי הפנים הנראים במים בא מחמת שינוי הפנים של המסתכלים בהם לבד, וגם בעת שנראו הפנים בהמים אין השינוי קנוי בהמים רק שנראה כן לעין הרואה לבד שבשעה שמסתכל נראה לו שם פנים אבל לא שבאמת נקנה בהמים פנים שלו, ומה הוא הפנים הנראים הוא המים עצמן שנראי' בפנים כזה ואין כאן מהות אחר, דלהיות שהפנים אינם בהמים מצ"ע כ"א מצד הפנים המסתכלים ע"כ הפנים הנראים הם מים ממש, שבאם

כתתקסה
הפנים הנראים היו בהמים מצד עצמן הי' כמו דבר נבדל מהמים, וכמו עד"מ מהותם מים והם מובלעים במים כידוע מ"מ ה"ה מהות נבדל מהמים, והיינו מפני שזהו התהוות שנתהווה מהמים כו', אבל כאן הרי לא יש כאן התהוות מצד המים כ"א מצד הפנים המסתכלים בהם דמשו"ז נראים הפנים בהמים, ע"כ הפנים הנראים הן מהות מים ממש כו', ונמצא דלא יש כאן ב' פנים מובדלים אלא הפנים הנראים הוא הפנים של המסתכל בהם, ומהו הפנים הנראים הוא המים עצמן והיינו שהפנים הנראים אינם מובדלים מן המים אלא הן המים עצמן כו'. כן לב האדם אל האדם, דהנה יש ב' בחי' אדם, אדם תתאה בחי' מל' דאצי' שמתלבשת בבי"ע להחיותם ונק' אדם תתאה לפי שהיא בחי' נשמה דבי"ע והוא בחי' פני אדם שבמרכבה, והמרכבה דפני ארי' ופני שור כולם בטלים לבחי' פני אדם הנ"ל וכמ"ש ופני אדם לארבעתן ופי' בזהר דכליל כולהו ואנהיג לון כו', ויש ג"כ בחי' אדם עילאה הוא בחי' ז"א דאצי' שנא' עליו ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו כו' (ולעיל נת' דאדם דאצי' הוא בחי' מראה אדם, ואדם דברי' הוא בחי' דמות כמראה אדם

כאשלמטה מהכסא כו'). ועז"א כן לב האדם אל האדם דאדם התחתון דבי"ע מעורר ע"י העלאת מ"ן שלו בלב האדם העליון ז"א דאצי' (וזהו באמת מצד הפשיטות דבחי' אדם שאינו בבחי' מציאות ובבחי' הגבלה וציור ומ"מ הוא בבחי' שייכות אל העולמות כו' ע"כ מעורר בו העלאת מ"ן כו', וכמו שבמים דוקא נראים פנים המסתכלים בהם מפני שהוא חומר זך וצלול, דבחומר עב ועכור אין הדבר המסתכל נראה בו, וכמו עד"מ אדם שהוא בטבע הגס והחומרי אינו מתעורר מהזולת שאינו מרגיש את הצער והרחמנות שלו, רק מי שהוא בטבע הרך והזך ה"ה מתעורר מרחמנות הזולת, וכל מה שהוא זך ביותר ה"ה מרגיש יותר את הזולת כו', וכמו"כ יובן למע' דמה שהעלאת מ"ן מעורר זהו מצד הפשיטות כו') שיהי' המשכת מ"ד במל', וההמשכה היא ממש לפי מהות ההעלאת מ"ן, ונמצא שאין שינוי בהמשכת מ"ד דז"א הנק' לב אדה"ע מצ"ע אלא לפי שינוי ההעלאת מ"ן הנק' לב אדם התחתון שככה ממש יומשך המ"ד כו', ואין השינוי קנוי בבחי' ז"א בעצם והכל הוא אלקות ממש שבא ונמשך לפי אופן ההעלאת מ"ן כו' וכמ"ש בזהר האי עלמא תתאה לקביל עלמא עילאה כאבן טבא כו', והיינו ממש כמשל מים הפנים לפנים בגשמי' כו' כנ"ל.

