Likkutei Sichos·Vol. 30·Mikeitz·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך ל·מקץ·שיחה א

אשיחה א
א. בפסוק¹ "וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר יעקב לבניו למה תתראו" פרש"י²: למה³ תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאלו אתם שבעים, כי באותה שעה עדיין הי' להם תבואה.

בוידועה התמי': מדוע נקט רש"י "למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו", שלא גרו בארץ כנען (כמפורש בקרא, שבני ישמעאל שכנו "מחוילה עד שור אשר על פני מצרים"⁴, ועשו ובניו ישבו בארץ שעיר⁵) — ולא אמר שלא יראו עצמם בפני שכניהם בארץ כנען גופא⁶?

גבמפרשים מצינו כמה תירוצים ע"ז — אבל כולם דחוקים לכאורה, ולדוגמא:

דא) הרמב"ן בפירושו תירץ "ואולי היו בני ישמעאל ובני עשו באים מארץ אחוזתם אל יוסף לשבור והיו באים דרך ארץ כנען עוברים עליו ואמר להם שלא יראו עצמן שבעים בפניהם כי יחשדוהו שיש ליעקב תבואה ויבואו אליו לאכול עמו לחם בביתו".

האבל כבר תמה עליו הרא"ם ד"ארץ אדום וארץ מצרים שתיהן בדרומה של ארץ כנען. . והבא מארץ אדום לארץ מצרים אין לו לעבור בארץ כנען"⁷.

וועוד ועיקר⁸: ביאורו זה של הרמב"ן מיישב רק מדוע יש חשש גם מפני בני ישמעאל ובני עשו הרחוקים — אבל עיקר התמי' במקומה עומדת: מדוע נקט רש"י "בפני בני ישמעאל ובני עשו" (שב­זה שולל שאר אומות), ולא כתב בלשון סתמי וכללי "בפני האומות" (או כלשון הרשב"ם⁹ "בפני האנשים") — וכולם בכלל?

זב) הרא"ם תי' שלא נקט בני ארץ כנען מפני "שכל אנשי ארץ כנען הי' להם תבואה כמותם", משא"כ "בני עשו וישמעאל השוכנים סביבות ארץ כנען (ש)לא הי' להם תבואה כאנשי כנען".

חאבל גם זה קשה (כמו שהקשו במפר­שים¹⁰): מפשטות לשון הכתוב לעיל¹¹ "ויהי רעב בכל הארצות", וכן ממש"נ לאח"ז בעת הליכת בני יעקב למצרים "ויבואו גו' בתוך הבאים כי הי' הרעב בארץ כנען"¹², משמע, שבעת אמירתו של יעקב "למה תתראו" הי' הרעב בארץ כנען, ואנשי כנען באו לארץ מצרים לשבור בר¹³.

טועוד זאת: עדיין אינו מתורץ (כמו שהקשה המהרש"א¹⁴) — מדוע נקט רש"י בני ישמעאל ובני עשו דוקא, ולא "עמון ומואב שהיו ג"כ שכיני ארץ כנען"? והעיקר (כנ"ל): למה לי' לרש"י בכלל לפרט שמות של אומות, ולא כתב סתם "בפני האומות" וכיו"ב¹⁵?

יג) בגור ארי' כתב ד"מאחר כי עשו וישמעאל אחים לכם יאמרו לכם וחי אחיך עמך¹⁶ ולפיכך היו יראים מפני עשו וישמעאל ולא מאנשי כנען".

יאאבל גם סברא זו צ"ע לפי פשוטו של מקרא (נוסף על הדוחק לומר שבני ישמעאל ובני עשו יבואו לתבוע מזון מיעקב ובניו) — כי רואים במוחש, שאדם דואג יותר משכניו שאינם קרוביו מאשר קרוביו¹⁷ שבמדינה אחרת¹⁸.

