Chabad Library · The Rebbe
Likkutei Sichos·
אשיחה ב
א. על הפסוק1 "לא תעמוד על דם רעך" מפרש רש"י: "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו" (ואח"כ מביא רש"י דוגמאות לדבר, כדלקמן סעיף ב).
א. על הפסוק1 "לא תעמוד על דם רעך" מפרש רש"י: "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו" (ואח"כ מביא רש"י דוגמאות לדבר, כדלקמן סעיף ב).
בלפום ריהטא משמע שכוונת רש"י כאן היא לפרש התיבות "(לא תעמוד על) דם רעך" — שהיינו "מיתתו", ולפי זה "לא תעמוד על דם רעך" פירושו, שאסור לעמוד ו"לראות במיתתו" כשיכולים להצילו.
גאבל לפ"ז קשה — מאי קמ"ל? הרי זהו הפירוש הפשוט של תיבות אלו, כמו שמצינו בהרבה מקומות במקרא, ש"דם" האדם היינו נפשו וחיותו (כמש"נ2 "כי נפש הבשר בדם היא", "כי הדם הוא הנפש"), ומה מחדש רש"י בפירושו ש"דם רעך" היינו "לראות במיתתו"3?
דלכאורה י"ל, שעיקר חידושו של רש"י הוא בפירוש תיבת "(לא) תעמוד" (ולא בפירוש "דם רעך") — שאין פירושה עמידה (גשמית) במובנה הפשוט [וכדמשמע מפירוש הראב"ע "שלא יתחבר עם אנשי דמים", והיינו ש"לא תעמוד גו'" בא בהמשך למש"נ בתחילת פסוק זה "לא תלך רכיל בעמך", והכתוב מסיים ש"לא תעמוד" בחברת הולכי רכיל כי זה יביא ל"דם רעך"4] — אלא לעמוד ולהתעכב5 מלהשתדל בהצלת חבירו (עומד ורואה במיתתו); שלכן מדייק רש"י "לראות במיתתו", כי זהו עיקר החידוש כאן, ש"לא תעמוד" היינו שעומד ורואה מבלי לעשות מאומה.
האבל עדיין אינו מובן המשך לשון רש"י "ואתה יכול להצילו" — דמאי קמ"ל? הרי פשיטא דביכול להצילו קאי — וכי ס"ד דאם אינו יכול להצילו ורואה במיתתו עובר על לאו זה?!
וואם כוונת רש"י להדגיש את פעולת ההצלה המתחייבת מלאו זה (שאסור לעמוד ולראות במיתתו אלא חייבים להצילו) — הול"ל "(לראות במיתתו) אלא אתה חייב להצילו"6.
זוגדלה התמי': מקורו של פרש"י הוא בתו"כ על אתר ובגמ' סנהדרין7, ובשניהם הלשון "חייב (אתה) להצילו", ואילו רש"י משנה וכותב "אתה יכול להצילו"8!
חב. אח"כ ממשיך רש"י "כגון טובע בנהר וחי' או לסטים באים עליו".
טויש להבין: מצב של סכנת נפשות פשוט הוא ולמה צריך להביא דוגמאות לכך? וגם את"ל שצריכים להביא דוגמאות — מדוע נקט דוגמאות אלו דוקא9?
יואף שדוגמאות אלו הובאו בגמ' ותו"כ — הרי נוסף על העיקר שענינו של פרש"י עה"ת הוא (כלשון רש"י עצמו10) לפרש פשוטו של מקרא (ולא להעתיק לשונות חז"ל), הרי — בנדו"ד משנה רש"י מלשון חז"ל:
יאבגמ' ותו"כ יש ג' דוגמאות11 — "טובע בנהר או חי'. . או לסטין כו'", ואילו רש"י משנה וכותב "טובע בנהר וחי' או לסטים כו'", והיינו שלפרש"י אין כאן ג' דוגמאות12, אלא צירוף שני מצבי סכנה, שנוסף לטביעתו בנהר, באים עליו חי' או לסטים.
יב[ואין לומר שכוונת ה"וא"ו" ב"וחי'" היא כמו "או חי'" (כמו שמצינו בכמה מקומות שוא"ו משמש במובן "או"13) — כי רש"י עצמו ממשיך "וחי' או לסטים", ומוכח שמ"ש לפנ"ז "וחי'" פירושו כפשוטו ממש — וא"ו המוסיף14. ובפרט שבגמ' ותו"כ נאמר "או", ורש"י משנה ל"וחי'", א"כ ודאי יותר שכוונת רש"י פשוטו כמשמעו15].
