Likkutei Sichos·Vol. 32·Additions·General Lettersלקוטי שיחות·כרך לב·הוספות·מכתבים כלליים

אמכתבים כלליים
ב"ה^*, קמי שבתא¹ פ' ויקהל פקודי ופ' החודש²,

בכ"ה אדר³, ה'תשמ"ז.

גברוקלין, נ.י.

דאל בני ובנות ישראל

הבכל מקום שהם

וה' עליהם יחיו

זשלום וברכה!

חבעמדנו קמי שבתא דפ' החודש, שבת מברכים חודש ניסן, ראשון לחדשי השנה⁵, אשר הנקודה המרכזית שבו הוא חג הפסח⁴, זמן חירותנו⁶, הרי זה ודאי הזמן המתאים לחזק את ההכנות לפסח, הכנות גם, ובמיוחד, במובן הרוחני, להתבונן בעניניו הכלליים והפרטיים של הראש והראשון שבחגים⁷, להתבונן במה שיש ללמוד מהם ולהביא במעשה בפועל⁸ בחיי יום-יום של כל השנה.

ט* * *

יכמדובר פעמים רבות יש בכל יום-טוב ענינים שהם משותפים בכל הימים-טובים וענינים שבהם כל יום-טוב שונה משאר הימים-טובים.

יאנתעכב כאן, על ענין מיוחד שאנו מוצאים רק בחג הפסח ולא בחגים אחרים: הענין של חפזון⁹ עד כדי אופן של דילוג, כפי שהדבר מצויין בשמו של החג (לפי אחד מפירושיו העיקריים): "פסח — על שום שפסח¹¹", שבתי בני ישראל ניצלו מבין בתי המצריים באופן של דילוג, וכפי שהדבר רמוז, ביחס לכללות הגאולה מגלות מצרים, בפסוק "קול דודי¹² הנה זה בא (= הנה בא הקב"ה להביא את הגאולה) מדלג על ההרים".

יבדובר כבר פעמים רבות, שהענינים בעולם הרוחני משתקפים בעולם הגשמי, וב"עולם קטן¹⁴ — זה האדם"¹³ — בפרט.

יגובעניננו, בכל הקשור ליהודים, לכל יהודי גם כפרט וכיחיד, ידוע ש"אינו מבקש אלא לפי כחן"¹⁵ (הקב"ה דורש מכל אחד בהתאם לכוחות שהעניק לו לפני כן), ולפיכך יש ללכת מן הקל אל הכבד. כך גם בדבר הנידון ישנם כמה אופנים של תנועה: הליכה, ריצה, דילוג, קפיצה¹⁶.

ידכאשר ילד נולד אין הוא תחילה בגדר של הליכה, ועל אחת כמה וכמה בגדר של ריצה וקפיצה. במשך הזמן הוא מתחיל לצעוד וללכת, מאוחר יותר הוא מסוגל גם לרוץ, ולאחר מכן גם לקפוץ.

טוכך גם ברוחניות — בחינוך של ילד, מאלף-בית למקרא, משנה כו'¹⁷ וקיום המצוות והנהגה טובה: הוא מתקדם כל העת באופן של "הליכה" עד שהוא נעשה ל"רץ לדבר מצוה"¹⁸, והוא ממשיך להתקדם ולעלות גם למעלה מזה מדרגה לדרגה עד לאופן של "קפיצה", לדרגה הנעלית ביותר של יציאת מצרים ברוחניות¹⁹, "יציאה ממיצרים וגבולים", כך שאת כל הענינים של תורה ועבודה וגמילות חסדים הוא עושה בשלימות ובזריזות הגדולה ביותר, דבר שהוא חפזון¹⁰ דקדושה, ובקדושה.

טז* * * כיון שהקב"ה רוצה שאדם יעשה את כל הנדרש ממנו באופן של בחירה, כפי שהתורה אומרת "ובחרת בחיים²⁰" — והכרחי הרי שתהיינה גם אפשרויות אחרות, בלתי רצויות — איפשר איפוא הקב"ה גם מציאות של חפזון של היפך הקדושה.

יזלפיכך, ע"י ההעלם וההסתר של העולם, ובמיוחד בזמן הגלות, יתכן שאדם ימצא צידוק להיות רץ לכיוון בלתי רצוי, לדברים בלתי רצויים, עד כדי לשקוע ר"ל בקנאה, תאוה וכבוד²¹, וחושך הגלות הוא גדול כל-כך עד שהוא מרמה את עצמו בצידוקים משונים, עד שמלביש אותם בלבוש של טוב — אשר, אדרבה, כל מה שהוא חושב, אומר ועושה הוא טוב וכו'.

יחאבל הקב"ה שהוא עצם הטוב הרי אינו רוצה שאנשים יהיו שרויים בחושך, ונתן, איפוא, את התורה (מלשון הוראה²²), "תורת חיים²³", ו"תורה אור²⁴", המלמדת את האדם איך לנהוג, עד לחיי יום-יום, ומאירה את כל הענינים באופן מאיר ובהיר, כדי שאדם יוכל וירצה לבחור לו את הדרך הנכונה, ובחרת חיים.

יטוכדי להקל את הבחירה, קבעה התורה שלושה סימנים להכיר לפיהם באדם אם הוא אומר, מוסר, כהלכה את מה שהתורה אומרת ומצוה.

כשלושת הסימנים הם²⁵: ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים. תכונות אלה נמצאות בכוח בכל היהודים ובכל יהודי, אבל "בכוח" אינו "סימן". "סימן" הוא כאשר הדבר נראה בפועל ממש, כל אימת שהוא נוגע לפועל, ובמקרה זה — כאשר זה מתבטא בהנהגה יום-יומית בפועל.

כאאו שהוא אומר שלא כהלכה, להיפך מן התורה וסימניו: עזות פנים ואכזריות²⁸ ושונא את הבריות ("בעלמא", "הרחוקים מתורת ה' ועבודתו"²⁹) ואינו גומל להם חסד²⁷.

