Likkutei Sichos·Vol. 30·Chanukah·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך ל·חנוכה·שיחה א

אשיחה א
א. בענין זמנו של נצחון המלחמה בנס חנוכה מצינו ב' שיטות בראשונים: א) דעת הרמב"ם שהי' בכ"ה בכסלו, וב­לשונו¹ "וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחודש כסליו הי'² ונכנסו להיכל כו'". ב) דעת המאירי³ ש"תגבורת זה הי' בכסלו בכ"ד בו"⁴.

בוהנה ידוע שיש ב' דיעות⁵ בנוגע ל­גדרם של ימי חנוכה, אם קבעום רק להלל ולהודאה ולא למשתה ושמחה⁶, או שקבעו אותם אף למשתה ושמחה⁷, ובלשון הרמב"ם⁸ "שמונת ימים האלו שתחלתן (ליל⁹) חמשה ועשרים בכסליו ימי שמחה¹⁰ והלל"¹¹.

גולכאורה יש לומר שזה קשור עם הפלוגתא הנ"ל (באיזה יום הי' נצחון ה­מלחמה), ובהקדם משנ"ת במ"א¹², שה­פלוגתא אי ימי חנוכה הם ימי שמחה, תלוי' בטעם קביעת ימי חנוכה: להדעות שימי חנוכה הם רק ימי הלל והודאה נקבע היו"ט (בעיקר) על נס הנרות, דכיון שזהו (בעיקר) ענין רוחני, לכן גם חגיגת היו"ט היא על ידי הלל והודאה להשם (ענין רוחני); משא"כ לדעת הרמב"ם (עיקר) קביעת ימי חנוכה הוי מפני נצחון המלחמה, ולכן תקנו חכמים שיהיו גם ימי שמחה, שמחה גשמית וגופנית, כמו שנצחון המלחמה הי' הצלה גופנית, וזה שנקבעו (גם) להלל והודאה שהוא ענין רוחני, י"ל שזהו ענין נוסף בשביל נס הנרות (ענין רוחני).

דועפ"ז יש לומר, ששני הענינים שכתב הרמב"ם — (א) שימי חנוכה הם ימי שמחה, (ב) (גם) נצחון המלחמה הי' בכ"ה — שייכים זל"ז, כי לדעתו קביעת היו"ט דחנוכה היא לזכר שני הענינים שאירעו באותו היום; משא"כ הדיעה שעיקר קבי­עת היו"ט דחנוכה (שתחלתו בליל כ"ה) היא מפני נס הנרות ולא בשביל ניצוח המלחמה — י"ל שהיא בהתאם להדיעה שנצחון המלחמה הי' ביום שלפניו (כ"ד בחודש), ובכ"ה בכסלו אירע (רק) נס הנרות.

הועפ"ז מדוייק לשון המאירי³, כש­מבאר תוכן חגיגת הלילה הראשון (שלא הי' בו לכאורה שום נס בהשמן), שכ' "מברכין על הגאולה ועל הודאת מציאת הפך" — והיינו, שלא הסתפק בזה שמבר­כין "על הגאולה" (נצחון המלחמה) אלא מוסיף גם "על הודאת מציאת הפך" — כי מצד הגאולה עצמה היו קובעים את היו"ט ביום כ"ד (יום נצחון המלחמה), ולכן מוסיף שהטעם ליום ראשון דחנוכה הוא גם מצד מציאת הפך (הקשורה עם הדלקת המנורה דליל כ"ה).

וב. אמנם כד דייקת אין הדברים מוכרחים, שהרי בפורים מצינו במפורש שהיו"ט הוא בשביל נצחון המלחמה, "אשר ישלטו היהודים המה בשונאי­

זהם"¹³, ומ"מ נקבע היו"ט (לא ביום ה­נצחון אלא) ביום המנוחה, "ונוח בארבעה עשר. . בחמשה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה"¹⁴. וא"כ גם בחנוכה אפ"ל כן, דאף שנצחון המלחמה הי' ביום כ"ד בחודש, מ"מ נקבע היו"ט (על נצחון זה) ביום שלאח"ז, כ"ה בכסלו, שהוא יום המנוחה (וכידוע גם הרמז בשם חנוכ"ה¹⁵ — "חנו בכ"ה"¹⁶, היינו שכ"ה הוא יום המנוחה¹⁷).

