Likkutei Sichos·Vol. 33·12-13 Tammuz·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לג·י"ב ­י"ג תמוז·שיחה א

אשיחה א
א. נוסח ברכת הגומל (להלכה¹) הוא "ברוך כו' הגומל לחייבים טובות ש­גמלני טוב²", ונוסח ברכת הנס (שנעשה ליחיד) הוא "ברוך כו' שעשה לי נס במקום הזה"³. ומדייק כ"ק מו"ח אדמו"ר (במאמרו⁴ שאמר בש"ק (ט"ז תמוז תרפ"ז) שלאחרי גאולתו ממאסרו במדינה ההיא), וז"ל:

בוצריך להבין למה נשתנה נוסח ברכה זו מברכת הנסים, דבברכת הנס אומר ברוך שעשה לי נס, ואינו מזכיר בברכתו חובה לעצמו, והיינו שימצא חוב בעצמו אשר בעבורו עמד ר"ל בסכנה והוא ב­עצמו מודה שהי' חייב בדבר הסכנה ח"ו אלא שהקב"ה עשה לו נס, משא"כ ב­ברכה זו אומר הגומל לחייבים טובות שמזכיר חוב לעצמו, והוא בעצמו מודה שהוא החייב בזה אלא שזהו מחסדי הוי' ודרכי הוי' שהוא ית' גומל גם לחייבים טובות. עכ"ל.

גוהנה בהמשך המאמר לא נתפרשה, לכאורה, התשובה לשאלה זו ("למה נשתנה נוסח ברכה זו מברכת הנסים"), ורק לאחרי שמבאר ענין "ארבעה צרי­כין להודות"⁵ בעבודת האדם, שהם ד' סוגים במניעות ועיכובים על עבודת השם^*5 (שעל ידם נוצר מצב של סכנה רוחנית לאיש ישראל), והקב"ה עומד לימין כל אדם ונותן לו כח להתגבר על המניעות ועיכובים — מסיים את המאמר בביאור קצר בתוכן אמירת "הגומל ל­חייבים", וז"ל:

דוזהו נוסח ברכה זו הגומל לחייבים טובות, דהלא כל ישראל מחוייבים בלי­מוד התורה ובקיום המצות. . ואם מצד איזה סיבה לא קיים זה הלא הוא האשם בזה. . כל המניעות ועכובים שבזמן ה­גלות הם רק נסיונות. . ולכן בברכה זו מזכיר חוב לעצמו.

הב. ונראה לבאר התשובה לשאלה הנ"ל, ובהקדמה:

ובבית יוסף⁶ מפרש נוסח הברכה "ה­גומל לחייבים" — "כלומר אפילו לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים. . עכ"ז גומל להם טובות, וגם אני כאחד מהם שאף על פי שאיני הגון גמלני בכל טוב".

זומשמעות פירושו, שהתואר "חייבים" כאן הוא כעין "בלתי ראויים" לקבלת חסדי השם, והיינו שהמברך מודה ו­משבח להקב"ה על עשיית חסד זה עמו אף שאינו ראוי לכך ("אע"פ שאיני הגון")⁷.

חאמנם במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל מפורש⁸, דהזכרת "חובה לעצמו" ענינה "שימצא חוב בעצמו אשר בעבורו עמד ר"ל בסכנה והוא בעצמו מודה שהי' חייב בדבר הסכנה ח"ו".

טויש לומר, ששינוי זה לגבי מ"ש הבית יוסף נוגע להבנת תירוץ השאלה "למה נשתנה נוסח ברכה זו (ברכת הגומל) מ­ברכת הנסים":

יאת"ל שאמירת "הגומל לחייבים" כוונתה רק להודות לה' על הטובה ש­נעשה עמו אע"פ שאינו ראוי לכך — תמוה, אמאי לא תיקנו לשון זה גם בברכת הנסים?

יאולכאורה, כלפי לייא: ברכת הגומל אין חיובה דוקא על הצלה שבאה על ידי נס, ואדרבה, הארבעה שצריכים ל­הודות הם במצבים שע"פ טבע יכולים לצאת מהם בשלום (שלכן אין הם חייבים גם בברכת הנס אא"כ ניצלו על ידי נס מיוחד כו'⁹), משא"כ ברכת הנס חיובה הוא על נס היוצא ממנהגו של עולם¹⁰.

יבוא"כ, אם בהצלה טבעית יש להודות להשם על שגמל עמו טובה זו "אע"פ שאיני הגון" — כש"כ וק"ו כשמודים ל­הקב"ה על שידוד מערכות הטבע, שהי' צריך להוסיף בההודאה ההדגשה ש­נעשה לו הנס "אע"פ שאיני הגון".