יבד) בכלי יקר¹⁹ מבאר שנקט בני ישמעאל ובני עשו "כי שניהם סוברים שיצחק גזל הצלחת ישמעאל²⁰ ויעקב גזל הצלחת עשו ע"י השתדלות" (כי יעקב לקח ברכותיו של עשו במרמה²¹), ולכן הם מקנאים לישראל יותר מכל האומות, ומשום זה חשש יעקב לקנאת בני ישמעאל ובני עשו דוקא.

יגאבל ג"ז אינו מובן: אפילו את"ל שבני ישמעאל ובני עשו היתה בהם מדה יתירה של קנאה מבשאר האומות, מ"מ פשוט, שגם אנשי כנען קינאו ליעקב ו­בניו בראותם שהללו שבעים בשעה שהם רעבים [וע"ד שמצינו לעיל ביצחק, ד­כאשר הקב"ה ברכו והצליחו בארץ פלשתים בשנת רעבון²² באופן שהי' לו "מקנה צאן גו' ועבודה רבה"²³, הרי משו"ז — "ויקנאו אותו פלשתים"²³].

ידומכיון שכן, עיקר התמי' במקומה עומדת: מדוע נקט רש"י "בפני בני יש­ מעאל ובני עשו", היינו שהחשש הוא רק מפני אומות אלו²⁴, ולא מפני שכניו ב­ארץ כנען?

טוב. ויובן זה בהקדים כמה דיוקים ב­לשון רש"י:

טזא) לכאורה רש"י סותר את עצמו, דבתחילה כתב "למה תראו עצמכם. . כאלו אתם שבעים"²⁵, שמשמעו שבאמת לא היו שבעים ורק הראו עצמם כאלו הם שבעים — וממשיך "כי באותה שעה עדיין הי' להם תבואה"²⁶?

יזאשר ע"כ צ"ל, שכוונת רש"י ב"כאילו אתם שבעים" היא²⁷, שבני יעקב הראו עצמם כאילו יש להם הרבה תבואה²⁸ שתספיק להם לפרנס את עצמם זמן רב — ובאמת היתה להם תבואה רק "באותה שעה" [היינו רק לאותה שעה בלבד, ו­כמובן מהמשך הפרשה, ש"כלו לאכול את השבר אשר הביאו ממצרים"²⁹ והוצ­רכו לירד עוה"פ למצרים לשבר אוכל] — וע"ז הזהירם יעקב "למה תתראו".

יחאבל עדיין צ"ע, מדוע יתנהגו בני יעקב באופן כזה, שיראו עצמם כאילו הם שבעים יותר מכפי כמות התבואה שבידם? וגם אם יש איזה טעם להנהגה כזו — מנ"ל לרש"י הא? והלא יכולים ללמוד בפשטות, שיעקב הזהירם "למה תתראו" על השובע של אותה השעה?

יטב) מקורו של רש"י הוא בגמ' תענית³⁰ — ושם הלשון: אמר להם יעקב לבניו אל תראו עצמכם כשאתם שבעין לא ב­פני עשו ולא בפני ישמעאל כדי שלא יתקנאו בכם.

כויש להבין טעם השינויים בלשון רש"י³¹:

כא(א) בגמ' מקדים עשו לישמעאל ורש"י מהפך הסדר — "בני ישמעאל ובני עשו"³².

כב(ב) רש"י משמיט³³ סיום לשון חז"ל "כדי שלא יתקנאו בכם"³⁴.

כגג. ויש לומר, ששאלות אלו מתורצות אחת בחברתה:

כדע"ד הפשט החשש ד"למה תתראו" אינו משום ענין הקנאה, כי מכיון שלא הי' ליעקב ובניו הרבה תבואה, כ"א רק "באותה שעה" (כנ"ל), הרי מעיקרא אין מקום לקנאה מצד העמים³⁵ (ואין זה דו­מה להצלחתו הגדולה של יצחק באופן של "ויגדל גו' הלוך וגדל גו' גדל מאד, ויהי לו גו' ועבודה רבה"³⁶);

כהוהחשש ד"למה תתראו" הוא (לא על עצם הצלחת בני יעקב, שהיתה להם תבואה בשעת הרעב, כ"א) רק על זה שהראו עצמם כאלו הם שבעים, וחשש זה ד"למה תתראו" הוא ענין מיוחד ה­שייך רק לבני ישמעאל ובני עשו (כד­לקמן).