כבואמנם זהו מאצי' לבי"ע דכמים הפנים הוא המשל דכמו שהוא בגשמי' שמצינו אופן יחוד כזה שהפנים הנראים הן הן פנים המסתכלים והפנים הנראי' הן המים עצמן כו' כנ"ל כן הוא לב האדם כו', אבל למע' מהמאציל אל הנאצלים בחי' כמים הפנים הוא הנמשל והיינו דכמים הפנים אל הפנים מדבר במדרי' עליונה וגבוה יותר. והענין הוא דהנה אוא"ס הוא פשוט בתה"פ ואינו שייך שם שום רצון ושום ציור כלל ח"ו, וכשעלה ברצה"פ לברוא את העולם הי' זה ע"י העלאת מ"ן מיני' ובי' מהתענוג שיהי' במעשה התחתונים, שז"ע במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים והיינו שעלה לפניו התענוג שיהי' בעבודת הצדיקים בקיום התומ"צ שעי"ז הי' התעוררות הרצון לברוא כו' (וע"ה דהמלכה היא לאחר שכבר מתעוררים בהדבר דקודם התעוררות אינו שייך המלכה כ"א כאשר מתעוררים כו', וא"כ הרי הי' ההתעוררות קודם ההעלאת מ"ן כו', הענין הוא שהרי מ"מ כל ההתעוררות תלוי

כגתתקסו
בההמלכה ואם יוחלט על לאו יהי' כאלו לא נתעורר בזה כלל וכלל, שז"ע המלכה כמו כשמתיישב עם א' הוא שמוסר לו רצונו לגמרי שבאם זה שהוא נמלך אתו יאמר לאו יהי' הרצון כאלו לא הי', וא"כ ההחלט על ההן ה"ז כמו תחלת התעוררות הרצון (דבאמת בתחלה אינו בבחי' רצון עדיין ולכן הן ולאו שוין, וע"י ההמלכה נעשה בבחי' רצון כו'), וגם דקודם התעוררות הרצון הי' העלאת מ"ן זה בהעלם בעצמותו כו', וה"ז כמו העלם וגילוי באוא"ס גופא ובההעלם קדום הנמלך אל ההתעוררות כו'). והנה הרצון הנעשה ע"י העלאת מ"ן הנ"ל הוא מה שעלה ברצונו אנא אמלוך שזהו החלט הרצון על עולמות (ובפרטי' יש בזה בחי' הרצון לברוא כו', אך בד"כ הרצון דאנא אמלוך הוא רצון על עולמות דאין מלך בלא עם כו', ותחלת התעוררות הרצון הוא הרצון להיטיב שזהו תחלת ההתעוררות שקודם ההמלכה שאינו בבחי' רצון עדיין כו', כי אינו ניכר שם עדיין במה תהי' ההטבה באיזה אופן כו', והרצון בהעלם הוא בחי' חפץ חסד ההיולי כו', וזהו בחי' יחיד אחד וקדמון כו' וכמ"ש במ"א. ונמצא דהרצון באוא"ס ב"ה אינו מצד