יגג. לכאורה יש מקום לחלק בין ברכת הגומל לברכת הנס:

ידברכת הגומל היא מברכות הודאה, שמודה ומשבח לה' על הטובה שהגיעה לו, ולכן יש מקום להוסיף "הגומל ל­חייבים טובות", מכיון שזה מפליא יותר את החסד שנעשה עמו (שלמרות שאינו הגון מ"מ נעשה עמו חסד זה);

טומשא"כ ברכת הנס היא מברכות הראי' — שמברך על ראיית המקום ש­נעשה שם הנס, היינו שהברכה היא על עצם עשיית הנס במקום זה (המראה על גדלותו ית' שביכלתו לשדד מערכות הטבע), ובמילא אין מקום להוסיף הפרט ד"הגומל לחייבים" השייך להאדם ש­אירע עמו נס זה, ולא לעצם עשיית הנס.

טזאבל [לבד זאת, שכאשר הנס נעשה לשאינו ראוי י"ל שזהו נס גדול יותר, הרי] חילוק זה אינו מוכרח, כי מלשון ברכת הנס (ליחיד¹¹) "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" מוכח שההודאה והשבח¹² הם (לא רק על עצם הנס, אלא) ע"ז ש­הוא "בעל הנס" [שלכן חייבים רק "כל¹³ יוצאי יריכו של אותו אדם. . הם ובני­הם עד סוף כל הדורות לברך. . שכולם שותפים באותו נס"].

יזוי"ל, שכדי ליישב שאלה זו מוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁴ שהפירוש ב"הגומל לחייבים" הוא, ש"מודה שהי' חייב בדבר הסכנה ח"ו" — דזה שייך רק בברכת הגומל, שהיא הודאה על הצלה, כלומר, כאשר לפנ"ז הי' מצב של סכנה ואח"כ ניצול ממנה, ולכן שייך לומר "הגומל לחייבים"¹⁵, ש"מודה שהי' חייב בדבר ה­סכנה ח"ו" (היינו שבאשמתו נעשה המצב שדרש הצלה מלמעלה);

יחמשא"כ ברכת הנס אינה דוקא על נס שהוא הצלה ממצב של סכנה. וע"ד "הרואה. . מעברות הירדן"¹⁶ (המקום ש­עברו בו ישראל בימי יהושע¹⁷), שנס זה (בקיעת הירדן) לא הי' בגדר הצלה מ­מקום סכנה אלא רק להקל עליהם העברת הירדן¹⁸. שמזה מובן, שגם כש­מברכים על נס של הצלה, אין ההודאה על ביטול מצב סכנה, אלא על עצם החסד, שהקב"ה עשה לו נס.

יטולכן אינו מתאים בברכת הנס ענין "הגומל לחייבים", מכיון שאין הכרח שבעל הנס הי' במצב בלתי רצוי (סכנה וכיו"ב) "שהי' חייב בדבר הסכנה ח"ו"¹⁹ (וגם אם הי' במצב כזה — אין הכוונה בברכה זו להודות על ביטול מצב זה, כנ"ל).

כ[ועד"ז הוא החילוק בין ברכת הגומל וברכת הנס בתוכנם הפנימי:

כאברכת הגומל — שענינה הוא ההודאה על הצלה ממצב בלתי רצוי (סכנה כו') — שייכת לעבודת הנשמה בגוף, שהיא ירידה גדולה (כמבואר בארוכה בהמשך מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר), שירידה זו נותנת מקום שהאדם יכניס א"ע למצב של סכנה ר"ל (בד' האופנים ד"ארבעה צריכים להודות"); אלא שגם לאדם זה שהכניס עצמו למצב זה נותן הקב"ה כח להנצל מהסכנה, על ידי ש"גומל ל­חייבים טובות שגמלני טוב" — ("אין²⁰ טוב אלא תורה שהוא טוב האמיתי"²¹);

כבולכן אומרים בברכה זו "הגומל ל­חייבים", מכיון שהיא קשורה עם מצב של "חייב", סכנה רוחנית, והאדם מודה להשם שהצילו אף "שהי' חייב בדבר הסכנה", כנ"ל.

כגמשא"כ ברכת הנס ענינה ההודאה והשבח להקב"ה על ההתגלות האלקית שבמעשה נסים (שלמעלה — מל' ארים נסי²² — מטבע העולם), ולכן לא שייך בזה אמירת "הגומל לחייבים", שהרי אין כאן מצב של "חייב", כ"א אדרבה, הת­גלות השם].

כדד. אמנם לכאורה צ"ע בגוף הפירוש הנ"ל:

כהברכת הגומל היא בנוסח שווה לכל ישראל, גם לצדיקים גמורים, ולכאורה תמוה ביותר לומר, שגם צדיק גמור "הי' חייב בדבר הסכנה ח"ו"²³?