כבכרגיל ישנם שלושת הסימנים ביחד³⁰, כפי שאנו רואים שמי שהוא ביישן באמת — משום שהוא יודע שכל מהותו של יהודי היא הנשמה האלוקית, חלק אלוקה ממעל ממש³³, המחיה אותו — הרי הוא חש יראת-בושת עמוקה, הוא חש את ה"דע לפני מי אתה עומד"³⁴, בתפילתו, וכן גם בלימודו, וכן גם, להבדיל, באכילתו וכו', משאו ומתנו³⁵. ממילא הרי הוא בד בבד גם רחמן — הוא מרחם על עצמו, על נפשו האלוקית הנמצאת בגלות בגוף³⁶, ובוודאי שהוא בעל רחמנות על הזולת, שכן הוא מבין והוא חש את החסר לזולת, וממילא הרי הוא גומל חסד ומסייע לזולת ברוחניות ובגשמיות.

כגכך גם במי שמתחיל בגמילות חסדים באמת, הרי הדבר קשור ברגש של רחמנות, וכך גם ברגש של ביישנות, כאשר הוא רואה בהזולת מעלות טובות ואינו שוכח את החסרונות שלו, ובכלל ועיקר — את העובדה שהוא (תוך כדי ידיעתו את מצבו האמיתי לפי חשבון הצדק שהוא עורך בקשר לעצמו) שלוחו³⁸ של הקב"ה³⁷ למסור להזולת את החסדים והצדקה שהקב"ה יעד עבורו.

כד* * * ויהי רצון, שבההכנות לחג הפסח, כימי צאתך מארץ מצרים³⁹, הרי כשם שלבני ישראל היה "אור במושבותם⁴⁰" עוד בהיותם במצרים, ערב הגאולה, כך כל אחד ואחת בתוך כלל ישראל יחזקו עוד יותר בנפשם בחיי יום-יום את שלושת המדות-הסימנים הברורים והמאירים, ודבר זה יחיש עוד יותר את הגאולה מן הגלות הנוכחית באופן של חפזון⁴¹, כימי צאתך מארץ מצרים, כאשר הקב"ה לא עיכב את הגאולה אפילו "כהרף עין"⁴² ומיד לאחר ה"הרף עין" — "בשובה ובנחת תושעון⁴³", "לשכון כבוד בארצנו⁴⁴",

כהבגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

כובכבוד ובברכה להצלחה

כזולחג הפסח כשר ושמח⁴⁵

כחמקום החתימה ב"ה, ערב שבת קודש פ' צו⁴⁷, שבת הגדול⁴⁸,

כטי"א ניסן⁴⁶, נשיא לבני אשר⁴⁹, ה'תשמ"ז

לברוקלין, נ.י.

לאאל בני ובנות ישראל

לבבכל מקום שהם

לגה' עליהם יחיו.

לדשלום וברכה!

להבהמשך למכתב מיום קמי שבת קודש מברכים חודש ניסן, שבו דובר על תוכן הענין של חפזון, הקשור בחג הפסח וביציאת מצרים, שהוא אחד מן הנקודות המיוחדות שבהן שונה חג הפסח מכל שאר החגים. כפי שהדבר מתבטא בשמו של החג — "פסח" — (במשמעות של "דילוג"), ובמיוחד כפי שמושג זה בא ומתבטא ב"חפזון דקדושה" בחיים היום-יומיים היהודיים על פי התורה והמצוות —

לוראוי להוסיף בזה עוד נקודות אחדות.

לז* * *

לחכבר דובר פעמים רבות שהתורה מקיפה את כל עניני העולם, בהתאם לתוכן מאמר חז"ל: "אסתכל באורייתא וברא עלמא⁵⁰" — הקב"ה הסתכל, כביכול, בתורה ולפיה ברא את העולם. כלומר, התורה היא "תכנית הבניה"⁵¹ האלוקית שעל פיה נברא כל העולם ומתקיים, ובאופן גלוי וברור יותר — העולם היהודי, ועד — לעולמו של כל יהודי⁵² בפרטי פרטיות.

לטעל פי זה מובן עוד יותר מדוע כל הענינים של החיים היהודיים היום-יומיים, קשורים בתורה ומצוות, ועל אחת כמה וכמה בימי הקדושה, שבת ויום טוב, וההכנות אליהם, ובמיוחד כל הענינים הקשורים לחג הפסח — שהוא הראש והראשון של כל החגים.

מהקשר האמור מתבטא עד למעשה בפועל⁵³, על ידי מעשה המצוות ומנהגי ישראל, שגם הם "תורה"⁵⁴, מנהגים שנתקבלו על ידי כלל ישראל, מנהגים של רבים בישראל, או של קהילה קדושה בישראל וכו'.

מאבאשר לחג הפסח — ישנה הדגשה של חפזון וזריזות. אנו רואים, אכן, לדוגמא, שיהודים, ובמיוחד בעלות-בית יהודיות, וכן ילדים וילדות, מתמסרים להכנות לקראת חג הפסח כבר ימים לפני כן, ואפילו "יחידי סגולה" הנוהגים לעבור⁵⁶ ל"דירת פסח"⁵⁵ לחג הפסח, מוצאים הכנות רבות שיש לעשותן בקשר לחג הפסח, והם מבצעים אותן בחפזון ובזריזות.

מב* * *

מגבאופן האמור קיים גם הקשר עם שתי נקודות שהודגשו לאחרונה במיוחד, בדיבור⁵⁷ וגם בכתב:

מדשלש המדות-הסימנים⁵⁸ — "ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים", אינם מוגבלים וקשורים במקום וזמן מסויים. אצל ביישן אמיתי משתקפת מדת הביישנות בהתנהגותו בכל מקום ובכל רגע, וכך גם ברחמן ובגומל חסד.