כדהאוא"ס עצמו כי אינו בגדר רצון כלל כ"א שנעשה ע"י העלאת מ"ן (שעלה לפניו הרצון של התחתונים שירצו באוא"ס ב"ה בסוף מעשה כו', עי"ז הוא שנעשה רצון כו'), וזהו כמים הפנים אל הפנים שהפנים הנראים אינם בהמים מצ"ע כ"א ע"י הפנים המסתכלים בהם כו', כמו"כ הרצון באוא"ס ב"ה (היינו התגלות הרצון להיות עלה ברצה"פ כו') הוא רק מצד ההעלאת מ"ן כו', וממילא הרצון הוא ג"כ עצמות אוא"ס ב"ה ממש, וכמו המים שאין בהם הפנים מצ"ע כי המה פשוטים בעצם רק נעשה ע"י הפנים המסתכל בהם (וזאת גופא הוא מצד הפשיטות שלהם) וע"כ הפנים הנראים אינם מהות דבר בפ"ע אלא הוא המים עצמן הנראים בפנים כזה, כמו"כ הוא למע' דהרצון הוא רק מצד ההעלאת מ"ן, וע"כ הרצון הוא עצמו האוא"ס הפשוט בתכלית כו'. וברצון זה עלה כל מה שיהי' בהשתל' דבכללות הן ע"ס כו', דע"ה שבהשתל' יש ריבוי מדרי' עד אין שיעור הרי כללותן הוא רק ע"ס כו', וזהו הפנים הנראים ע"י ההעלאת מ"ן, כי בההעלאה ישנם כל המדרי' שזהו העבודה ברעו"ד ובאהוי"ר ומוחין ומדות בכלל כו', וכן תומ"צ הן בחי' מוחין

כהומדות כו', שכ"ז הוא שנעשה בבחי' רצון הנ"ל (וז"ע ישראל עלו במח' בתחלת התעוררות והתגלות האור לפה"צ שנת"ל ד"ה כי תשא) (ובד"כ הוא מה שהאור א"ס הבל"ג שיער בעצמו האור שבא בבחי' מדה וגבול כו'), ובחי' הרצון דאנא אמלוך הוא כמו בחי' פרסא שז"ע עוטה אור כשלמה בחי' מח' ורצון דאנא אמלוך שבזה נאחז האור כו', וכמשנת"ל ד"ה ויגש אליו. וזהו התהוות הע"ס בבחי' הפרסא הכללית שבין אוא"ס אל העולמות כו', ונעשה ע"י בחי' מטי ולא מטי, שז"ע השעשועים דמבו' במ"א שהו"ע רצוא ושוב והוא שע שע שהוא ל' תנועה כמו וישע ה' כו', והן ב' תנועות בבחי' מטולמ"ט כו' וכמ"ש במ"א באורך, והיינו דמהתענוג שצפה בעבודת נש"י נעשו בחי' הע"ס במח' ורצון דאנא אמלוך כו', וע"ז אנו אומרים שהוא רק ע"י העלאת מ"ן וא"כ זהו אוא"ס ממש כו' כנ"ל, והמשכת המ"ד הוא ההמשכה מבחי' הרצון דאנא אמלוך לאחר הצמצום כו', וא"כ הרי גם האור שאחה"צ הוא אותו האור שלפה"צ כו', שהרי הפנים העליונים אינם מהות דבר בפ"ע ולא מצד האוא"ס עצמו רק מההעלאת מ"ן דפנים התחתונים, וכמו במשל המים שאינם ב' פנים כ"א הפנים המסתכל הוא

כותתקסז
הנראה בהמים, והפנים הנראים הן מהות המים עצמן כו'. וכמו"כ יובן למע' שהספי' נעשה רק ע"י העלאת מ"ן א"כ ה"ה אוא"ס ממש כו', וההעלאת מ"ן הוא שיהי' עי"ז ההמשכה, א"כ אותו האור הנעשה ע"י ההעלאת מ"ן הוא האור הנמשך כו', וגם מובן מזה שהפרסא אינה מעלמת עד שנראים שם הפנים דהעלאת מ"ן כו', וא"כ האור הנמשך אינו מתעלם ומאיר בפנים התחתונים כו', והיינו כללות גילוי הקו הנמשך מאוא"ס שהוא ג"כ אוא"ס ולא מהות אחר כו'.