כווזהו גם טעם השינוי, שבגמ' מקדים עשו לישמעאל ורש"י מהפך את סדרם: לפי המפורש בגמ', שטעם החשש הוא "שלא יתקנאו בכם", הרי מובן, שעיקר חששו של יעקב הי' מפני קנאתם של בני עשו אחיו, שלקח ממנו הברכות "במר­מה"²¹ — וכמפורש בכתוב³⁷ "וישטום עשו את יעקב על הברכה גו'" — ופשוט שקנאת בני עשו היתה יותר גדולה פי כמה מקנאתם של בני ישמעאל³⁸ על אשר "יצחק³⁹ גזל הצלחת ישמעאל"; משא"כ לפי פרש"י אין החשש ד"למה תתראו" שייך לענין הקנאה (או נקמה), ולכן מונאם לפי סדר הדורות — בני ישמעאל ובני עשו.

כזד. הסברת הענין:

כחכבר מצינו בכתובים לפנ"ז שהי' מצב של רעב בארץ כנען הן בימי אברהם והן בימי יצחק, ושניהם עזבו בגלל זה את מקומם — אברהם ירד מצרימה לגור שם⁴⁰, ויצחק הלך אל אבימלך מלך פלשתים גררה⁴¹ (ו"הי' דעתו לרדת ל­מצרים כמו שירד אביו בימי הרעב" אלא שהקב"ה ציווה לו "אל תרד מצ­רימה"⁴²).

כטוהטעם שסיבב הקב"ה כך שהוצרכו לגלות ממקומם, אינו משום שלא היו ראויים ח"ו שהקב"ה יכלכל אותם גם בימי הרעב — והראי', שבהיות יצחק בגרר, למרות "שהיתה שנת רעבון. . הארץ קשה והשנה קשה"⁴³, בכ"ז בירכו ה' בהצלחה נסית ש"וימצא גו' מאה שערים גו' ויגדל האיש גו' עד כי גדל מאד"⁴⁴ — אלא צ"ל שהליכתם ממקומם היתה מחמת סיבות צדדיות.

לוכמפורש גבי אברהם שזה הי' "ל­נסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה שאמר לו ללכת אל ארץ כנען ועכשיו משיאו לצאת ממנה"⁴⁵. ועד"ז ביצחק, שזה שהקב"ה לא כלכל אותו במקומו (כ"א שהוצרך ללכת גררה) הי' בשביל ענין צדדי. ואולי ע"ד באברהם. וא"צ לפרש — כי מובן מעצמו.

לאומעתה יובן תוכן הנהגתם של בני יעקב, שהראו עצמם כאילו הם שבעים:

לבבני יעקב היו חזקים בבטחונם⁴⁶ ש­הקב"ה לא יעזוב את יעקב וב"ב בימי הרעב. ובראותם שיש להם תבואה בעת שכל אנשי ארץ כנען רעבים מפני חוסר התבואה, הי' ברור להם שזכו לברכה (והצלחה) אלקית שלמעלה מן הטבע (ובאופן שהקב"ה יכלכלם במקומם);

לגולכן, אף שלמעשה היתה להם תבואה רק "באותה שעה" (ולא תבואה רבה, כנ"ל) — מ"מ לא הי' שום ספק בלבם ש­גם להבא ימשיך הקב"ה לפרנסם באופן נסי (כהנהגת הקב"ה עם האבות בכלל), ולכן הראו עצמם כאילו הם שבעים (ב­רב תבואות), כי כך הרגישו בבטחונם החזק בה', ועד אשר התבואה הרבה שעדיין לא היתה בידם נחשבה בעיניהם כאילו כבר ישנה בידם.