יגותמוה בכלל: למה נקט רש"י דוגמא מסובכת כזו — צירוף של שלשה מקרי סכנה יחד — וכאילו שרק במצב כגון זה ציוותה תורה "לא תעמוד על דם רעך"!
ידגם יש לדייק: (א) רש"י בפירושו משמיט תיבת "רעה" (שבתו"כ) וכותב "חי'" סתם [ואף שגם בגמ' ליתא, הרי שם עכ"פ נאמר "חי' גוררתו", שמודגש שהמדובר בחי' רעה], (ב) רש"י נקט כגירסת הגמ', שהדוגמא ד"חי'" באה לפני "לסטים", ולא כבתו"כ, שהדוגמא ד"לסטים" באה לפני "חי'".
טוג. ויש לומר הביאור בכ"ז:
טזכוונת רש"י אינה לבאר פירוש התיבות "לא תעמוד על דם רעך" — כי מובן ופשוט גם בלי פרש"י שכוונת הכתוב היא להצלת "רעך" ממיתה — אלא שבא ליישב קושי בלשון הכתובים:
יזכיון שכוונת הכתוב היא לחייב את האדם לעשות כל מה שביכלתו להצלת חבירו — מדוע נאמר זה בלשון של שלילה, איסור ד"לא תעמוד על דם רעך", ולא בל' של ציווי מפורש על העיקר (קום ועשה) — החיוב להציל את חבירו ממות (ע"ד שמצינו במצוות שנאמרו בנוגע להצלת ממונו של חבירו, "עזוב תעזוב עמו"16, "השב תשיבנו לו"17 וכו')?
יח[וגם אם רצה הכתוב להחמיר ולאסרו בלאו — הרי לכל לראש הו"ל לכתוב העיקר, החיוב (מצות עשה) להציל את חבירו (ע"ד מצוות הנ"ל להציל ממון חבירו), ואח"כ להוסיף גם לאו].
יטומזה מובן, שאין כוונת הכתוב לחדש את עצם החיוב להציל את חבירו מסכנת מות [ובפרט שחיוב זה נלמד מק"ו מזה שחייבים לעזור לחבירו בכל דבר, אפילו הצלת ממונו כנ"ל, ועאכו"כ בהצלת נפשו18] — אלא שיש בפסוק זה חידוש באופן החיוב של הצלת חבירו שאא"פ ללמוד ממקום אחר.
כוחידוש זה מודגש בלשון הכתוב "לא תעמוד על דם רעך", דמזה מוכח שהמדובר הוא במצב הנותן מקום לאמר שמותר לאדם לעמוד ולהתעכב מלהצילו, וע"ז בא ציווי הכתוב "לא תעמוד גו'".
כאהא כיצד — כשחבירו נמצא בסכנה כזו שהצלתו כרוכה בסכנה לחייו של המציל. ובמילא מובן, שבאופן זה יתכן לומר שהאדם יכול (ואולי עוד יותר — חייב) להשאר לעמוד במקומו, כדי שלא לסכן את עצמו19. ולזה בא ציווי מיוחד "לא תעמוד על דם רעך", דכיון שהמדובר ב"דם רעך", סכנת מיתה (ולא רק חבורה, ועאכו"כ לא רק ממון), אסור לעמוד ו"לראות במיתתו" אלא חייב להצילו20.
כבאבל לאידך גיסא מובן, שאם פעולת ההצלה יכולה לגרום לסכנה להמציל באופן שהיא מטלת בספק אפשריות ההצלה — אז מסתבר לומר (בלימוד ע"ד הפשט) שאין לחייבו להשתדל בהצלת חבירו21.
כגוזהו דיוק לשון רש"י "ואתה יכול להצילו" — דאע"פ שהזהירה תורה "לא תעמוד על דם רעך", הנה במה דברים אמורים שהאדם חייב להעמיד את עצמו בחשש סכנה (ו"לא תעמוד גו'") — כשברור הדבר שביכולת האדם להציל את חבירו, "אתה יכול להצילו"22, וחשש הסכנה לא יפגע בוודאות ההצלה; אבל באם ספק בדבר, אין לאדם לסכן את עצמו בשביל ספק הצלת חבירו.
