Likkutei Sichos·Vol. 30·Vayeira·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך ל·וירא·שיחה ב

אשיחה ב
א. כתב הרמב"ם בריש פ"ב מהל' בית הבחירה: "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר¹ זה מזבח לעולה לישראל, ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר² ולך לך אל ארץ המורי' ונאמר בדברי הימים³ ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המורי' אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגורן ארנן היבוסי"⁴. ובהלכה שלאח"ז: "ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק והוא המקום שבנה בו נח וכו'".

בוכתב היעב"ץ⁵, שזה שבהלכה א' נקט הרמב"ם "ובמקדש⁶ נעקד כו'" ובה"ב כ' "שהמקום שבנה בו. . המזבח. . הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח כו'", הוא משום "שתחלה ביאר (הרמב"ם) שהכתוב מוכיח שבמקדש היתה העקידה, ואח"כ הוסיף לבאר שדבר זה מסורת הוא שבמקום המזבח בנה אברהם מזבח ועקד כו' אמנם הוא דבר מקובל בלי הכרח מהכתובים" (כי מהכתוב מוכח רק שהעקידה היתה במקום המקדש בכלל (בהר המורי')).

גולפ"ז, המקור שמביא הרמב"ם לענין זה (ש"המזבח מקומו מכוון ביותר" להיותו מקום העקידה) הוא, מן הכלל אל הפרט: בתחילה (בה"א) מביא ראי' (מהכתובים) שבמקום המקדש היתה עקידת יצחק, ואח"כ מוסיף להוכיח שמקום המזבח (במקדש גופא) הוא מקומה של עקידת יצחק (ע"פ ה"מסורת ביד הכל").

דויש להבין מדוע כתב הרמב"ם את הראי' לפרט הב' ("מסורת ביד הכל") בהלכה בפ"ע⁷, מכיון שזהו סיום ופירוט הראי' (שבהלכה א')⁸?

הונוסף לזה: כיון שהרמב"ם כאן בא ללמדנו רק ע"ד מקומו המכוון והמדוייק של המזבח, כלשונו בתחלת ההלכה "המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם", למה הביא בכלל כללות הענין ("ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר. . ונאמר כו'"), ולא כתב (בקיצור) רק ע"ד המקום בדיוק, ש"מסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח כו' הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק".

וב. גם יש להעיר על כמה דיוקים ושינויים בדברי הרמב"ם כאן:

זא) בה"א כותב "ובמקדש נעקד יצחק", ובהלכה ב' מאריך — "שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק", ולכאורה הול"ל (גם) כאן "הוא המקום שנעקד עליו יצחק" — ומדוע מוסיף בה"ב שאברהם בנה בו מזבח⁹? ובפרט שאין הרמב"ם מסתפק בתיבות ש"בנה בו אברהם המזבח", אלא מוסיף "ועקד עליו יצחק"¹⁰ (דלא כבהמשך ההלכה "והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה", ואינו מוסיף "והקריב עליו קרבן")¹¹.

חב) בה"א כ' "במקדש נעקד יצחק אבינו", ובה"ב סתם "שבנה בו אברהם. . יצחק". ואף שבנוגע ליצחק י"ל שאין צורך לכתוב עוה"פ תיבת "אבינו", אבל צע"ק מדוע סתם באברהם.

טגם צע"ק כוונת הרמב"ם בהמשך דבריו בה"ב: "והוא המקום שבנה בו נח כו' והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל ובו הקריב אדם הראשון כו'" — מאי בדיוק נוגע זה לקדושת המקדש והמזבח שבו¹²?

יההודעה שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח הוא המקום שבנה אברהם כו' מובנת, כי המקום שבו נעקד יצחק אבינו ראוי ורצוי שבו תשרה שכינה ובו יקריבו בנ"י (בניו של יצחק) קרבנות ("מזבח לעולה לישראל") — כמפורש בכתוב¹³ "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה", וכתרגום אונקלוס עה"פ שאברהם הת פלל "הכא יהון פלחן דריא", וברש"י¹⁴ "ה' יבחר. . את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות". אבל זה ש"הוא המקום שבנה בו נח כו' והוא המזבח שהקריב עליו קין כו' ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא" — מאי שייך לענין "זה מזבח לעולה לישראל"¹⁵?

יאואם כוונתו להדגיש שייכות המקום למזבח ע"י ריבוי המזבחות שנבנו במקום זה — הי' צריך להביא גם שיעקב אבינו בנה מזבח במקום זה (בהר המורי'), כמרז"ל¹⁶ "לא כאברהם שכתוב בו הר. . ולא כיצחק שכתוב בו שדה. . אלא כיעקב שקראו בית"¹⁷, שמזה מוכח שגם יעקב בנה בו¹⁸ מזבח¹⁹.