מהבאשר לנקודה השניה, בענין חודש ניסן, צויין כי החודש, חודש הגאולה⁵⁹, מתייחס וקשור לגאולה השלימה, הגאולה של באחרית⁶¹ הימים⁶⁰, הגאולה האחרונה, הגאולה הנצחית⁶², שהתורה אומרת בקשר לכך "עת קץ, יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים⁶³".

מואנו רואים בזמננו — תקופה שיש בה הסימנים של אחרית הימים⁶⁴ (כפי שהם מובאים בתורה) — תופעות והתפתחויות בלתי רגילות בתחומים וכיוונים שונים: בצד הטוב — תוקף וזריזות בלתי רגילים, וכן — בענינים בלתי רצויים, הצריכים עדיין להתברר ולהתלבן עד לשלימות (גם מוחלטת) בהם, שאף הם באו ובאים באופן של חפזון, בפתאומיות ובאופן בלתי צפוי.

מזמגיעים חודש הגאולה, התחלת ניסן וערב פסח, ומזכירים לנו שעומדים ביציאה מגלות "מצרים", ובבירורים האחרונים, לברר מה הוא "חמץ" ומה הוא "מצה", ויש לבער את החמץ, מוקדם ככל היותר, "לאור הנר"⁶⁵, באור הנשמה⁶⁶ — "נר השם נשמת אדם⁶⁷" — לחפש גם את החמץ החבוי, לזרוק ולבטל את כל מה שהוא ההיפך מטוב ומקדושה.

מחוצריכה להיות השתדלות של כל אחד לחזק בו וסביבו ובעולם — את החפזון דקדושה ואור, ויתר על כן — לזרז את הגאולה השלימה על ידי משיח צדקנו, וכפי שאנו מתפללים את תפלת דוד, יחד עם דוד נעים זמירות ישראל⁶⁸: "תפלה לדוד גו'⁶⁹ כי עני ואביון אני", למרות שהוא דוד המלך הרי הוא ביישן וחש באמת לאמיתו כי הוא "עני ואביון", ומתחנן לפני ה': "שמרה נפשי" (בתחום של "סור מרע"⁷¹) ו"הושע עבדך⁷⁰" (בתחום של "עשה טוב"), וכל זה במלוא השלימות, עד לידי "שמח נפש עבדך⁷²", עבודת השם בשמחה ובטוב לבב⁷³, וממשיכים גם בהקשר לעולם — "כל העולם⁷⁵" "כל גויים אשר עשית⁷⁶ יבואו וישתחוו לפניך ה'",

מט— לזרז זאת על ידי מעשינו ועבודתינו⁷⁷, לקיים את ציווי ה', ובלשון הרמב"ם⁷⁸: "צוה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח", שהיהודים יפיצו בין העמים את שבע המצוות האלוקיות לבני נח עם ענפיהן.

נ* * *

נאיעזור ה' ויצליח שכל ההכנות לפסח, כולל אלה שנידונו במכתב זה ובמכתב הקודם, יבוצעו באופן שישפיעו בגלוי גם בכל ימי השנה ובכל הענינים, "בכל דרכיך" וב"כל מעשיך"⁷⁹, באופן של חפזון וזריזות⁷⁴. והחפזון דקדושה כאן למטה "ממשיך" — מדה כנגד מדה⁸⁰ — את החפזון של "עת קץ", ומיד לאחר מכן, "לא עכבם אפילו כהרף עין⁸¹", את הגאולה של "כימי צאתך מארץ מצרים⁸²" באופן של "אראנו נפלאות"⁸³,

נבבגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

נגבברכה להצלחה בכל האמור

נדולחג הפסח כשר ושמח

נהמקום החתימה ב"ה, ערב-שבת-קודש⁸⁴ ראש-חודש⁸⁵ ניסן,

נופ' ויקרא אל משה⁸⁹, פ' החודש

נזשנת ה'תשמ"ח, שנת הקהל,

נחברוקלין, נ.י.

נטאל בני ובנות ישראל

סבכל מקום שהם

סאה' עליהם יחיו

סבשלום וברכה!

סגראש-חודש ניסן⁸⁶, שהוא היום הראשון של חודש הגאולה⁹², והיום בשבוע שבו חל גם היום הראשון של חג הפסח⁹⁰, זמן חירותינו⁹³ — הוא היום שבו התבשרו⁹¹ בני ישראל שעומדים לפני יציאת מצרים⁹⁴ ואף נקבע יום היציאה והגאולה (יום חמשה עשר לחודש⁹⁵), וכהכנה לכך — קיבלו את המצוות של קרבן הפסח⁹⁶, מצה ומרור וכל ההוראות וההכנות לגאולה מצרים.

סדהתורה גם קבעה את ראש-חודש ניסן⁸⁷ כ"ראש השנה למלכים ולרגלים⁹⁷", שניתן לומר שהדבר קשור גם עם העובדה שבחודש ניסן⁸⁸ נולדו בני ישראל⁹⁸ כעם, ובראש-חודש הודיע והבטיח להם הקב"ה על כך — עם שהוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש⁹⁹", מלוכה וקדושה, דברים ההולכים יחד; להיות כהן ועבד¹⁰¹ המלך — הקב"ה¹⁰⁰ על-ידי קיום מצוותיו, והרי "עבד מלך — מלך¹⁰²", — ולהביא אל תוך חולין העולם קדושה, מקרא¹⁰⁴ קודש¹⁰³ — "רגלים".

סה* * *

סויחזקאל הנביא משווה¹⁰⁵ את יציאת עם ישראל ממצרים (חג הפסח — זמן חירותינו) ללידת ילד:

סזהעובר, בהיותו בבטן אמו, לפני היוולדו, הוא דבר שלם, חי ומתפתח, עם גוף מושלם, עם ראש ועם כל האברים והגידים. ברם, לאמיתו של דבר אין הוא כלל מציאות¹⁰⁶ לעצמו, הוא ניזון ממה שאמו אוכלת¹⁰⁷, הוא "הולך" אוטומטית להיכן שאמו הולכת, וכיוצא בזה.

