Igros Kodesh·Vol. 8·Letter 2335אגרות קודש·כרך ח·ב'שלה

אב'שלה

בב"ה, ז' טבת, תשי"ד

גברוקלין.

דהרה"ח הוו"ח אי"א נו"נ כו' מוה"ר אברהם

הזוסיא שי'

ושלום וברכה!

זבמענה על הערותיו במכתבו - בלי הוראת זמן הכתיבה -

חא) במ"ש בתורת חיים ס"פ לך, דף צ"ו ריש עמוד ב', אשר גם אכילה דשבת מגשם לגוף מצד התענוג הגשמי שבגוף שאינו נברר והוא מעורב טו"ר גמור מעה"ד טו"ר, שלכאורה אינו מתאים עם מ"ש בתורת חיים פ' ויקהל דף תרכ"ז ותרמ"ז, שהאכילה דשבת אינה מגשמת דפרש שבתכם לא קאמר.

טהנה מה שיש לפרש בזה הוא שאף שבשני המקומות אומר הלשון מגשם, אבל החילוק בזה הוא שרע אין באכילת שבת אבל מגשם כמו ענין של היתר, וזה אפשרי גם באכילת שבת, ומכש"כ וק"ו ממ"ש בתו"ח פ' לך הנ"ל שאפי' האהבה דנפה"א הבאה במורגש משתלשל מזה וכו' עיי"ש. -

יובדא"ג הנה בענינים אלו מדובר בתו"א ר"פ חיי שרה ובסידור סדר סעודת שבת (סעודה ב' ד"ה יגלה לן טעמי') וכן בדרך מצותיך עמוד 179 ושם, עיי"ש.

יאב) מה שרצה לפרש בדברי רבינו הזקן בשו"ע שלו סי' קפ"ו סעיף ג' שרבינו הזקן סבירא לי' אשר מצות חינוך קטן מוטל גם על הקטן, הנה אא"ל כן כי דעת רבינו הזקן הוא להיפך וכמ"ש בשולחנו הטהור ריש סי' ל"ט (אף שסגרו בחצאי עיגול).

יבג) פירוש דברי רבינו בסי' קפ"ו וטעמו הוא, שענין חינוך קטן אינו מפני הענינים דשעה ההיא כשהוא קטן אלא מהתוצאות שיהי' מזה בגדלותו, ובמילא השיעורים שבימי הקטנות אינם משנים דבר בזה אף (?) וכיון שהתוצאות מזה בימי הגדלות לא משתנים (אם יאכל כשיעור או פחות מכשיעור), ובמילא אין בזה אלא חד דרבנן גם אם אוכל פחות מכשיעור משא"כ בברכת הלל וכו' הנה זהו תרי דרבנן וכמובן, ויעיין ג"כ מה שכתבתי לו במכתבי מכ"ז שבט העבר.

יגבברכה.

יד[אגרת נוספת אליו משנת תשי"ג - שאליה נמשכת האגרת שלפנינו]

טוב"ה, כ"ז שבט, תשי"ג

טזברוקלין

יזהרה"ג הרה"ח אי"א נו"נ וכו' מוה"ר אברהם

יחזוסיא שי'

יטשלום וברכה!

כבמענה על מכתבו השני, הנה בענין התפירה כמדומה שעכ"פ רמזתי במכתבי הקודם, שלכאורה ענין התפירה יש בו שני פרטים: א) חיבור שני דברים נפרדים ע"י דבר שלישי. ב) שדבר המחבר צ"ל ע"י חוט התפירה. היינו שהוא נכנס בדוחק בהנקב כו'.

כאוחבור יכול להיות גם ע"י חוט של מתכת וכמו שגם במשכן אחד החוטים הי' של זהב (ובזה נפתר הספק שלו במכתבו בנוגע לחוט של ברזל). ולכן חייב ג"כ המדבק ניירות או עורות ע"י דבר שלישי, דבק.

כבובזה מובן ג"כ החילוק דחבור ענין של פרקים או תופר, שהתפירה הוא ע"י דבר שלישי, משא"כ ענין של פרקים. וזהו ג"כ ההיתר כשהנקבים רחבים מתוקנים ועגולים, כי אז החוט לא בדוחק. וע"פ הנ"ל מובן ג"כ ההיתר, המובא בפשטות, דהכנסת קרסים בלולאות. ואינו דומה למה שהביא במכתבו מהקרבן נתנאל האיסור לחבר הבגד ע"י שפילקע, דאין בזה תנאי ההיתר דלעיל.

