Chabad Library · The Rebbe
Igros Kodesh·
אי'תלח
בב"ה, יום שלישי, ט"ו תמוז, ה'תשל"ב
גברוקלין, נ.י.
דשלום וברכה!
המאשר הנני קבלת המכתב.
ובבואנו זה עתה מימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז, גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר וביחד עם זה גאולת "כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה",
זאשר התבוננות הדרושה בה – עלי' להביא התחזקות והוספה בלימוד התורה ובקיום מצותי' בהידור,
חוה"ז עצמו – עסק בתומ"צ – ענין של גאולה הוא, וכמחז"ל אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת, ועשיית מצוה ה"ה מילוי שליחותו של מלך העולם (כמובן ממחז"ל היו מכבדין את המצות שהן שלוחי) ועבד מלך – מלך,
טובפרט אשר בכ"ז זכות אבות מסייעת, וכמובן ג"כ מדברי בעל הגאולה תיכף באתחלתא דגאולה (ג' תמוז) אשר פתח:
ימיר בעטן באַ השי"ת, יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, השי"ת זאָהל זיין מיט אונז, און וועט זיין מיט אונז כאשר הי' עם אבותינו,
יאויש להוסיף הסברה בזה – כי ע"י שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם הרי זה שהיורש הוא במקום המוריש וכמש"נ תחת אבותיך יהיו בניך – בא בגילוי ומתבטא במעשה בפועל ועד שבמעשים אלה ה"ה האבות עצמם.
יבואף שההמשך בפתיחה הוא: הגם מיר זאיינען דאָך ניט גלייך צו אבותינו, וועלכע זיינען געווען בעלי מסירת נפש בפועל ממש צוליעב תורה און מצות,
יגהנה הצער ע"ז והחרטה וקבלה טובה על להבא – מועילין (וכידוע בענין התשובה) ובפרט כשמצרפים לזה – מתאים לביאורו של אדמו"ר הזקן – מסנ"פ (נפש ל' רצון) מסירת הרצון,
ידוידועה תורת הבעש"ט: מקום שרצונו של אדם שם הוא כולו,
טוומקרא מלא אמר הכתוב – בפרשת שבת י"ב תמוז:
טזכי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו – שכאו"א מבנ"י ה"ה "מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות (הנקראים צורים וגבעות)".
יזויהי רצון אשר יעשה כאו"א בכהנ"ל מתוך מסירת-הרצון האמורה ובתוקף וחוזק המתאימים באופן דעם לבדד ישכון ובגויים (ובדרכי הגויים) לא יתחשב.
יחועד אשר בצדק יאמר: כמופת הייתי לרבים ואתה מחסי עוז,
יטוכמחז"ל לבושו של הקב"ה עוז שנאמר לבש הוי' עוז התאזר ונתנו לישראל שנאמר הוי' עוז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום.
כבברכה לבשו"ט בכהנ"ל,
כאמ. שניאורסאהן
כב***
כגמאשר הנני קבלת המכתבים והפ"נ שבהם יקראו עה"צ הק', ות"ח ת"ח על הזכרונות ובודאי ימשיך ויכתוב לכאן בזה ות"ח מראש.
כדנ.ב. להערתו במס' סוטה (דף לד) פי' המהרש"א שענין רוח אחרת שהי' בכלב למעליותא – כ"מ גם בל"ת להאריז"ל.
כהב) להערתו בלקו"ת פ' שלח לך אנשים וז"ל ענין המרגלים שהיו נשיאי העדה אנשי שם – אין הכוונה להכתוב בעדת קרח (שהרי נשמט "קריאי מועד") כ"א להענין.
כו***
כזלהערתו מאז בההדרן דמס' פסחים – דאינו דומה יחס ברכת הזבח לברכת הפסח ליחס ברכת הרגל לברכת שהחיינו, דבהאחרונה ל"נ עובר לעשייתן (רמב"ם הל' ברכות פי"א ה"ט) – ההשוואה היא בזה דשהחיינו דאור לי"ד יוצאין בהברכה דאור לט"ו – היינו שלא בעשייתו כלל.
כח***
כטבברכה לבשו"ט בכהנ"ל ולהצלחה רבה בהפצת היהדות והמעינות בפרט.
להוספה לאחר זמן
לאא. במש"כ בסוף ההערות-מ"מ למכתב דט"ו תמוז בדברי הרמב"ם (סוף הל' חנוכה) אשר "כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום", שאולי המקור לזה הוא מאמר המדרש (במדב"ר פי"א, ז) שלא נמשלה התורה אלא בשלום שנאמר וכל נתיבותי' שלום,
לבלכאורה עדיפא לומר מש"ס גיטין "כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא דכתיב דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום",
לגאבל מהמשך הגמרא שם מוכח, אשר הכוונה ב"כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום" היא – להוראות ודיני התורה [כמו כהן קורא ראשון כו' שבמשנה שם, ואין בזה הכרח לחידוש שברמב"ם שכל ענין התורה הוא "לעשות שלום בעולם" – אע"פ שישנו לימוד התורה דדרוש וקבל שכר, ועד"ז – יגדיל תורה ויאדיר.