יבג. ויש לומר הביאור בזה:

יגבאריכות לשונו של הרמב"ם ע"ד מקום המזבח, שהוא מקום עקידת יצחק וכו' [אף שאין דרכו של הרמב"ם להביא (בכ"מ) טעמי ההלכות, ומה גם האריכות ע"ד המזבחות שנבנו במקום המזבח, שלכאורה אינם אלא דברי אגדה], וחלוקת הענין לשתי הלכות — כוונת הרמב"ם להשמיענו שני גדרים שישנם בדין מקומו המכוון של המזבח:

יד(א) שמקומו של המזבח הוא (מכוון בזה שהוא) בהר המורי' — היינו לא (רק) משום שהמזבח הוא בכלל הבית (המקדש) שאין לבנותו כ"א "בירושלים בלבד ובהר המורי'" (כמ"ש הרמב"ם לעיל²⁰), אלא שזהו דין מיוחד במזבח מצ"ע: מקומו הוא דוקא בהר המורי'.

טוושייכותו של המזבח להר המורי' (בכלל) מסביר ומטעים הרמב"ם בהל' א, מהכתובים, ש"במקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המורי' ונאמר. . ויחל שלמה. . בהר המורי' וגו'" — היינו דלהיות שבהר המורי' היתה עקידת יצחק, לכן הוא הוא מקומו של המזבח²¹ (ושל "בית ה'" בכלל)²².

טזועוד זאת²³ (ב) שמקומו של המזבח בהר המורי' גופא הוא "מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם". ודבר זה הוא דין נוסף במזבח שלא נאמר בכללות הבית, שלא מצינו שהבית צ"ל מקומו מכוון בהר המורי' גופא²⁴ [אלא שע"י דין זה דמזבח, הוקבע בדרך ממילא מקומו של כל הבית בהר המורי' — כפי שיעורן של מדות הבית בקשר למקום המזבח^*24].

יזודין זה מסביר הרמב"ם בהל' ב: "ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח כו' הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח כו' והוא המקום שבנה בו נח כו'", דהיינו מקומו המדוייק של המזבח בהר המורי' גופא (כנ"ל סעיף א).

יחד. ואף ששני הדינים (גם הדין הא' — שמקום המזבח הוא בהר המורי') הם דינים מיוחדים במזבח, כנ"ל — מ"מ כ' הרמב"ם בדין הא' "ובמקדש נעקד יצחק", ולא "ובהר המורי' נעקד יצחק".

יטויש לבאר טעם הדבר, כי דין זה במזבח (שמקומו בהר המורי'), הוא מצד היותו עיקרו של בית המקדש²⁵, וכמ"ש הרמב"ם²⁶ דהמ"ע ד"ועשו לי מקדש"²⁷ היא "לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות".

כועפ"ז מבואר זה שהביא הרמב"ם ש"במקדש נעקד יצחק" בהמשך לדין דמקום המזבח, ולא לעיל²⁰ גבי הדין דמקום המקדש, שכ' שם: "אין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המורי'" [שלכאורה הי' מתאים שם להמשיך (ע"ד לשונו כאן) "ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המורי' ונאמר בדה"י ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המורי' אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד גו'"] —

כאכי קביעת מקומו של המקדש בהר המורי' להיותו מקום עקידת יצחק, שייכת (בעיקר) לדין מקום המזבח: מכיון ששם היתה עקידת יצחק (שהי' גדר קרבן), לכן נקבע מקום זה ל"בית ה'" שענינו "להיות מקריבים בו הקרבנות". ונמצא דזה שמקום המקדש בכלל ה"ה בהר המורי', הוא משום שהמזבח (מקום עבודת הקרבנות שהוא ענין העיקרי במקדש) מקומו בהר המורי', ולכן הביאו הרמב"ם כאן גבי מזבח דוקא.

כבאמנם בהלכה ב' לא כתב הרמב"ם "ובמקדש כו'" אלא "המקום שבנה בו כו' המזבח" — כי בהלכה זו קאי בדינו של המזבח עצמו (לא בתור עיקר המקדש).

כגונמצא דשתי ההלכות במקום המזבח (מקומו בהר המורי', ומקומו ה"מכוון ביותר" בהר המורי' גופא, במקום העקידה), חלוקות בעצם: א) מקומו (הכללי) בהר המורי' — הוא מפני היותו עיקרו של המקדש, ב) מקומו ה"מכוון ביותר" בהר המורי' עצמו, הוא מפני היותו — מזבח, מבלי שייכות לכללות הבית.