לדועל הנהגה זו טען יעקב "למה תת­ראו" — "למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאילו אתם שבעים":

לההנהגה כזו, להראות "עצמכם. . כאילו אתם שבעים" (ואין צורך ללכת אל ארץ מצרים לשבר בר), יכולה ל­עורר קטרוגם של בני ישמעאל ובני עשו — יוצאי חלציהם של אברהם ויצחק: איך יתכן שיעקב ובניו יושבים בטח ב­ארץ כנען בשנות רעב אלו? — וכי טובים הם מזקניהם אברהם ויצחק ש­הוזקקו ללכת מארץ כנען בימי הרעב? שהרי בני ישמעאל ובני עשו לא ידעו הטעם האמיתי של יציאת אברהם ויצחק ממקומם.

לווטענה כזו בכוחה לעורר קטרוג וכו'⁴⁷ עד שיצטרכו להטלטל ממקומם.

לזה. ביאור הענין ע"ד הרמז:

לחדבר זה, שבעצם אין ישראל זקוקים לקבל תבואתם ממצרים (שלכן היו בני יעקב בטוחים שאין צורך לשבר בר ממצרים) משתלשל (ככל דבר) מהענין כפי שהוא בשרשו ברוחניות.

לטוהביאור:

מהטעם לזה שארץ מצרים היתה מקור שפע התבואה והלחם לכל הארצות⁴⁸, הוא לפי שכ"ה ברוחניות הענינים, שהיא היתה מקורה של ה"תבואה" הרוחנית.

מאכלומר: "תבואה" רוחנית ענינה חכ­מה. וכמו שמצינו שהתורה נקראת בשם "לחם", "כי⁴⁹ כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו ואזי יחי' ויתקיים כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה כו'". כלומר, השכל דתורה הוא הנקרא לחם, כי תכונת השכל היא, שהמושכל מתאחד עם כח השכל ונעשים לאחדים⁵⁰, כמו שהלחם הגשמי נכנס לתוך הגוף ונעשה דם ובשר כבשרו. ומזה מובן שמעין זה הוא להבדיל בכל חכמה ושכל⁵¹.

מבוזהו הטעם (הפנימי) שמכל הארצות באו לשבר בר ("חכמה") מארץ מצרים דוקא — כי מצרים היתה מקורה של "חכמה", כדאיתא בזהר⁵² ש"היתה חכמת מצרים יותר מכל העולם".

מגאמנם, בד"א — באומות העולם, אבל בנ"י אינם זקוקים כלל לחכמת מצרים עבור לימוד החכמה, כי עם היות שכמה עניני תורה קשורים בידיעת חכמות העו­לם — ולדוגמא: המצוה לחשוב בחשבוני התקופות והמזלות בשביל קידוש החודש ועיבור השנה⁵³, ועוד⁵⁴ — מ"מ, בשנים כ­תיקונן, הידיעה בחכמות אלו באה מן התורה עצמה⁵⁵ (ע"ד המסופר בחז"ל⁵⁶ שר' יהושע בן חנני' למד זמן עיבור נחש מן הכתוב), ובעת מן העתים הדורש ידי­עה בחכמות אלו, נמצאות הן בשלימותן אצל חכמי ישראל⁵⁷ ובספריהם ואין צורך ללומדן מחכמי האומות. וכמ"ש ה­רמב"ם⁵⁸ בנוגע לחשבונות התקופות וה­מזלות, שבימי הנביאים חברו חכמי ישר­אל מבני יששכר ספרים בענינים אלו אלא שלא הגיעו לידינו⁵⁹.

מדוזהו הטעם הפנימי לזה שבעצם לא היו בני יעקב צריכים לשבור בר ב­מצרים.

מהו. עפ"ז יובן גם התוכן הפנימי ב­טענת יעקב "למה תתראו" — כי דבר זה, שישראל אין נזקקים כלל ל"חכמת מצרים", יכול לגרום לטענה מצד ה­עמים. כי אף שגם האומות יודעים ש­הקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ויש הבדל בין ישראל ל­עמים, מ"מ הרי בהידיעה בעניני העולם — לכאורה דומים הם לבני ישראל, וגם אצלם ישנם חכמות אלו.

