Igros Kodesh·Vol. 2·Letter 205אגרות קודש·כרך ב·רה

ארה

בב"ה כ"א לחדש כסלו תש"ו

גברוקלין

דכבוד הרה"ג והרה"ח הוו"ח אי"א חו"ב וכו'

המהורמ"ד שי'

ושלום וברכה!

זשלוח בזה בחזרה, כת"י הר"ש סופר העתק דא"ח כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע אשר שאל כת"ר לעשות מהם פוטוגראפיא, ומצורף עקז' מהספרים אשר נדפסו באופן זה.

חלמותר להאריך, לדידי' ולדכוותי', ברום ערך הדבר ובגודל הנחת רוח של המחבר נ"ע כאשר, ע"י השאלה אשר שאל, סו"ס באים מאמרי דא"ח אלו לאלפי לומדים ומעיינים, ובכל קריאה ולימוד בהם, הרי "שפתי הצדיק דובבות בקבר ונשמתו בישיבה של מעלה " (תוד"ה אגורה יבמות צו, ב. ולשון הרגמ"ה בבכורות לא, ב צע"ק). ומי לנו גדול מדוד מלך ישראל והשתוקק וביקש שיהי רצון שיאמרו שמועה מפיו ועי"ז יגור בשני עולמים היינו שיהיו שפתותיו דובבות כו'.

טוכיון שבכל ענין וענין ההנהגה היא מדה כנגד מדה, הרי לכאורה ודאי הדבר, אשר כמו שהצדיק גר בשני עולמים, כמו"כ גם שכר כל המשתדלים בזה הוא ג"כ הן ברוחניות הן בגשמיות, ברוב טוב גשמי ורוחני.

יבברכה לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה

יביו"ר ועד הפועל

יגוהא ענינא כיון דאתיא לידן נימא בי' מילתא: הבקשה וקפידא שיאמרו שמועה בשמם - (בהקדמת דברי נחמי' חאה"ע האריך בן המחבר בטעם מה שצריך להיות בשם דוקא, ויש להעיר בדבריו, ואכ"מ) - נזכר בדחז"ל: בדוד, ר' יוחנן (שניהם ביבמות שם), ר' ששת (בכורות לא, ב), ור' יצחק (זח"א ריז, ב).

ידובדא"פ יש למצוא טעם מה שענין דאגורה באהלך עולמים נוגע לארבעה אלו יותר מלסתם בני אדם:

טוא) דוד השתדל ביותר שימחל לו אותו עון ועוד זאת שידעו כל ישראל שנמחל לו, וכדאיתא בשבת (ל, א) ובסנה' (קז, א ושם), והנה אם אין הרב דומה למלאך כו' אין לומדין תורה מפיו, וכמארז"ל (חגיגה טו, ב, ויעוין לח"מ הל' ת"ת ריש פ"ד). ולכן דוד בפרט השתדל שיאמרו שמועה מפיו, שעי"ז יודע ג"כ שנמחל לו אותו עון.

טזובזה יש לתרץ ג"כ מה שבירוש' ברכות (פ"ב סוף ה"א), אחרי שהובא הא דיבמות שביקש דוד שיאמרו שמועה מפיו כו', מסיים: אין דוד כו' (ואמר דוד) יבוא עלי שאני שמח בלבי (על בנין ביהמ"ק), דלכאורה אין לענין זה כל שייכות שם, ובפי' הס' חרדים כ' דלא גרסינן לי' שם, אבל בכל הספרים שלנו איתא. וע"פ הנ"ל יובן, דהנה על בקשת דוד שיעשה אות שנמחל לו אותו עון, א"ל הקב"ה שהאות יהי' בבנין ביהמ"ק דוקא (שבת שם), נמצא שע"י שני דברים נתברר שנמחל לו העון: א) ע"י ישראל שיאמרו שמועה משמו, כנ"ל. ב) ע"י הקב"ה שיעשה אות. ולכן אחרי שהובאה בסוגית הירוש' השתדלות דוד בענין הראשון, מסיים שהי' דוד שמח בבנין ביהמ"ק, שזהו אות גם מלמעלה שנמחל לו העון, - ואין צורך לשבש גירסת הספרים בירושלמי.

יזב) ר' יוחנן, מתו בניו כדאיתא בברכות (ה, ב, וראה סה"ד בערכו אם אח"כ נולד לו בן), וכדי שלא ימלא הקב"ה עליו עברה, צריך הי' להניח תלמידים הראויים ליורשו, ואזיל בזה לשיטתי' בב"ב (קטז, א), ולכן הוא בפרט השתדל שיאמרו שמועה מפיו.