חוכן נקט אדמו"ר הזקן¹⁸ ד"יו"ט דפסח הוא ביום שנעשה הנס, משא"כ בחנוכה ופורים שהן ביום המנוחה" (וכדלקמן סעיף ד)^*17.

טועפ"ז נמצא, שלדעת הרמב"ם, דס"ל שנצחון המלחמה הי' ביום כ"ה, וס"ל ש­קביעת היו"ט היא על שם נצחון המל­חמה כנ"ל (ולדעת הפר"ח¹⁹, לשיטת ה­רמב"ם יום ראשון דחנוכה הוא רק ע"ש נצחון המלחמה) — הרי היו"ט דחנוכה הוא (לא ביום המנוחה שלאח"ז, כב­פורים, אלא) ביום הנצחון, כמו בפסח; משא"כ לדעת המאירי שנצחון המלחמה הי' בכ"ד, הרי קביעות היו"ט (שהיא גם על הגאולה) היא ביום המנוחה (כב­פורים).

יויש לומר שהפלוגתא אם חנוכה הוי ביום המנוחה או ביום הנצחון, תלוי' בהסברת השייכות דנצחון המלחמה לה­יו"ט דחנוכה.

יאכלומר: לכו"ע היו"ט דחנוכה שייך הן לנצחון המלחמה והן לנס הנרות, אלא דפליגי אם הנס דנצחון המלחמה אינו אלא הקדמה והכשרה לנס הנרות, שהוא הגמר ושלימות, וזהו סיבת קביעת החג, או שנצחון המלחמה לא נחשב כהקדמה בלבד, אלא דומה בתוקפו לנס הנרות בשייכות לקביעת ימי חנוכה.

יב[ולכן להדיעה שנצחון המלחמה הוא רק הקדמה והכשרה, ויו"ט דחנוכה הוא על זה שטהרו את המקדש והדליקו נרות — נס הנרות, הרי ימי חנוכה אינם ימי שמחה, משא"כ לדעת הרמב"ם שנצחון המלחמה שווה בתוקפו בתור סיבת קבי­עת ימי חנוכה, יש בחנוכה שני ענינים, גם "ימי שמחה"].

יגג. והביאור בזה:

ידימים טובים שנקבעו לזכרון על נס שאירע לבנ"י בזמן מסויים, יש בהם ב' אופנים ופרטים: (א) היו"ט נקבע על הצלת וגאולת ישראל, ולא על אופן ה­הצלה והגאולה, (ב) קביעת היו"ט היא לא רק על עצם ההצלה וגאולת ישראל, אלא גם על אופן הגאולה, שהיתה באופן מיוחד.

טוויש לומר, שלדעת הרמב"ם, זהו אחד החילוקים בין פורים וחנוכה, דאף שב­שניהם היתה הצלת וגאולת ישראל מיד אויביהם ושונאיהם [ואדרבה, עיקר הצלת וגאולת ישראל בגלוי היתה בימי הפורים, שאז ניצלו מגזירת המן ש"בקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד"²⁰], הרי בפורים עיקר קביעת היו"ט הוא על התוצאה, הצלת וגאולת ישראל²¹, וטעם הדבר הוא, כי ההצלה ונצחון המלחמה גופא לא היו ע"י נס גלוי, אלא ע"י נס המלובש בדרכי הטבע; משא"כ בחנוכה, שקביעת החג היא לא רק על התוצאה, ישועת והצלת ישראל, כ"א גם על אופן הנס, "ועל הנסים כו' מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים"²⁰.

טזולכן בפורים נחשב נצחון המלחמה רק כעין הכשרה והקדמה להעיקר — ישועת ישראל, ולכן נקבע החג לא ביום שבו הי' נצחון המלחמה אלא ביום ה­מנוחה שבו מודגשת הצלת ישראל; משא"כ בחנוכה שגם הנצחון הוא מעצם הנס ושייך להיו"ט, הרי קביעת היו"ט היא באותו יום שהי' הנצחון.