מוויתירה מזו: יתכן שאליבא דאמת "חכמה" זו שבידי האומות היא אותה החכמה שאצל ישראל, ועד שאפשר לסמוך על מסקנת חכמי האומות להלכה למעשה, וכמ"ש הרמב"ם⁶⁰ לענין חכמת התקופות כו', דהדברים שיש עליהם "ראיות ברורות. . שאין בהם דופי ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם אין חוש­שין למחבר בין שחברו אותם נביאים בין שחברו אותם האומות", וכן ציוותה התורה⁶¹ "ורפא ירפא" וסומכין על רופא מומחה לרבים גם אינו יהודי בדיני פקו"נ לדחות כל התורה כולה⁶², ועוד —

מזבכ"ז אין בנ"י זקוקים כלל (בשנים כתיקונם) לחכמי האומות אלא הכל בא מן התורה עצמה (ועכ"פ מחכמי ישר­אל)⁶³, כי גם בידיעות אלו יש "הבדלה" בין ישראל לעמים. כלומר: ההבדל בין חכמות אלו כפי שהם בתורה לגבי ה­חכמות כפי שהם באומות אינו רק ב­מקורן (אם מקורן היא התורה, או שכל האדם) אלא גם בעצם הגישה לענין החכמה והידיעה ותכליתן⁶⁴, ובלשון רז"ל⁶⁵ "יש חכמה בגוים תאמן. . יש תורה בגוים אל תאמן".

מחוהביאור:

מט"תורה" היא לשון הוראה⁶⁶, כלומר ענינה של תורה הוא לא רק להסביר האמת שבכל דבר ודבר (תורת אמת), אלא להוציא את המסקנא וההוראה ל­מעשה, להורות לאדם את המעשה אשר יעשון כו', וכמחז"ל⁶⁷ גדול תלמוד ש­מביא לידי מעשה, שה"גדלות" של ת"ת היא בזה⁶⁸ שמביא לידי מעשה.

נמשא"כ "חכמה" (סתם) — הנמצאת גם אצל האומות — אין ענינה להורות לה­אדם את המעשה אשר יעשון כו'⁶⁹, כ"א רק לבאר ולהסביר את הענין כשל­עצמו⁷⁰, ואין ענינה בירור בגדרי טוב או רע.

נאומטעם זה, התואר ד"לחם" ומזון יתכן רק בנוגע לחכמת התורה. כי כמו שה­לחם הגשמי שנכנס למעיו של אדם, הרי ע"י שנהפך שם להיות דם ובשר כבשרו, ה"ה מחי' את הגוף — כך הוא בענין החכמה, שהתואר "לחם" חל רק על חכמה זו שאינה מוגבלת רק לשכלו של האדם, אלא ענינה הוא "להזין" את ה­אדם. וזהו ענין התורה, שאינה רק חכמה לחוד, אלא היא הוראה המשפיעה ופו­עלת בכל חלקי הנפש שהנהגתם תהי' בהתאם להוראת התורה.

נבוכ"ה בענין החכמות השונות הנצרכות להבנת (חלקים מסויימים של) התורה — שאצל איש ישראל, ענינן של חכמות אלו הוא כדי שיביאו לידי הוראה ל­מעשה — לדעת כיצד לקדש החודש ולעבר השנה וכיו"ב.

נגולכן בשנים כתיקונן אין מקום לקבל חכמות אלו מחכמי אומות — מאחר שבעצם גדר הגישה לחכמות אלו יש הבדלה בין ישראל לעמים.

נדורק מצד חושך הגלות נוצר המצב שיש צורך "לשבור בר" מחכמי ה­אומות⁷¹,

נהאבל "באותו הזמן", בבוא משיח צדקנו, שוב יחזרו כל חכמות אלו לחכ­מי ישראל (ולא יצטרכו לחכמי האומות), והידיעה בהן תבוא מן התורה עצמה — כי "תרבה הדעה והחכמה"⁷², ו"יהיו ישראל חכמים גדולים. . כי⁷³ מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"⁷⁴, במהרה בימינו ממש.

נו(משיחות ש"פ מקץ ומוצאי זאת חנוכה תשמ"א)