כגוע"פ הנ"ל מובן ג"כ ההיתר דזיפער, כיון דבזה אין דבר שלישי המחבר. והוא נכנס בדין כלי של פרקים, שכלי שיש בו חריצין מותר לחברו בשבת כיון שאינו מעשה אופן וכיון שעשוי לפתוח ולסגור תמיד (עיין ט"ז ומג"א סי' שי"ג סעיף ו', ובשו"ע רבינו שם סעיף כ"א). ולא עוד אלא אפילו הי' בנדון הזיפער חוט המחבר, הנה ע"פ הנ"ל יש להתיר זה, שהוא ע"ד נקב עגול תפור ורחב שמותר להכניס בו השנצים, שהטעם בזה הוא שאינו כמו תפירה שהוא הדוק. ואף שגם בזיפער הדוק. אבל מובן שאין דומה ההידוק דמתכת ע"ג מתכת לגבי ארג וארג, וע"ד המובא לענין חציצה בטבילה (שבת נז, א). והבו דלא לוסיף עלה.

כד40 הערה: 1) ע"פ הנ"ל מובן ג"כ מה שמהדקים את הנעל ע"י שרוך הנעל שנכנס בנקבים שמשני צדי הנעל, שהוא ע"ד שנצים הנ"ל, ועושים כן אפילו אם העיגול של מתכת המקיף את הנקב חסר, ואין פוצה פה ומפקפק בזה.

כה2) המובא לעיל בענין ההיתר המובא בפשטות להכניס הקרסים בלולאות הנה לכאורה הכוונה לקרסים התפורים מצד אחד בהבגד והלולאות תפורים מצד השני. ולא כהקרסים ולולאות שביריעות המשכן, ששם היו הקרסים דבר נפרד, וע"פ הנ"ל ה"ז תולדה דתופר.41

כוב) בענין ההמשכה ע"י פעולות קטנים ומ"ע דהזמן גרמא דנשים שכתבתי שיש לבאר ע"ד ההמשכות דמצות שהם רשות. ומקשה דעפי"ז הנה בתו"א ד"ה משה ידבר אות ד' ששם מבואר ענין המשכות דמ"ת ובכ"ז אינו ממעט רק עכו"ם. - הנה ידוע הכלל המובא בכ"מ, דאטו כרוכלא ליזל ולחשוב בכ"מ, ולכן לא הביא אלא דבר הפשוט ביותר, כיון שבמק"א הובאו כל הפרטים.

כזג) מה שמקשה מהענין דקטן היודע לנענע אביו חייב לקנות לו לולב וכו'. דמזה משמע שבנענוע הקטן הרי קיים האב מצות חינוך וא"כ מדוע לא יהי' נמשך כלום ע"י עשייתו. הנה איני מבין וואס קוועטשט עם. וכיון דבענינים אלו הקטן הוא רק מה שעל ידו קיים האב חיובו (של האב), וכמו ע"ד מילה דקטן, ולא שהקטן ממשיך מצד עצמו, ופשוט.

כחד) מה שהקשה ממרז"ל 0שבת קמט, ב) דידי ודידך מאי; א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל כו'. דמובן מזה שהוא עושה ההמשכה, רק שהחילוק הוא אם יש בו חטא א"ל. גם בזה לא הבנתי קושיתו. דפשיטא שהמשכת נשים בנטילת לולב היינו מעין המשכת האנשים במצות לולב, והמשכת נשים במצות תפילין, וכמו מיכל בת שאול, הנה מעין המשכת האנשים במצות תפילין - ולא במצות אחרות. אלא שזה ממשיך כענין של רשות וזה כענין של חיוב. ובפרט במרז"ל זה, שמדבר במעלת לימוד תשב"ר על לימוד הגדולים, הרי פשיטא שיש לו להקשות דידך ודידי מה היא.

כטה) והנה נוסף על כל הנ"ל מחולק ענין ת"ת דקטנים לשאר המצות שעושים כפי פירוש אחד של הצ"צ בפסקי דינים חידושים על הרמב"ם פ' הלכות ת"ת הלכה א'. דייק שם הלשון דקטן חייב ללמוד א"ע כשיכיר. יעוין שם. ובאמת הנה הוא חידוש גדול מה שכתב שם ע"ז, שגם על הקטן יש חיוב מדאורייתא. משא"כ בשאר 1מצות.