יזד. והנה הובא לעיל שרבינו הזקן נקט כשיטת המאירי²², ומבאר שחנוכה אינו כמו פסח, שחנוכה נקבע ביום המנו­חה (והנצחון הי' ביום שלפניו), משא"כ בפסח שהיו"ט נקבע ביום שנעשה הנס [וכמו שמבאר שם הטעם ע"פ פנימיות הענינים²³, דכאשר הנצחון והיו"ט הם בשני ימים ה"ז מורה שנצחון האויב הוא ענין נפרד מהיו"ט עצמו (ורק הכנה אליו), משא"כ בפסח שהי' הנס על ידי שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו, שלמעלה מחילוקי דרגות, לכן היו שני הדברים ביחד, בלי התחלקות בין נגוף למצרים ורפוא לישראל].

יחאבל י"ל, שתוכן ביאור אדמו"ר הזקן מתאים גם לשיטת הרמב"ם (שנצחון ה­ מלחמה הי' בכ"ה), כי אינו דומה חנוכה לפסח, שבפסח היו שני הדברים — נגוף למצרים (מכת בכורות) ורפוא (גאולה) לישראל — בנושא אחד, כמ"ש אדמו"ר הזקן²³ (ומוסיף "ומ"ש בספרים שזה הי' קודם חצות וזה לאחר חצות אינו אלא הכל בזמן אחד"); משא"כ בחנוכה, אף שגם נצחון המלחמה הוי בכלל הנס ש­עליו נקבע היו"ט, מ"מ, עיקר הנס דחנו­כה הי' נס השמן והנרות, שבזה הי' נס גלוי ממש, ש"לא³ הי' בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים", ועוד זאת, שנס הנרות מורה על הצלת דת ישראל (היפך ביטול דתם וכו'²⁴) — וא"כ היו כאן ב' נסים שונים שארעו בשני זמנים שונים, נצחון המלחמה ונס פך השמן (שהוא שלימות הצלת וגאולת ישראל).

יט[ותוכן פלוגתת הרמב"ם והמאירי אי נצחון המלחמה בחנוכה הי' בכ"ד או בכ"ה י"ל: להמאירי, אף שביחס לפורים נחשב נצחון המלחמה דחנוכה בכלל הנס, מ"מ, עיקר הנצחון דחנוכה הוא נצחון הדת (ובפרט שנצחון המלחמה לא הי' נס גלוי כנס פך השמן, שהרי הי' לנצחון זה אחיזה בטבע), והנס דנצחון המלחמה נחשב רק כהכשרה להעיקר²⁵, ולכן ס"ל דגם בחנוכה היו"ט הוא (לא ביום נצחון המלחמה, כ"א) ביום המנוחה, כמו בפורים [ועפ"ז מובן מה שמדייק המאירי שבלילה הראשון "מברכין על הגאולה²⁶ ועל הודאת מציאת הפך" כנ"ל]; משא"כ הרמב"ם ס"ל, שגם נצחון המלחמה (וההצלה הגשמית) הוא ענין עיקרי בחנוכה (אף שגם הרמב"ם ס"ל שאחד הדברים העיקריים שבנצחון ד­חנוכה הוא הצלת הדת)].

כולפי זה יוצא, שלדעת הרמב"ם — ג' חלוקות בדבר: בפורים קביעת היו"ט אינה ביום הנצחון אלא ביום המנוחה; בחנוכה קביעת היו"ט היא ביום שהיו בו ב' הדברים — נצחון המלחמה וגם הנס דפך השמן, שהם ב' דברים שונים שהיו בשני זמנים; ובפסח היו שני הדברים (נגוף למצרים ורפוא לישראל) בנושא אחד.