סחאך מיד עם רגע היוולדו של העובר — הוא מתחיל להתנועע, קולו נשמע¹⁰⁸ וכו', וכללית מתחילה אז התפתחותו המושלמת, התפתחות מסוג חדש, הן גופנית והן רוחנית.

סטכך היה גם אצל בני ישראל במצרים לפני הגאולה:

עהם היוו "עם" מבחינות רבות ביותר, עד כדי כך שהיו "מצויינים", שונים מן המצריים בלשונם לבושם¹⁰⁹ וכו', עד כדי כך¹¹⁰ שהיו אפילו בארץ נפרדת, ארץ גושן, אבל יחד עם זאת היו משועבדים ו"בלועים" בין המצריים — עד כדי כך שהי' נדמה שגם בדברים עיקריים הם "בקרב גוי", כמו המצריים.

עאוברגע הגאולה — נתקיים "לקחת לו גוי מקרב גוי¹¹¹", בנ"י נלקחו "לו", אל הקב"ה ועל-ידי הקב"ה, להיות לו — "גוי", מתוך מצב של עבדות עמוקה עד לחירות¹¹³ נעלית¹¹² ביותר, עד כדי להיות עם ה', מוכנים להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בחיי יום יום.

עב* * *

עגכמו בכל ענין של תורה ומצוות, הרי נוסף ללקח הכללי יש כאן גם לקח והוראה לכל יחיד¹¹⁴, למשפחה ולכל — העם היהודי.

עדאחת ההוראות העיקריות לכל אחד ולכל אחת — היא:

עהחג הפסח מזכיר ומלמד להשתחרר מהשתעבדות ל"עבודה זרה", עבודתה של הסביבה הזרה, ולהיות בן חורין, חירות אמיתית על-ידי חיים לפי ההוראות של תורתנו, תורת חיים, תורת אמת:

עו"משכו" — למשוך עצמו, לסגת ולהתנער מכל דבר שהוא "עבודה זרה", זר לתורה וליהדות.

עז"וקחו" — ולקחת, הרבה יותר ועמוק יותר, תורה ומצוות¹¹⁵, ובאופן שכל ההתנהגות, עד פרטי פרטים, תהיה בהתמסרות מוחלטת אל הקב"ה: "ראשו על כרעיו ועל קרבו¹¹⁶", הכל, מן הכח הנעלה ביותר (הראש, השכל) עד לכוחות הנמוכים ביותר (המעשה), נעשה ל"קרבן פסח לה'", חדור באותה אש (אש דקדושה), הבוערת תוך כל כולו¹¹⁷, וכך משתקף הדבר גם בחיי האדם, שמ"ראשו" — הענינים החשובים ביותר שלו — עד ל"כרעיו" — העניינים שאותם הוא מחשיב לקטנוניים — כולם הם באופן של "צלי אש¹¹⁸", באש של "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך¹¹⁹".

עחוכפי שצויין לעיל — כל זה בחייו של היהודי, כיחיד, כמשפחה, וגם וחשוב ביותר — כחלק מכלל ישראל.

עט* * *

פכפי שהוזכר לעיל הרי כבר בראש-חודש ניסן נצטוו בני ישראל על קרבן פסח ויציאת מצרים. "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה¹²⁰" — אך בכוחות רעננים ומחודשים ובאפשרויות גדולות יותר.

פאויהי רצון, שכל אחד ואחת (אנשים, נשים וטף — ובמיוחד השנה שהיא "שנת הקהל¹²¹", שנה של "הקהל את העם האנשים והנשים והטף¹²²") בתוך כלל ישראל, יבצעו את כל האמור, ובאופן של "ביד רמה¹²³".

פבוכל זה גם מזרז את קיום בקשת דוד¹²⁴ מלכא משיחא, נעים זמירות ישראל¹²⁵:

פג"הושע עבדך" — עד — "שמח נפש עבדך", ומיד — "פנה אלי וחנני", תן לי במלוא החן שלך, נתינה, ועד "והושיעה". הושע כל יהודי, האנשים והנשים והטף, בכל, הן בגשמיות והן ברוחניות,

פדעד — ובמהרה בימינו ממש — הישועה הכללית, הגאולה האמיתית והשלימה, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות¹²⁶".

פהבכבוד ובברכה להצלחה בכל האמור

פוולחג הפסח כשר ושמח¹²⁷

פזמקום החתימה ב"ה, י"א ניסן¹²⁸, נשיא לבני אשר¹²⁹,

פחיום ג' שהוכפל בו כי טוב¹³⁰,

פטפ' ויהי ביום השמיני¹³¹,

צשנת ה'תשמח, שנת הקהל¹³²,

צאברוקלין, נ.י.

צבאל בני ובנות ישראל

צגבכל מקום שהם

צדה' עליהם יחיו

צהשלום וברכה!

צובהמשך למכתב מיום עש"ק ראש-חודש ניסן שבו דובר על נקודות אחדות בקשר למשמעות של "יציאת מצרים", ושאחת ההוראות הראשונות הנלמדות היא להשתחרר מכל "עבודה זרה", מכל העבודות הזרות השונות, שהן זרות-עוינות ליהדות, הן החיצוניות (של הסביבה) והן הפנימיות — כפי שהדבר מודגש במיוחד על ידי הענין של קרבן-הפסח —

צזכדאי להוסיף את ההדגשה, שההתבוננות בכל הענינים האלה צריכה להיות באופן שהדבר יבוא לידי מעשה בפועל בחיי יום-יום, בהתאם ליסוד התורה: "המעשה הוא העיקר¹³³" שאי אפשר לצאת ידי חובה בלימוד בלבד, ואפילו לימוד המביא להסקת פסק הדין הלכה למעשה, דבר שהוא הכרח גמור לכשעצמו כדי לדעת "את המעשה אשר יעשו" — צ"ל וחייב להיות מעשה בפועל ממש,

צחוכדי שמעשה המצות יהא כראוי, עליו להיעשות בשלימות בפרטי פרטים, כמוסבר בשולחן-ערוך בלשון צחה וברורה.