כובשלמא לפי' הב"י שהכוונה ב­"חייבים" היא לענין קבלת הטוב (שה­אדם מודה שאינו הגון וראוי לטובה זו) יש לומר שזה שייך גם בצדיקים, ש­מחמת גודל ענוותנותם חושבים שאינם ראויים לחסדי ה'²⁴. וע"ד שמצינו ביעקב ש"התנצל²⁵ על יראתו מפני עשו ולא די לו בהבטחתו כו' מפני היות קטן יעקב במאד מאד בעיניו כו' ואינו ראוי וכדאי כלל להנצל כו' שנדמה בעיניו שחטא".

כזאבל איך אפ"ל שגם צדיק גמור צריך לחשוב (ובאמת) שחטא עד כדי כך²⁶ שיהי' "חייב בדבר הסכנה ח"ו"²⁷?

כחוביותר אינו מובן: פירוש זה נאמר ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר בקשר לגאולתו ממאסרו, אשר הסיבה הטבעית למאסרו ("דבר הסכנה") היתה "העבודה הגדולה" אשר עבד "בהרבצת תורה וחיזוק ה­דת"²⁸, שעבד בזה עד כדי מסירת נפש בפועל, שזהו מצב של זכות בתכלית השלימות והעילוי — ואיך יתכן לומר שהוא "הי' חייב בדבר הסכנה ח"ו"?!

כטה. ויובן זה ע"פ המבואר באגרת רבינו הזקן²⁹ (שכתבה "אחר ביאתו מ­פטרבורג"³⁰) בפירוש הכתוב³¹ "קטונתי מכל החסדים", וז"ל:

לבכל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד כי חסד. . היא בחי' קרבת אלקים ממש. . וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת. . צריך להיות יותר שפל רוח. . כל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא ואין ואפס. . וזו היא ג"כ מדתו של יעקב. . היות קטן יעקב במאד מאד בעיניו מחמת ריבוי החסדים. . ואינו ראוי וכדאי כלל להנצל כו' וכמארז"ל³² שמא יגרום החטא שנדמה בעיניו שחטא.

לאמהמשך הלשון מובן, דגם זה שיעקב "נדמה בעיניו שחטא" הוא תוצאה מ"ריבוי החסדים". היינו, שה"קרבת אלקים" (שע"י ריבוי החסדים) פעלה אצל יעקב לא רק הרגש של קטנות ו­שפלות (שיהי' קטן במאד מאד בעיניו) אלא שיהי' "נדמה בעיניו שחטא".

לבויש לומר הסברת הענין:

לגזה שחשש יעקב "שמא יגרום החטא שנדמה בעיניו שחטא" לא היתה זאת עניוות של שקר ח"ו³³, שטעה יעקב ב­עצמו לחשוב שעבר על רצונו ית', אלא שחשש זה נתחדש ע"י שנעשה "קרוב אל ה' ביתר שאת".

לדכלומר³⁴: לפני שזכה ל"קרבת אלקים" זו, היתה עבודתו בתכלית ה­שלימות בלי חסרון כלל; ורק לאחרי ש­נתעלה להיות "קרוב אל ה' ביתר שאת" אזי (חשב ש)עבודתו הקודמת כחטא תחשב (אף שלפנ"ז לא הי' שום חסרון בעבודתו)³⁵.

להדוגמא לדבר — מה שארז"ל³⁶ דמאן ד"מחוו לי' במחוג קמי מלכא" ה"ז מרי­דה במלך, כי בעמדו לפני המלך צ"ל בביטול גמור, מבלי כל זיז ותנועה כל שהיא³⁷; שזהו רק כשעומד לפני המלך, משא"כ שלא במעמד המלך, הרי לא זו בלבד שמספיק כשמדת ביטולו אל ה­מלך תהי' בדרגא פחותה יותר (שמקבל ע"ע לקיים חוקי המלך וכו'), אלא עוד זאת, שזהו רצון המלך, שהאדם לא יהי' בביטול גמור כזה, שהרי במצב ביטול כזה לא יהי' מסוגל למלאות פקודות המלך בישוב המדינה כו'.

לוונמצא, שבהיותו לפני המלך — הרי עבודתו הרגילה בעת עסקו בהמדינה בישוב המדינה (גם שהיא בתכלית ה­שלימות) נחשבת "כחטא", כי לפני המלך אין לו אלא ביטולו אל המלך.