כדוזהו טעם השינויים והחילוק בין הראיות שהרמב"ם מביא בההלכות:

כההדין הא' במקום המזבח, שהוא מצד היותו עיקר המקדש, יסודו (אך ורק) במעשה העקידה, "במקדש נעקד יצחק אבינו" — כי ענין המקדש שייך לישראל דוקא;

כומשא"כ בדין השני אין הרמב"ם מסתפק בזה ש"הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח כו'" אלא מוסיף "והוא המקום שבנה בו נח כו' קין והבל כו' אדם הראשון כו' כשנברא" — כי בזה משמיענו, שייחודו של מקום זה כמקום "מכוון ביותר" למזבח (בכלל, לא רק כמזבח שבמקדש), אינו שייך רק לישראל, אלא כן הי' מאז ומקדם (גם לפני האבות), שהוא מקום מיוחד בעצם לבניית מזבח.

כזולא עוד אלא שממשיך ומבאר מעלתו של מקום זה — "ומשם נברא אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא" — שזה שהמקום "מכוון ביותר" (למזבח) אינו (רק) תוצאה מהקרבת הקרבנות שם דכל הנ"ל עד אדם הראשון, אלא שכן הוא מצד הקביעות ע"י הקב"ה, שמקום זה הוקבע להקרבת קרבנות מתחלת הבריאה.

כחה. ע"פ הנ"ל מדוייק מה שבהלכה זו לא כתב הרמב"ם "אברהם אבינו. . יצחק אבינו" — כי מקום המזבח כגדר בפ"ע אינו ענין רק לישראל אלא נוגע לכל האומות.

כטועפ"ז מובנת הדגשת הרמב"ם בתחילת הלכה זו "ומסורת ביד הכל", כי בפשטות משמעה שמסורת זו היא לא רק ביד ישראל אלא ("ביד הכל") גם ביד האומות — כי גדר זה של מקום המזבח שייך גם להם.

לויש לומר, שזהו הטעם שמקריבים קרבנות של נכרים ע"ג המזבח²⁸, שאין זה מצד (כללות) בית המקדש (השייך רק לבנ"י²⁹), אלא מצד (מקום) המזבח בפ"ע, השייך גם להם, כנ"ל³⁰.

לאו. עפ"ז יש לבאר עוד דיוק ושינוי בלשון הרמב"ם, שבה"א כ' "ובמקדש נעקד יצחק", שמדגיש את (א) הנפעל (ב) ביצחק, ואילו בה"ב כותב "הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק", שמדגיש את (א) הפעולה, (ב) אברהם³¹:

לבזה שמקום ה"מקדש" הוקבע בזמן אברהם, אינו רק מחמת תפלת אברהם "ויקרא גו' בהר ה' יראה", אלא גם (ואולי בעיקר) מפני שע"י עקידת יצחק, שהובא כקרבן ונתקדש בקדושת עולה, נתקדש מקום העקידה (הר המורי')³² והוכשר עי"ז להיות "בית לה'" ש"מקריבים בו הקרבנות" — וזהו מ"ש הרמב"ם "ובמקדש נעקד יצחק".

לגמשא"כ מקומו המכוון ביותר של המזבח, מצד המזבח עצמו, אינו תוצאה ממעשה העקידה, אלא הוא להיותו מקום ראוי וקבוע להקרבת קרבנות (מתחילת הבריאה), וכוונת הרמב"ם בכתבו "הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק" היא רק להביא ראי' על סגולת המקום. ולכן מדגיש פעולת אברהם — דזה שבנה שם מזבח ועקד עליו יצחק הוא ראי' שמקום זה הי' מוכשר (לפני כן) למזבח וקרבן³³.

לדויש להוסיף, שהבאת יצחק על "אחד ההרים" (הר המורי' בכלל) היתה ע"פ ציווי השם (כמו שהביא הרמב"ם כאן "שנאמר ולך לך אל ארץ המורי'"), משא"כ מקומה המכוון של העקידה לא כ' הרמב"ם שהי' ע"פ ציווי³⁴, ועפ"ז יומתק חילוק הנ"ל שע"י עקידת יצחק נתקדש כללות ההר (להיות מקום המקדש והמזבח), אבל לא המקום המכוון ביותר — כי רק זה הי' ע"פ ציווי השם.

להז. שני ענינים אלו שבמקום המזבח — מקומו הכללי של המזבח בהר המורי' ומקומו המכוון ביותר, ושייכותם לשני הענינים שבמעשה העקידה ("במקדש נעקד יצחק", "בנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק") — יש לבאר בעומק יותר, ע"פ מ"ש הרמב"ם בספרו מו"נ³⁵ — שתכליתו של נסיון העקידה היתה לפרסם בעולם שני ענינים גדולים מיסודות התורה:

לו(א) "להודיע אותנו גבול אהבת השם ויראתו עד היכן היא מגעת",

לז(ב) "להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת השם בנבואה. . שכל מה שיראה הנביא במראה הנבואה הוא אמת ויציב אצל הנביא לא יסופק בדבר ממנו. . והראי' על זה הסכים אברהם לשחוט בנו יחידו אשר אהב כמו שצווה ואע"פ שהיתה המצוה ההיא בחלום או במראה. . ולא הי' מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול מספק כו'".