צטבהתאם לזה נתעכב כאן על פרטים מסויימים, הקשורים השנה במיוחד בקביעות-הזמן של היום הראשון של חג המצות¹³⁴, זמן חירותנו, ובפרטי פרטות: קביעות הזמן של היום בשבוע, קביעות הזמן של היום בחודש, וקביעות הזמן של היום בשנה.

ק* * *

קאהיום הראשון של חג הפסח חל השנה ביום השבת¹³⁵, שנקודתה המרכזית (של שבת) היא — "תשבות¹³⁷"¹³⁶, חירות ומנוחה מכל המלאכות של ימי החג, שיהא היום "שבת להוי' אלוקיך¹³⁸", על ידי התמסרות מוחלטת לעניני "הוי' אלוקיך", לעניני קדושה.

קבוהרי זה הוא גם הענין של "יציאת מצרים", כמוסבר לעיל, במובן של השתחררות מ"עבודה זרה", כאשר מושג זה, עבודה זרה, כולל כל דבר שהוא זר ומנוכר לאלקות, לתורה ומצוות, והיא היפוכה של קדושה, ובפרטי פרטות, כפי הרמז בקרבן הפסח: "ראשו על כרעיו ועל קרבו¹³⁹".

קגבמיוחד כיון אשר השבת עצמה היא "זכר ליציאת מצרים¹⁴⁰", ויותר מ"זכר" סתם כי אם בפרוטרוט: כשיהודי משתחרר מכל ההשפעות וההגבלות הגשמיות של חולין, ומתמסר ומשקיע עצמו אל תוך הקדושה, עוסק בענינים רוחניים הרי זו "יציאת מצרים", יציאה מ"מיצרים" ומהגבלות¹⁴¹.

קד* * *

קהקביעות הזמן, של היום הראשון של חג הפסח, בחודש — יום החמשה עשר לחודש האביב¹⁴² — מדגיש את הענין של "קיימא סיהרא באשלמותא¹⁴³" (כאשר הירח מגיע לשיא השלימות), והדבר נראה בגלוי בפרטי פרטות: בנוגע לבני-אדם, האנשים והנשים והטף, ובנוגע לדברים שהירח מאיר אותם ומבהיר באורו את הצבע, הגוון, הצורה שלהם וכיוצא בכך, עד לכל הפרטים.

קואת מצוות "קידוש החודש¹⁴⁵" קיבלו בני ישראל עוד בהיותם במצרים¹⁴⁴, בראש-חודש ניסן בשנת ב' אלפים תמ"ח (לפני 3300 שנה¹⁴⁶), ויחד עם כך קבע הקב"ה כי "ישראל מונין ללבנה¹⁴⁷", אצל יהודים נמנים החדשים לפי הירח¹⁴⁸:

קזענין זה (של "ישראל מונין ללבנה") משקף את תולדות עם ישראל¹⁴⁹, היסטוריה של שינויים, של גלות וגאולה, של ירידות ועליות,

קחובאופן שמיד ותיכף לאחר העלם אור הלבנה — מגיע מולד הלבנה, "היוולדות" מחדש עם כוחות ואור מחודשים, ומובטחים לבני ישראל, שהם "עתידים להתחדש כמותה¹⁵⁰", ועד ל"סיהרא באשלמותא", הגאולה¹⁵¹.

קטהגאולה מגלות מצרים היתה בחודש האביב¹⁵² — בתקופה שבה אפילו הטבע מתעורר לחיים לאחר "תרדמת" החורף ומתחדש בכוחות רעננים. מאז, במשך 3300 שנה, היו גלויות וגאולות, חלו ירידות ועליות, אבל זו הדרך לשלימות מושלמת עוד יותר, על ידי "ירידות-צורך-עלי'¹⁵³", עד שתבוא הגאולה השלימה בתכלית והנצחית¹⁵⁴, ו"בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל¹⁵⁵", הגאולה הסופית והמוחלטת, שיא השלימות, עד שאין בכלל מקום לגלות ולירידה, "סיהרא באשלמותא" במלוא המידה.

קי* * * וקביעות הזמן של חג הפסח בשנה היא — שהשנה היא "שנת הקהל", שנת "תש מח" ו"ת ש?מח". דבר זה מדגיש עוד יותר, שכל ההוראות והענינים של חג הפסח צריכים לבוא לידי פועל באופן של "הקהל" (של כל פרטי הפרטים): "את העם, האנשים, והנשים והטף¹⁵⁶" ל"קהל גדול" (בלשון יחיד) אחד¹⁵⁷, שכולם חדורים בתחושה של "יחיד", של התאחדות: כל פרט שבפרט נשאר מציאות נפרדת, "אנשים" או "נשים" או "טף", אבל יחד עם זה — כולם יחד מתקשרים ומתאחדים לקהל אחד¹⁵⁸, גוי אחד¹⁵⁹, גוי שה' אחד הועיד אותו, באמצעות "תורה אחת" שלו, והוראותי' בפרטי פרטיות¹⁶⁰, להיות ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש¹⁶¹".

קיאכדי לבצע זאת מוכרח להיות "להבדיל בין הקודש ובין החול¹⁶³", אצל כל אחד ואצל סביבתו על-ידי "להורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' עליהם ביד משה¹⁶²".

קיב* * *

קיגויהי רצון שכל עניני הפסח, בכל הפרטים ופרטי הפרטים, יבואו לידי מעשה בפועל ממש, באופן של שמחה כפולה, "תש מח" ו"ת ש?מח", השמחה של עצמו ולשמח את כל האנשים והנשים והטף שמסביב.