לדאבל עפ"ז גם מהמדרש אין הכרח לחידוש זה – כי לשון המדרש הוא שהתורה נמשלה "בשלום", שלום סתם, ויש לפרשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, וע"ד מרז"ל דכל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה כו' (שזה שייך גם בלימוד דדרוש וקבל שכר וכו') ואינו ענין ל"שלום בעולם" המבואר ברמב"ם (ובגיטין שם).
להולכן מחוורתא לומר שהמקור הוא בגיטין, וכיון דמדייק וכפיל כל התורה כולה ודאי שלא רק לדיני התורה מכוון כ"א לכל התורה.
לוועפ"ז יתיישב ג"כ בפשטות שבש"ס וברמב"ם מובא ג"כ התחלת הכתוב "דרכי' דרכי נועם" – משא"כ במדרש.
לזב. וכיון דאייתינן להאי: שינוי זה (בין הש"ס (הרמב"ם) והמדרש) – דורש טעם.
לחוהנה טעם הש"ס שמביא (גם) "דרכי' דרכי נועם" פשוט – כי קאי אמתניתין דדיני "דרכי" שלום, ומפרש דסיום הכתוב "שלום" קאי גם על התחלתו "דרכי'".
לטוברמב"ם י"ל:
מההפרש בין "דרכים" ל"נתיבות" הוא, שהדרך – רחבה היא ומתחלקת ומתפצלת לכמה נתיבים, שנתיב הוא שביל קטן וקצר, ועד"ז בתורה כללות ופרטות. באם הי' הרמב"ם מביא רק "וכל נתיבותי' שלום" הי' מקום לומר שרק ה"נתיבות" דתורה הם בכדי "לעשות שלום בעולם", אבל הכללות שבתורה ועאכו"כ "כל התורה" הם למעלה מזה, אינם בגדר זה. ולכן מביא גם תחלת הכתוב "דרכי'" גו', שגם דרכי התורה – ענינם שלום (וכדמוכח בגמרא שם ש"שלום" קאי גם על "דרכי'" כנ"ל).
מאועדיין חסר ההכרח שלא רק הכללות (דהדינים) שבתורה אלא ש"כל התורה" – ענינה שלום,
מבומבואר זה בדיוק ל' הרמב"ם שהוסיף התיבה (והענין) "ניתנה" – נתינת התורה ולא התורה בפ"ע, קודם נתינתה.
מגומבואר החילוק בשבת דכמו שהתורה בפ"ע, ה"ה "חמדה גנוזה" וצ"ל "תנה הודך על השמים" ולא ליתנה לבו"ד, וזה שניתנה (כל התורה) הוא מפני שצ"ל קיום עשרת הדברות כו' – כללות שנאמרו בסיני – וזה א"א כ"א למטה.
מדובמדרש – מסתפק בסיום הכתוב, שבו עיקר הראי' (והענין) – "שלום".
מהג. ומה שנ"ל יותר בפי' המדרש ובהקדם:
מולכאורה – הכתוב המובא במדרש הוא ראי' לסתור לאמרו שהתורה לא נמשלה אלא בשלום,
מזשהרי מפורש בכתוב זה דרכי' דרכי נועם, היינו שנמשלה גם בנועם.
מחוהביאור: צד השווה דהמדובר בגיטין במדרש וברמב"ם – שזהו בכל התורה בכללותה וזה נמשל רק בשלום, וכמש"נ וכל נתיבותי' שלום, משא"כ בדרכי' שלא נאמר כל.
מטוי"ל שעפ"ז תובן ג"כ סברת המקשן אימא כופרא אף שנאמר דרכי' דרכי נועם, כי מודגש השינוי בקרא זה עצמו דל"ק כל דרכי', אף שמסיים וכל נתיבותי'.
נד. והנה באם לא נדייק בגיטין כפל הל' כל התורה כולה (כנ"ל), כ"א כפשטות הסוגיא שמדבר בדיני התורה,
נאי"ל שמקורו דהרמב"ם ממדרש הנ"ל וכנ"ל.
נבויש להוסיף בזה: מדייק במדרש שנמשלה התורה בשלום (ולא "נקרא" וכיו"ב),
נגשתועלת ונחיצות המשל הוא כשצריך הרב להסביר הנמשל לתלמיד ששכלו קטן ומביא משל מענין שהוא בערך שכלו הקטן דהתלמיד, וכמבואר בכ"מ במש"נ ותחת רגליו וגו'.
נדוזהו דיוק המדרש שנמשלה התורה, כפי שירדה מדרגת "חמדה גנוזה" ונתלבשה וניתנה (בל' הרמב"ם) כו' בעולם. וק"ל.
נה(משיחת ש"פ פינחס, י"ט תמוז , תשל"ב)