לו) מה שנסתפק בענין מצות חינוך, הנה דעת רבינו הוא שהוא מדרבנן, וכמ"ש בהלכות ת"ת בתחלתו והובא בצ"צ שם - (מלבד מצות ת"ת). וכן הוא גם בשו"ע שלו או"ח סי' שמ"ג, ומה שכתב בהקדמה לחנוך קטן דמצות החינוך הוא במ"ע, הנה גם בזה כנראה הפירוש מ"ע דרבנן.

לאז) בענין מצוה הבאה בעבירה, הנה ציינתי במ"ש בתניא פרק ח': וגם פעל ועשה כן וקרא והתפלל כו', היינו שהמצוה נתקיימה ובכ"ז אין החיות שבה עולה כו' וכמ"ש שם.

לבומה שמקשה איך אפשר שתתקיים המצוה ויהי' שייך לסט"א ולא עוד - אלא גם לג"ק הטמאות לגמרי. הנה יעויין בהלכות ת"ת פרק ד' סוף ס' ג': אזי מוציא מהקליפה כל התורה והמצות וכו' (ועפ"ז מובן ג"כ מ"ש בתניא פרק י"ז: כי באמת א"א לרשעים להתחיל לעבוד ד' מבלי שיעשו תשובה כו'. דלכאורה הוא היפך הנראה בחוש, וע"פ הכתוב בהל' ת"ת מובן, כי אז אדרבה מוסיפים כח בקליפה).

לגח) מה שהעיר בהצ"צ חידושי הש"ס ד"ג ע"ב, שכתב דצ"ע מלשון המשנה ע"פ אדמו"ר דזמן ק"ש נחשב היום מנץ החמה. - הנה אף שהוראה מפורשת בזה לא שמעתי, אבל לדעתי פשוט. שמפני "צ"ע" אין לשנות את 2הפסק.

לד[וע"ד] מ"ש בפסקי דינים בסופו בלקוטים בענין ברכת שהחיינו בברכת המגילה בפורים ביום, וז"ל: והגם שנ"ל כו' מ"מ תורה היא כו', וראה שם בהערות שנדפסו בפסקי דינים הוצאת קה"ת, אשר בפורים שנת הכ[ת"ר] פה ליובאוויטש ציוה אדמו"ר לברך שהחיינו בבקר קודם קריאת המגילה.

להבברכה.

לויעויין בשדי חמד כללים ח' ס"ק ס' שלפי רוב המכריע של המפרשים והפוסקים המצות שמקיים הקטן כשהגיע לחינוך הם חיובו של האב ולא של הקטן, דחיובי לדרדקי מי איתא - וכמו דעת אדה"ז בזה עיין שו"ע סל"ט ס"א. סקפ"ו ס"ג. הל' ת"ת שם. - אבל גם להאומרים שמוטל על הקטן, פשיטא שאין חיובו כחיוב הגדול, שלכן אינו מוציאו ידי חובתו. וא"כ אין זה סתירה להנ"ל. ובמקום שמוציא (בברהמ"ז וכה"ג) הרי גם המשכת הגדול הוא ע"ד (ולא ממש, כמובן) מצות דרשות.

לזב'שלה
מוה"ר אברהם זוסיא: זיסקינד.

לח מה שרצה לפרש: בהמשך לאגרת שלאח"ז - אליו. וראה מ"ש בזה לעיל ח"ג אגרת תקג.

לטלקו"ש חי"ז ע' 234 ואילך. קובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' ח' הערה 68. חוב' טז סי' נד. חוב' כב סי' קיח-ט.

מ אגרת.. שלפנינו: הגיעה לידינו, בהעתק המזכירות, אחר הדפסת הכרך השביעי.

מא1) מצאתי עד"ז גם בנמוקי מהרא"י על הרמב"ם שם. - ויש להעיר לדעה זו מהדין (הל' ת"ת פ"א ס"ז): שבלימוד בנו גם הוא מקיים מצוה של תורה [כנראה, צ"ל ת"ת] כמו בלימוד לעצמו.

מב2) ובמקום שחולק על הפסק כותב ברור יותר עד"ז.