קידוכל זה — כפי שהתורה מבטיחה — מחיש עוד יותר את הגאולה¹⁶⁴ האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו ובנין בית המקדש במקומו¹⁶⁵, ותחזינה עינינו — כולנו אנשים נשים וטף — "כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם¹⁶⁶",

קיהובלשון התהלים¹⁶⁷, שהיא הוראה ובפרטי פרטים, בעבודת כל אחד מישראל: "לבני קורח" (שחידוש וההוראה שלהם היא עבודת התשובה וש"אין לך דבר¹⁶⁹ העומד בפני התשובה¹⁷⁰", כמסופר על ידי חז"ל¹⁶⁸) "מזמור" (— ויש לזמר ולשבח לה' "בכלי" — כלומר בכל השייך לאדם) "שיר" (— כך גם בפה¹⁷¹, כלומר בגופו ובעצמו, ובאופן שמרגישים כי —) "יסודתו" (— כל זה חדור כי הוא מיוסד ומבוסס) "בהררי" (— בדרגות העליונות ביותר של —) "קודש¹⁷²".

קיובכבוד ובברכה

קיזלחג הפסח כשר ושמח

קיחמקום החתימה ב"ה, יום חמישי פ' תזריע¹⁷³,

קיטראש-חודש¹⁷⁶ ניסן¹⁷⁷¹⁷⁴, ה'תשמ"ט¹⁷⁸

קכברוקלין, נ.י.

קכאאל בני ובנות ישראל

קכבבכל מקום שהם

קכגה' עליהם יחיו

קכדשלום וברכה!

קכהראש-חודש ניסן¹⁷⁵ חל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל גם היום הראשון של חג הפסח. השנה הרי זה היום החמישי בשבוע¹⁸⁰, הוא היום בשבוע שבו היתה יציאת מצרים¹⁷⁹.

קכוחג הפסח הוא הראשון שבכל החגים, ובמיוחד של שלוש רגלים¹⁸¹, פסח שבועות וסוכות¹⁸², ראשון בזמן וגם בחשיבות כפי שהדבר מתבטא גם בכך שהשבת¹⁸³ והחגים הם "זכר ליציאת מצרים": פסח הוא היסוד של כולם¹⁸⁴.

קכזשלושת החגים הללו קשורים זה בזה בתוכן אחד, קווים ודינים זהים, השייכים לכל אלה במדה שוה, יחד עם זה יש לכל אחד מהם קווים ודינים ומנהגים משלו, שבהם הוא מצטיין ומתייחד: חג הפסח — "זמן חירותנו¹⁸⁵", חג השבועות — "זמן מתן תורתנו", חג הסוכות — "זמן שמחתנו", נוסף על ששלשתם הם — "מועדים לשמחה¹⁸⁶".

קכחהענין של שבת ויום טוב הוא שנוסף על כך שהימים האלה עצמם חדורים בקדושת שבת ובשמחת יום טוב — צריכה הקדושה והשמחה להימשך גם בימי החול ולחדור את חיי היום-יום של כל יהודי, אנשים ונשים וטף, במשך כל השנה¹⁸⁷.

קכטהשנה נוסף עוד ענין: זו "שנה מעוברת¹⁸⁸", אשר הודות לכך שמתווסף בה עוד חודש¹⁸⁹, "מסתדר" חג הפסח כ"חג האביב".

קלהענינים האמורים (ועוד רבים שלא הוזכרו) כוללים הוראות כלליות ופרטיות רבות, עד לידי מעשה בפועל¹⁹⁰, הן לגבי ימי החג עצמם והן לגבי כל ימי השנה. על מספר נקודות נתעכב להלן.

קלא* * *

קלבהענין של שנה מעוברת ידוע, ודובר עליו פעמים רבות¹⁹¹, שכן אין זו תופעה נדירה: שנה מעוברת מופיעה שבע פעמים במחזור של כל תשע-עשרה שנה¹⁹², הוא המבטיח שחג הפסח יחול תמיד בתקופת האביב, כפי שדורשת התורה¹⁹³ כיון ש"ישראל מונין ללבנה¹⁹⁴", חדשי השנה נקבעים לפי הירח¹⁹⁵, ושנת הירח קצרה במספר ימים¹⁹⁶ משנת החמה — והוספת חודש בכל שנה שני' או שלישית¹⁹⁷, "משווה" את החשבון¹⁹⁸.

קלגמה שפורסם פחות הוא העובדה שבענין זה של שנה מעוברת ישנה נקודה פנימית — החיבור של השמש והירח¹⁹⁹, שכל אחד מהם שונה מחבירו: השמש — יום והירח — לילה²⁰⁰, לשמש אור עצמי ואילו בירח משתקף אור השמש²⁰¹. לשמש ולירח יש פעילות עצמית ויחודית של כל אחד מהם, והם פועלים בזמנים נפרדים²⁰².

קלדמבחינה רוחנית וסמלית: השמש הוא "משפיע" (נותן) והירח "מקבל²⁰³".

קלהכך גם בחיי האדם: יש "משפיעים" ויש "מקבלים", המשפיע והמקבל מהווים עולמות שונים, ומלבד העובדה שזה משפיע וזה מקבל, אין, לכאורה, קשר ביניהם. כך, לדוגמא, עלול לחשוב יהודי הנותן צדקה לעני שבעצם אין לו שייכות לעני, ובשעה שהוא עסוק עם עצמו, במיוחד בתורה ובמצוות ובתפלה, כאשר הוא רוצה לזרוח "כשמש" באור של "נר מצוה ותורה אור²⁰⁴" — אין הזמן מוכשר לטפל בעני, כפשוטו, או ב"עני" ביהדות²⁰⁵ וכו' — באה שנת העיבור ומלמדת, מזכירה ודורשת, שלא כך הדבר: ה"שמש" וה"ירח" אינם שני עולמות נפרדים, אלא משום העובדה ששניהם נוצרו על-ידי בורא-עולם אחד ושניהם מהווים חלקים של עולם אחד וזהה — יש ביניהם שייכות גדולה וקשר של אחד לרעהו, והקשר הוא תמידי ופנימי, כפי שרואים גם בטבע שהשמש אינה חדלה לזרוח²⁰⁶, שכן כאשר במקום מסויים שורר לילה שורר במקום אחר היום באותה שעה.