כדועפ"ז מובן שצריך רש"י להביא דוגמא מיוחדת למצב סכנה שעליו ציוותה תורה "לא תעמוד על דם רעך" — לתאר מציאות מוחשית כזו, שיש בה שני הקצוות: חשש סכנה להמציל (שלכן צריך הכתוב לחדש "לא תעמוד על דם רעך"), ולאידך, אין הסכנה בסתירה לההצלה, וההצלה היא ודאית "אתה יכול להצילו".
כהודוגמא כזו ה"ה בצירוף שנישלשה עניני סכנה הנ"ל כדלקמן.
כוד. ביאור הדבר:
כזכבר קבע רש"י כלל גדול בפירושו (כמ"פ23) "דבר הכתוב בהווה", ומובן שבהתאם לזה גם רש"י בפירושו מביא דוגמאות מן ההווה ורגיל. וכן הוא הדבר בעניננו, שהדוגמא שהביא רש"י היא מצב "הווה" ורגיל (ובפרט בימי רש"י) שחשש הסכנה להמציל הוא באופן שאינו מטיל ספק בפעולת ההצלה.
כחכלומר:
כטע"ד הרגיל — סכנת לסטים או חי' רעה שייכת באדם הנמצא בדרך24 יחידי, בלי שיירה כו'. וא"כ, אדם הפוגע (בהלכו בדרך) בחבירו כשחי' רעה או לסטים באים על חבירו, הרי ע"ד הרגיל אינו במצב של "אתה יכול להצילו" (בודאי), ואדרבא הרי הוא נמצא באותה סכנה ממש כמו חבירו, ואין כאן יכולת והצלה ודאית25.
לולכן מביא רש"י דוגמא ד"טובע בנהר", שזהו מצב הווה ורגיל בכלל26, וכן בהפרט של "אתה יכול להצילו" — שכשאדם טובע בנהר ה"ז מפני שבאה " רוח סערה ותרומם גליו"*26 והאדם עיף ויגע וכיו"ב, וחבירו (הנמצא ביבשה) יכול בודאי להציל את הטובע — "אתה יכול להצילו".
לאוכדי לבאר שהמדובר במצב שיש חשש סכנה להמציל (אף שעדיין ברור ש"אתה יכול להצילו"), מוסיף רש"י — "וחי' או לסטים באים עליו", כלומר, שחידוש התורה ב"לא תעמוד על דם רעך" ("לראות במיתתו ואתה יכול להצילו") מודגש במקרה שאדם טובע בנהר, ונוסף על כך "חי' או לסטים באים עליו"27, ובדרך ממילא יש חשש סכנה (גם) להמציל, כי כך הוא טבע הדברים, שחי' הבאה להתנפל על הטובע בנהר ובא א' להצילו, תבוא ותפול גם על המציל28. אבל מ"מ עדיין ה"ז בגדר "אתה יכול להצילו" (בודאי), כי אין חשש סכנה כזה גורע ביכולת ההצלה עצמה, אלא שיש חשש שאחרי ההצלה29 תתנקם החי' במציל כנ"ל.
לבועפ"ז מדוייק לשונו של רש"י "חי'" סתם ולא "חי' רעה" — כי [נוסף לכך שאינו הווה ומצוי שחי' רעה תבוא אצל נהר (הקרוב לישוב), הנה עוד ועיקר]: אם חי' רעה באה עליו, הרי גם המציל הוא במצב של סכנה ודאית (ע"ד הרגיל וב"הווה") המטלת בספק אפשריות ההצלה, ושוב אינו חייב להכניס את עצמו בסכנה כזו בשביל ספק הצלת חבירו.
לגולכן מדייק רש"י שהמדובר ב"חי'" סתם, שבכלל אינה מהווה סכנה לאדם, כי פוחדת ממנו30, אלא שבדוגמא זו, בראותה אדם טובע בנהר (שע"פ טבע) מפרפר בידיו ורגליו ונחלש וכו' אינה יראה מלהתנפל עליו כו'. משא"כ לגבי המציל, שאינו במצב של חלישות וכו', ה"ז רק חשש בעלמא, ולכן חייב האדם להציל את חבירו, "לא תעמוד על דם רעך".
לדובזה יובן גם הטעם שמקדים רש"י "חי'" ל"לסטים" — כי (נוסף לזה שעל יד נהר מצויות חיות יותר מלסטים, וה"ז יותר "הווה", הנה) בזה מרמז רש"י, שה"לסטים" כאן הם מסוג דומה ל"חי'" שלפנ"ז, שאינה חי' רעה אלא חי' סתם (כנ"ל) — וכמו"כ אין המדובר כאן בלסטים המוכנים להתנפל על כל אדם כו' (שאז גם המציל באותה סכנה ודאית), אלא לסטים כאלו שבדרך כלל פוחדים מבני אדם, אלא שבראותם "טובע בנהר" (שחלש ביותר) יתנפלו עליו כו'.