לז[וכמבואר בספרים³⁸, שזוהי גם סיבת ההפרש בין ימי החול שבהם נצטווינו³⁹ "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (וארז"ל⁴⁰ "זו מצות עשה"), ואילו ביום השבת נאסרה עשיית מלאכה:

לחביום השבת מאירה קדושתו ית' בעו­לם באופן גלוי⁴¹, ע"ד שעומדים לפני המלך, ולכן אסורים במלאכה⁴²; משא"כ בימי החול, שקדושתו ית' מתעלמת בעו­לם, ה"ז כמו בני המדינה הנמצאים מחוץ להיכל המלך — שאזי רצונו של המלך הוא שיתעסקו, יעשו מלאכה בישובו של עולם כו'].

לטוזהו הפירוש בזה שיעקב "נדמה בעי­ניו שחטא", כי "מחמת ריבוי החסדים" שהגביהו את יעקב להיות "קרוב אל ה' ביתר שאת", הרי דרגתו, קטנותו בעיני עצמו הקודמת בעבודת השם נחשבת כחטא.

מועד"ז יש לפרש נוסח הברכה "הגומל לחייבים טובות" אצל צדיקים גמורים — שעי"ז גופא שנגמל להם חסד וטוב, ה"ז גורם שירגישו א"ע כ"חייבים", שלגבי גודל קרבתם אל ה' (ע"י חסד זה), הרי מצבם הקודם הוא בגדר "חייבים" (אף שקודם "קרבת אלקים" זאת, היתה עבוד­תם בתכלית השלימות), כנ"ל.

מאו. אמנם עדיין אין הענין מיושב, כי ביאור הנ"ל מספיק רק להסביר איך אפשר שצדיק גמור יחשיב א"ע (באמת) כ"חייב", אבל בהמאמר מפרש (כנ"ל) "חייבים" — ש"מודה שהי' חייב בדבר הסכנה ח"ו", והתמי' במקומה עומדת: הן אמת שלגבי מצבו בהווה עבודתו ה­קודמת אינה בשלימות, אבל איך אפ"ל "שהי' חייב (קודם לזה) בדבר הסכנה ח"ו"?

מב[ודוחק גדול לומר שפירוש זה ב­"הגומל לחייבים" הוא רק לשאינם צדי­קים, ששייך לומר שהם אשמים "בדבר הסכנה"].

מגויש לומר הביאור בזה:

מדזה שהקב"ה מעמיד את הצדיק במצב של סכנה כו', ה"ז רק כדי להעלות אותו למדריגה עליונה יותר. כי דוקא על ידי העבודה במצב של "מיצר", מגיעים ל­"מרחב" האמיתי (מן המיצר גו' ענני ב­מרחב).

מה[וע"ד המבואר בהמאמר בענין ירידת הנשמה למטה (שההודאה דברכת הגומל בעבודת האדם היא על היציאה מהסכנה הרוחנית שבירידה זו) — שהכוונה ב­ירידה זו היא לצורך עלי', שע"י עבודת הנשמה בבירור וזיכוך הגוף הגשמי (ו­המשכת קדושה בדברים גשמיים) מתע­לית הנשמה למדריגה עליונה וביותר מכמו שהיתה קודם ירידתה בגוף.

מווענין זה הוא גם אצל צדיקים גמו­רים, שהענין שעובד ה' בעוה"ז ה"ז ירידה, כי "גם. . צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים לא יגיע למעלות דביקותו בה'. . בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי לא מינה ולא מקצתה ואין ערך ודמיון ביניהם כלל"⁴³ — אלא שירידה זו צורך עלי', שע"י עבודתם ב­היותם נשמות בגופים דוקא, מתעלים בעילוי אחר עילוי כו'].

מזולכן גם צדיק גמור מברך "הגומל לחייבים טובות" — אף שלא שייך לומר שהוא "אשם" "בדבר הסכנה ח"ו" — כי מצבו הקודם, שהוא בגדר "חייבים"⁴⁴ לגבי "קרבת אלקים" שזכה לה על ידי גמילת הטוב, הוא הוא שגרם שיועמד ב­מיצר זה, כדי שיגיע לעלי' הזאת (הבאה ע"י מיצר זה⁴⁵).

מחוככל הדברים האלה נראה במוחש ב­גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴⁶ — שדוקא לאחרי שעבר את יסורי המאסר ר"ל, הותחלה תקופה חדשה בעבודתו בהר­בצת התורה וחיזוק הדת בכלל, שעבו­דתו זו נתרחבה — יצאה למרחב — ועד להפצה בכל קצוי תבל.

מטונתגלה לעין כל, שהכוונה של ה­מאסר היתה בשביל עלי' זו, ליתן ה­אפשריות להרחבת העבודה, להפיץ תורה ויהדות — כולל הפצת המעיינות של פנימיות התורה — בכל מרחבי (שבכל קצוי) תבל.

נ(משיחות י"ב תמוז תשכ"א, ש"פ בלק תשל"ז)