קלויתר על כן: דווקא על-ידי חיבור ה"שמש" וה"ירח", המשפיע והמקבל, מתבצעת הכוונה האלוקית.

קלזבמיוחד כשמדובר בשני יהודים, ששניהם חלק מ"גוי אחד בארץ²⁰⁷", ורק מצד גופותיהם הם חלוקים ושונים, אבל מצד נשמתם, חלק אלוקה ממעל ממש²⁰⁹, הם דבר אחד ממש²⁰⁸.

קלחשנת העיבור מדגישה גם, שהמשפיע והמקבל (הן בנושא של השפעה גשמית, כגון עשיית טובה ליהודי בעניני פרנסה וכדומה, וכל-שכן ברוחניות) הם זוג קרובים ביותר, שהשגחה האלוקית מזמנת באופן מיוחד את שניהם ביחד במקום אחד ובזמן אחד, כדי שהמשפיע יתן למקבל, אך יחד עם זה "יקבל" ממנו דווקא, והמקבל יקבל מן המשפיע, אבל יחד עם זה יתן לו, ולו דווקא, ואף, אדרבה, יתן למשפיע יותר ממה שהלה נותן לו, בהתאם למאמר הידוע של תורתנו²¹⁰ שיותר ממה שבעל-הבית עושה עם העני — עושה העני עם בעל-הבית.

קלט* * *

קמויהי רצון שבתוך ההכנות לחג הפסח, יתבוננו כל אחד ואחת בנקודה האמורה, במיוחד בקשר למלים שמתכוננים להשמיע ולהדגיש בתחלת "סדר" הפסח: "כל דכפין ייתי וכו' כל דצריך ייתי וכו'".

קמאונזכה שיהא זה "זמן חירותנו" במלוא המשמעות, הגאולה האמיתית והשלימה²¹¹ על ידי משיח צדקנו.

קמבויקויים תיכף ומיד היעוד²¹²: "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה²¹³ והוא יכוננה עליון", בקרוב בימינו ממש.

קמגבכבוד ובברכה

קמדלחג הפסח כשר ושמח²¹⁴

קמהמקום החתימה ב"ה, מוצאי שבת הגדול²¹⁵,

קמואור ליום²¹⁶ א' י"א²¹⁷ ניסן²¹⁸, ה'תשמ"ט

קמזברוקלין, נ.י.

קמחאל בני ובנות ישראל

קמטבכל מקום שהם

קנה' עליהם יחיו

קנאשלום וברכה!

קנבבהמשך למכתב מראש-חודש ניסן, ובעמדנו ימים ספורים²¹⁹ לפני חג הפסח, ראוי להתבונן במספר נקודות שהוזכרו במכתב הקודם, ובמיוחד ההתייחסות לקשר המיוחד שבין שנת העיבור וחג הפסח (כפי שזה השנה).

קנגבקשר לאמור הודגש הלימוד משנת העיבור, במובן של משפיע, נותן (— השמש, המקרינה אור במלוא פני') ומקבל (— הירח, שבו משתקף האור שהוא מקבל מן השמש).

קנדנקודת התוכן של הדברים היא, שהשמש והירח, שהם שני נבראים השונים באופיים, מזמן אותם הקב"ה בחישוב משותף ובסדר קבוע, באופן שעל-ידי שניהם יחד (השמש והירח) מתבצעת הכוונה האלוקית שחג הפסח יחול תמיד בחודש האביב וכו'.

קנה— וכך גם בחיי האדם, בהם ישנם "נותנים" ו"מקבלים", שהם, לכאורה, עולמות שונים, הרי מנקודת מבט פנימית ומעמיקה הנותן הוא גם בד בבד מקבל והמקבל הוא גם בד בבד נותן, אשר ההשגחה האלוקית מזמנת אותם יחד²²⁰ כדי שעל-ידי שניהם יחד תתבצע הכוונה האלוקית, ותוך כדי כך, אדרבה, ה"מקבל" מעניק ל"נותן" יותר מאשר הנותן מעניק ל"מקבל", כפי שזה גם בדוגמא של שנת-העיבור שהיא גדולה יותר משנת-חמה.

קנווכאן אנו מגיעים להמשך, להבין ביתר עומק את הקשר ההדדי בין המשפיע והמקבל.

קנז* * *

קנחאצל יהודים מתבטא בענין זה של משפיע ומקבל קשר עמוק יותר — שייכות הדדית שלגביה שניהם יחד, המשפיע והמקבל, נעשים דבר אחד שלם, מציאות אחת.

קנטכיוון שכאמור קשור הענין של שנת-העיבור קשר הדוק עם חג הפסח, אנו מוצאים את הנקודה האמורה — ההתאחדות של חלקים שונים שמהם נוצר דבר אחד — בעניני חג הפסח, ובמיוחד בענין קרבן הפסח (שגם עליו נצטוו בראש-חודש ניסן²²¹ במצרים כמו על מצוות עיבור שנים וקידוש חדשים²²²).

קסקרבן הפסח שונה מכל הקרבנות²²³ האחרים, הן מן הסוג של קרבן-צבור והן מן הסוג של קרבן-יחיד²²⁴, בפרטים שונים הקשורים אך ורק בקרבן הפסח.

קסאאחד הפרטים האמורים הוא, שקרבן הפסח הוא צריך להיות קרב "ראשו על כרעיו ועל קרבו²²⁵". השוני והמרחק בין הראש לבין הכרעים וכו' מובן מאליו, ועם זאת נדרש שכל החלקים יקרבו יחד ובאופן זהה²²⁶.