להה. ויש להוסיף עוד טעם — ע"ד ההלכה — שלא הסתפק רש"י בהדוגמאות ד"לסטים באים עליו או חי' רעה באה עליו" כשלעצמן, כ"א בצירוף להדוגמא ד"טובע בנהר" (כנ"ל) — שאין זה רק משום שטביעה בנהר היא דוגמא רגילה ב"הווה", אלא משום שלשיטת רש"י (בפירושו עה"ת), גם במצב שפעולת ה הצלה מחי' רעה או לסטים כרוכה רק בחשש סכנה עבור המציל (ולא סכנה ודאית), ועוד זאת, ש"אתה יכול (בודאי) להצילו", מ"מ במקרים אלו, אין חיוב (לפרש"י עה"ת) להעמיד את עצמו בחשש סכנה בשביל הצלת חבירו.
לווהטעם — ע"פ משנת"ל, שמציאות של "לסטים באים עליו או חי' רעה באה עליו" ע"ד הרגיל (ב"הווה"), היא באדם ההולך בדרך יחידי; ונמצא, שאדם זה העמיד את עצמו במקום סכנה, כי לא הי' לו לילך יחידי אלא להצטרף לשיירה כו'.
לזובמילא יש מקום לומר, שאין חייבים להשתדל בהצלתו בכל האופנים. דאף שפשיטא שאם ביכולתו של מישהו להצילו בודאי ("אתה יכול להצילו") מבלי להעמיד עצמו בסכנה, הוא חייב בזה — מ"מ, אם פעולת ההצלה כרוכה בחשש סכנה להמציל, מסתבר לומר, שאינו חייב להעמיד את עצמו בחשש סכנה עבור חבירו שהעמיד את עצמו במקום סכנה31.
לחו. מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י:
לטידוע פתגם הבעש"ט32, שכל מה שיהודי רואה או שומע צריך ללמוד מזה הוראה בעבודתו לקונו. ולכאורה הדברים מוכרחים ממאמר חז"ל33 "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה", ו"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"34. שמזה מובן, דכשאדם רואה או שומע איזה דבר, עכצ"ל ששמיעה או ראי' זו אינה "לבטלה", ועוד זאת, שהיא לכבודו ית'. וזהו תוכן דברי הבעש"ט, שהאדם צריך לנצל שמיעה או ראי' זו לעבודתו ית', תכלית בריאתו, "נבראתי לשמש את קוני".
מויש לומר שזהו הרמז בלשון רש"י "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו" — דהא בהא תליא, דזה גופא שאתה רואה את חבירך בסכנת מיתה ("לראות במיתתו"), הרי זו הוכחה ש"אתה יכול להצילו", שניתן לך הכח להצילו, דאל"כ, מדוע הראו לך זאת? והרי לא ברא הקב"ה דבר אחד — כולל גם ראי' זו — לבטלה!
מאומזה גם הוראה ברורה לדורנו זה במיוחד, שהרבה מאחבנ"י נמצאים בעוה"ר במצב של סכנת טביעה רוחנית בפועל ממש (והרי זה נכלל ב"דם רעך"35) — שהזהירה תורה "לא תעמוד על דם רעך", ומוטל על כאו"א החיוב לעשות ככל מה שביכלתו להצילם ולהחיות את נפשם.
מבואם יבא היצר בטענה — מי אני ומה אני שאוכל להחיות את נפשו של השני? הנה ע"ז אומר רש"י "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו", וכנ"ל בפירוש הדברים, דזה גופא שאתה רואה במיתתו — שהגיעה להכרתך וידיעתך אשר פלו ני הוא במצב כזה, ה"ז הוכחה גמורה, ש"אתה יכול להצילו" — אשר לך ניתנו הכחות לתקן את זה, ובך תלוי הדבר להשיב ולהחיות את נפשו, ע"י התומ"צ, שתעסוק בהפצת התורה והיהדות!
מגוע"י פעולת כאו"א מאתנו לקרב את לבן של ישראל לאבינו שבשמים, מקרבים וממהרים ביאת משיח צדקנו, ש"יכוף כל ישראל לילך בה (בדרך התורה) ולחזק בדקה"36, במהרה בימינו ממש.
מד(משיחת ש"פ קדושים תשמ"ו)