יחג) וע"ד הנ"ל בר' יוחנן הוא ג"כ ברי"צ, שאף שהי' לו בן (זהר שם), אבל הרי אמרז"ל בב"ב (שם) בסיום הסוגיא דהקב"ה מתמלא עברה, דאף שאין מתמלא עברה, אם הניח בן הראוי ליורשו (להעיר מס' מעבר יבוק מ"ה פכ"ח) מ"מ נאמר על האב מיתה אם אין הבן כמותו, ובנו של רי"צ, אמרו עליו אשר "עד כאן לא הוי זכי באורייתא" (זהר שם ריח, א), ולכן הקפיד רי"צ שיאמרו שמועה מפיו, שהתלמידים קרוים בנים. - ובזה תומתק ג"כ שייכות הבקשות שבקש רי"צ (בזהר שם): שיאמרו שמועה מפיו ושילמדו את בנו תורה - (בקשתו השלישית נת' ענינה בשער מאמרי רשב"י ס"פ ויחי).

יטד) ר' ששת, איתא בשער הגלגולים (סוף הקדמה ד) ובספר הגלגולים (פ"י) בפי' מרז"ל (פסחים סח, ב) שר"ש הי' אומר חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי כו' - אשר ידע ר"ש כי הי' בראשונה בגוף בבא בן בוטא והשלים נפשו ולא חסר לו כ"א דבר מועט, וע"ז נתגלגלה נפשו שנית ברב ששת, ובאופן גלגול כזה הסדר הוא, אשר עיקר השכר של התומ"צ שעושה בגלגול הב', הוא רק לצורך נפשו ולא גופו השני, כי בזמן התחי' תחזור נפשו אל הגוף הא' שבו עסק בתו"מ רוב הצריך לו, ולכן הי' גופו - של ר"ש - עצב, והי' אומר חדאי נפשאי דוקא ולא הגוף.

כונראה לפע"ד לומר דכ"ז הוא בשאר תומ"צ, אבל כשיאמרו שמועה מפי רב ששת, שאז צ"ל שפתים דובבות בקבר בעוה"ז, פשיטא ששפתי גוף ר"ש, ולא בבא בן בוטא, יהיו דובבות. ולכן השתדל הוא בפרט שיאמרו שמועה מפיו, (ובכ"ז אמר חדאי נפשאי לך קראי כו', כי זה הי' אומר על ת"ת שלו כדאי' שם בפסחים וראה ג"כ בסש"ב ס"פ לז, משא"כ שיאמרו שמועה כו' הוא מה שלמד תורה לתלמידיו והם יחזרו אח"כ השמועה מפיו. וק"ל).

כא הערה. רי"צ ביקש את ר' יהודה דוקא שיאמר שמועה מפיו, (והטעם מובן ע"פ מ"ש בש' מאמרי רשב"י שם).

כבוהנה בזח"ג (לט, א) משמע דריה"ו מפרש דובב שפתי ישנים בדבור הפה אבל רי"צ פליג עלי' (עיי"ש בביאוה"ז). ואת"ל דהמאורע דזח"א קדם להמאורע דזח"ג (שהי' אחרי האד"ר דבפ' נשא, שהרי מסיים שם - לט, ב - ר' ייסא חברנא דאסתלק מביננא, והוא נסתלק בהאד"ר, כמ"ש זח"ג קמד, א) י"ל דבתר דשמעה רי"צ מריה"ו קבלה מיני', או י"ל דרק משמעות דורשין, בהכתוב דובב שפת"י, איכא בינייהו, אבל תרווייהו אית להו דרז"ל דאגורה באהלך עולמים.

כגובירושלמי שקלים ספ"ב בעל המימרא דדובב שפת"י כו' דובבות בקבר - הוא רי"צ, אבל י"ל כנ"ל, או דאינו רי"צ הנ"ל, דכמה רי"צ איתא בש"ס.

כדרה
נדפסה בלקו"ש חי"א ע' 219 והושלמה ע"פ העתקה והעתק המזכירות. והיא כעין מהדוב"ת לאגרת קצג דלעיל. בהמשך אלי' - אגרת שלאח"ז.

כה מהורמ"ד: רבקין. אגרות נוספות אליו - לעיל ח"א צד. לקמן רו.

כו בזמן התחי'.. הגוף הא': השוה לעיל אגרת קצג, ובהנסמן בהערות שם.