כאולפי המבואר בכ"מ (בפנימיות התו­רה) שגדרו של יום טוב הוא, דהוי יום מיוחד שבו היתה (וישנה) התגלות והמ­שכת קדושה (נוספת) בעולם, י"ל, ש­שלשת אופנים אלה מורים על ג' אופנים בגילוי קדושתו של הקב"ה בעולם:

כבבפורים היתה התגלות הקדושה בעי­קר בהצלת וישועת ישראל, ואיבוד המן ונצחון המלחמה הם כעין הקדמה להת­גלות זו; בחנוכה גם בנצחון המלחמה הי' התגלות הקדושה, אבל דרגת הקדו­שה אינה בשווה להתגלות הקדושה שב­נס פך השמן; ובפסח היתה התגלות קדו­שה אלקית נעלית כ"כ שגילוי' הי' בב' הענינים בשווה, שגם ב"נגוף למצרים", מכת בכורות, היתה התגלות קדושה השווה לקדושה שמתגלית ע"י גאולת ישראל.

כגה. והנה כל הדברים הללו ישנם גם בעבודת האדם, שסדר עבודתו הוא "סור מרע ועשה טוב"²⁷, ובעבודה זו דסור מרע (נצחון המלחמה) שבכאו"א מישראל ישנם ג' אופנים:

כדא) "סור מרע" שענינו ביעור הרע מקרבו שיהא כלי נקי וראוי להשראת השכינה, שבאופן זה הסור מרע אינו אלא הכשר והכנה לעיקר עבודתו שהוא קיום מצות ה' — עשה טוב, "ע"ד משל המלך שרוצה להיות לו דירה בבית חדש אזי מתחלה צריך לנקותה מכל טינוף ולכלוך"²⁸, כן בעבודת האדם שתחלה צריך "לבער הרע ובערת הרע מקרבך²⁹ שלא יהי' שום לכלוך וטינוף ח"ו"³⁰ שהו"ע סו"מ, ואח"כ אפשר להיות קיום מ"ע שהוא "עד"מ תיקון וסידור כלים נאים שעי"ז תהי' הדירה בתח­תונים" ע"י המשכת קדושתו ית' בעולם³⁰.

כהב) למעלה מזה הוא כאשר האדם אינו צריך לנקיון מטינוף ולכלוך, להיותו זהיר בקיום מצות ל"ת, ובמילא ה"ה כלי נקי — דמ"מ צריך להיות אצלו העבודה דסור מרע, שהו"ע של אתכפיא וקבלת עול, שכופה א"ע ומבטל א"ע לקיים רצון הבורא. כי ע"י זה שהאדם הוא יש ומציאות בפ"ע, הרי בזה גופא הוא סותר כביכול להשראת השכינה, שאין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו ית'³¹ ודוקא כאשר האדם כופה ומבטל א"ע, דהיינו תנועה דסו"מ, אפשר להיות בו השראת הקדושה³², וע"י אופן זה העבו­דה ד"סור מרע" אינה רק הכשרה והקד­מה, אלא זהו חלק מהשראת קדושתו ית'.

כוג) למעלה מזה הוא אופן ששניהם שווים:

כזגם כשהאדם נקי מכל לכלוך, והענין ד"סור מרע" אצלו הוא באופן של כפי' וביטול, שעי"ז אינו בבחי' יש ומציאות בפ"ע, מ"מ ישנו עדיין הפרש אצלו בין העבודה דסו"מ והעבודה דוע"ט, שבעשה טוב נרגש אצלו שמקיים רצון העליון שבזה ממשיך עליו קדושתו ית', ובסו"מ מרגיש שלילת המניעה, שכופה ומבטל א"ע כי אם לאו ה"ז סתירה להשראת השכינה;

כחאבל יש מדריגה עליונה יותר בעבו­דה, שביטולו לרצון העליון הוא מוחלט עד כ"כ שאינו מרגיש את החילוק בין הדרכים שעל ידם מביא השראת ה­שכינה, אם זהו ע"י מניעת השלילה או ע"י המשכת הקדושה, להיותו בטל ל­רצון העליון ומקיימו בלי שום חשבונות (וע"ד מאמר ר' עקיבא³³ שישראל אמרו בשעת מ"ת על הן הן ועל לאו הן, שבין במ"ע בין במל"ת הי' נרגש אצלם ציווי (הכללי) של הקב"ה), ודוקא ע"י ביטול מוחלט זה שלמעלה מחשבון, המשכת הקדושה עי"ז היא בתכלית השלימות³⁴.

כטמשיחות ש"פ וישב, ערב חנוכה, תשכ"ו, תשמ"ו)