כזועפ"ז יובן מ"ש בקרבתם לפני הוי' כו', דהנה ידוע דבני אהרן הי' בבחי' אה' בתענוגים מחמת בחי' הראי' במהות אוא"ס ב"ה, וכמ"ש באוה"ח עריבות מתיקות ידידות כו' כי היו באמת במדרי' גבוה מאד וכמ"ש בקרובי כו', והי' אצלם ראי' אמיתית באוא"ס ב"ה והיו בבחי' כליון ממש כו', אך הכוונה העליונה הוא שאחר הרצוא יהי' שוב, והם לא רצו בהשוב כ"א להיות בבחי' כליון ממש כו', וז"ש וימותו שזה הי' החטא מה שמתו בבחי' הקירוב שלהם דהיינו מה שהיו בבחי' רצוא לבד כו'. ומ"מ או' בקרבתם לפני ה' דמשמע שהקירוב הי' חטא, היינו שהקירוב שלהם הי' לא בבחי' ביטול, דהנה בכדי שיהי' השוב גם לאחר רצוא במדרי' היותר גבוה הוא מפני שהרצוא בתחלה הוא בבחי' ביטול והנחת עצמותו ועי"ז גם בתוקף הרצוא יהי' השוב כו', ואצלם הי' הרצוא שלא בבחי' ביטול וע"כ היו בבחי' כליון כו', וזהו עצמו מ"ש בפ' שמיני בהקריבם אש זרה דאש הוא בחי' רצוא, וכאשר הוא בבחי' ביטול א"ז אש זר, ומה שנק' אש זרה הוא מפני שאינו בבחי' ביטול כו'. וזהו שאמרו במדרש על הקריבה מתו

כחשנכנסו לפני ולפנים, דהרי ידוע דג' דיורין שבמקדש הן נגד התלת עלמין שבזהר פ' שלח דקנ"ט סע"א, דקה"ק הוא עולם הא"ס, דשם הרצוא הוא בבחי' רעו"ד ואהב"ת כו', והכוונה הוא שיהי' אח"כ השוב דעייל ונפיק כו', והם רצו רק הכניסה לבד כו', וזהו שתויי יין נכנסו שזהו בחי' הרצוא כו', וכמ"ש ויין ישמח לבב אנוש שזהו בחי' אם הבנים שמחה שהוא בחי' רצוא והתלהבות שמבחי' הבינה כו', ולהצהיל פניו משמן צהילת הפנים הוא בחי' הגילוי בבחי' שוב חכמת אדם תאיר פניו כו', וזהו ג"כ ענין מחוסרי בגדים נכנסו הן הלבושים דמעהמ"צ שע"י הוא הגילוי אוא"ס כו' כנ"ל, והכל הוא ענין א' שרצו רק בהרצוא וכליון כו', וכמ"ש באוה"ח דמיתת נשיקין זהו מדרי' גבוה מאד, אך זהו כאשר הנשיקה מתקרבת, והם נתקרבו המה כו'. וזהו שמקדים זה לפ' יוה"כ, דהנה עיקר העבודה ביוהכ"פ היא הכניסה לקה"ק והוא העבודה בעצם הנשמה, וזהו עבודת כה"ג בבגדי לבן שהן בגדי בד בחי' יחידה שבנפש כו', והכוונה בזה הוא שיהי' ההמשכה וכמ"ש כי בענן אראה שע"י ענן הקטרת שז"ע בחד קטירא אתקטרנא כו',

כטובד"כ היא העבודה בבחי' רעו"ד ועי"ז אראה בבחי' המשכה כו', וכמ"ש בכסא ליום חגינו דעיקר הכוונה הוא ההמשכה והגילוי כו', וע"כ מקדים תחלה אחרי מות כו' בקרבתם לפני ה' וימותו שא"ז הכוונה העליונה, וע"כ בעבודת יוהכ"פ יהי' באופן אחר כו'. וזהו בקרבתם לפני ה' וימותו דעיקר החטא הי' מה שמתו בבחי' הרצוא כו', והי' החטא גם בהקירוב שלא הי' בבחי' ביטול כו', וע"ז הוא הציווי ביוהכ"פ שאחר הרצוא יהי' השוב דהיינו שיהי' עי"ז המשכה וגילוי אור כו'.