קסבכן נדרש שקרבן הפסח ייקבע רק ל"מנויים"²²⁷ — אנשים שנמנו מראש, יחידים שהתאחדו ליחידה אחת כדי להביא ולאכול²²⁸ את קרבן הפסח כולם יחד בחבורה אחת²²⁹ דוקא²³⁰ ובמחיצה אחת. ההשתתפות של כל אחד מהם היתה שונה אך כולם אכלו על השובע²³¹.

קסגוהתאחדות זו של בני ישראל, שבאה לידי ביטוי בולט בקרבן הפסח, היתה ההכנה לגאולה²³² של כל כלל ישראל — ממשה רבנו ועד לקטן שבישראל — כשכולם יחד נגאלו ברגע אחד²³³, בחצות הלילה²³⁴, והגאולה היתה לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שליח אלא על-ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו²³⁵, וכולם יצאו ממצרים בעצם היום הזה — בו ברגע²³⁶ וביד רמה²³⁷ (בלשון יחיד).

קסד* * *

קסהויהי רצון שההתבוננות בענינים האמורים, ההוראה הכללית מחג הפסח שחל בשנת-עיבור (כמו השנה), תחזק יותר אצל כל אחד ואחת את ההכרה, שכל יהודי — איש ואשה וילד — הוא משפיע ומקבל, ויתירה מזו — הם שייכים לגוי אחד²³⁸, ויתירה מזו — הם כאיש אחד, ויתירה מזו — הם לב אחד²³⁹.

קסואחדות יהודית אמיתית היא כאשר יודעים וחשים שכל היהודים הם דבר אחד ממש²⁴⁰, וממילא היחס של יהודי אחד לשני הוא ממש כמו אל עצמו הוא, וכיוצא בזה.

קסזודבר זה יהווה ודאי ההכנה השלימה לגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

קסח— זה גם התוכן של בקשתו הפנימית של דוד, נעים זמירות ישראל²⁴¹, מן הקב"ה: "תבוא לפניך תפלתי, הטה אזנך לרינתי²⁴²", שתפלתי תבוא אליך ואל פניך כך שהתפלה (מלשון חיבור²⁴³) תהיה ל"רינה" (שירה) — השתפכות הנפש והתחברות עם הקב"ה, התמזגות הנשמה עם מקורה — הקדוש ברוך הוא.

קסטשזו גם נקודת התוכן של "יציאת-מצרים" בכל יום²⁴⁴, יציאה ממיצרים ומגבולים²⁴⁵, עד להתאחדות עם אין-סוף ברוך הוא.

קעעד שנזכה כולנו יחד בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלימה, עד — לקיום ההבטחה: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות²⁴⁶.

קעאבכבוד ובברכה

קעבולחג הפסח כשר ושמח²⁴⁷

קעגמקום החתימה

קעדוראה בהערות למכתב מוצש"ק פ' ויק"פ, כ"ה אדר ה'תשמ"ב בתחלתו (הגש"פ עם לקוטי טעמים, מנהגים וביאורים — קה"ת ה'תשמ"ו ואילך — ע' תשכב).

קעהובעץ יוסף לעין יעקב ליבמות שם: והוא אמר זה מסברא דנפשי', והוא מפורש בבמדבר רבה פ"ח, ד (כב, ד): ואלו אין בהם אחד מאלה מיד עמד וריחקם. וביפה תואר שם.

קעו— ולהעיר — מלשון הרמב"ם הל' איסו"ב פי"ט הי"ז: ובגבעונים. . לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו. . ולא גמלו — היינו שלא הי' בהם אפילו סימן א'.

קעזוהוא השבת שלפני החג, ו"נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו. . והעיקר לדרוש ולהורות דרכי ה' וללמד להם המעשה אשר יעשון" (שו"ע אדה"ז שם סתכ"ט ס"ב. וש"נ).

קפאביום ההילולא של אדמו"ר הצמח צדק ואור לי"ד ניסן זמן הפסח

קפבאביע איחולי וברכותי ליום טוב הפסח כשר ושמח, מתאים לראשיתו יום השלישי שהוכפל בו כי טוב טוב לשמים וטוב לבריות

קפגולקיומה בקרוב ממש בעגלא דידן: תפלה לדוד (נעים זמירות (בשם כל אחד ואחת מ)ישראל) שמח נפש עבדך גו' כי חסדך גדול עלי, בגאולה האמתית והשלימה ע"י מלכא משיחא.

קפדבכבוד ובברכת החג

קפהמקום החתימה

קפושמח. . עלי: תהלים פו, ד. שם, יג.

קצביום ההילולא של אדמו"ר הצמח צדק ואור לי"ד ניסן זמן הפסח וערב שקויו"ט

קצאאביע איחול?י וברכותי לחג הפסח כשר ושמח וכולי. וש"ק ושלום שהוא ראשיתו, עונג וחירות בשלמותם לכל בנ"י בכל מושבותיהם.

קצבותקויים בקשת כל אחד ואחת האנשים והנשים והטף¹ בתוך כלל ישראל ועד לאופן דהקהל בציון שהוי' יכוננה עליון² בגאולה האמתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

קצגבכבוד ובברכת שבת והחג

קצדמקום החתימה נוסח המברק שהואיל כ"ק אדמו"ר שליט"א

קצזביום השלישי שהוכפל בו כי טוב, יום ההילולא של אדמו"ר הצמח צדק ואור לי"ד ניסן,

קצחאביע אחולי וברכותי לחג הפסח כשר ושמח וכולי ולקיום בעגלא דידן, וכמפורש^* בספר דוד מלכא משיחא: הוי' אלקי ישועתי תבוא לפניו תפלתנו ויטה אזניו לרנתנו ויגאלנו בגאולתנו האמתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

קצטבכבוד ובברכת החג

רמקום החתימה