לחויש לומר, שמשני ענינים אלו שנתפרסמו בעולם ע"י מעשה העקידה באים שני הענינים שבבית המקדש (שנבנה במקום העקידה):

לטענין אהבת ה' ויראתו שנתגלה ע"י העקידה, הביא לידי זה, שעיקר הענין דעבודת ה' (שזהו ע"י מעשה הקרבנות) הוא במקום זה דוקא; ופירסום וגילוי ההתאמתות בתכלית של מראה ה' הבא בנבואה, הביא זה שעל מקום זה יתפלל שיהי' מקום גילוי שכינה, "ה' יראה. . בהר ה' יראה" — "בהר זה יראה הקב"ה לעמו"³⁶.

מ[וי"ל שהם הם שני הענינים שכתב הרמב"ם בריש הל' בית הבחירה "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה" — ד"מקריבים בו הקרבנות" הו"ע העבודה; "וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה" הו"ע הראי', "שלש³⁷ פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'"³⁸].

מאוכיון שהמזבח הוא עיקרו של המקדש (כנ"ל) — לכן גם במזבח עצמו ישנם שני ענינים אלו: (א) קרבנות הו"ע העבודה (כנ"ל) מצד מקריבי הקרבן, (ב) ע"י עבודת הקרבנות של אהרן ובניו נעשית השראת השכינה בביהמ"ק ובבית קדה"ק³⁹ [כמשנ"ת במק"א⁴⁰ בפירוש הודאת הסנהדרין⁴¹ "ברוך הוא שבחר באהרן ובבניו לעמוד לשרת לפני ה' בבית קדשי הקדשים", ששבח זה הוא על המעלה שבעבודת אהרן ובניו, שמביאה השראת השכינה בקדה"ק].

מבויש לומר, שזהו החילוק בין שתי ההלכות הנ"ל בדין מקומו של המזבח: ההלכה הראשונה אודות מקום המזבח בהר המורי' להיותו עיקרו של המקדש, שייכת לפעולת המזבח בכללות המקדש, דהיינו השראת השכינה שבו; ואילו ההלכה השני', שהוא דין במקום המזבח מצד המזבח עצמו (כנ"ל בארוכה) — שייכת לתוכן ענין המזבח בפ"ע, דהיינו ענין העבודה (מעשה הקרבנות).

מגח. ועפ"ז יש להוסיף ביאור בשתי ההלכות ברמב"ם כאן אודות מקום המזבח, ושייכותן ליצחק ולאברהם:

מדשני ענינים הנ"ל שנקבעו במקום המזבח ע"י מעשה העקידה — (א) ענין העבודה, (ב) השראת השכינה — שייכים, בכללות, לההבדל (העיקרי) בין חלקו של אברהם וחלקו של יצחק במעשה העקידה⁴²:

מהמעשה המסירת נפש של העקידה מתייחס (בעיקר) לאברהם⁴³, שהוא הי' צריך לכבוש את רחמיו מעל בנו יחידו ולהעלהו לעולה ע"ג מזבח, משא"כ יצחק, שאמר⁴⁴ "ואי' השה לעולה" [וגם לפרש"י⁴⁵ שאחרי תשובת אברהם "הבין. . שהוא הולך להשחט (ומ"מ) וילכו שניהם יחדיו בלב שוה" — מ"מ, אינה דומה מסנ"פ דיצחק למסנ"פ דאברהם בעקידת בנו יחידו שנולד לו לעת זקנותו, וכמו שהאריך במו"נ שם ד"לא ידמה לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש"⁴⁶] — וזהו ענין העבודה שבמעשה העקידה;

מוואילו חלקו של יצחק במעשה העקידה הי' בעיקר בהנפעל, שהוא נתקדש בקדושת עולה ע"י שנעקד ע"ג המזבח — וחלות קדושה שייכת, כמובן, להשראת השכינה.

מזוזהו שהרמב"ם מדייק ומחלק בשתי הלכות אלו:

מחבדין הראשון, שהוא דין במזבח מחמת פעולתו בכללות המקדש — ענין השראת השכינה — כתב הרמב"ם שזהו מפני ש"במקדש נעקד יצחק";

מטואילו בהלכה שלאח"ז, דין מקומו ה"מכוון ביותר" של המזבח, שהוא מצד גדר המזבח עצמו, ענין העבודה (כנ"ל) — בזה מדייק הרמב"ם, שזה שייך למעשה אברהם, ש"בנה בו המזבח ו(הוא — אברהם) עקד עליו יצחק".

נ(משיחות ש"פ מטו"מ וש"פ ראה תש"מ, ש"פ מטו"מ תשמ"ג)